"הלוויתנים מצרפת עוגנים שנית" – סקירת הופעה Gojira בישראל
צילום: גיא פירסט
"אבל בלי אלבום? מה הטעם?" זה בערך מה שחשבתי כשהוכרזה ההופעה השנייה של Gojira הצרפתית בישראל. הופעתה הקודמת של הלהקה התקיימה בחודש אוגוסט 2013 (בסמיכות גדולה ואפילו מדי לזו של Anthrax האגדית) והייתה הצלחה מסחררת – כל הכרטיסים נמכרו ונהרות המעריצים היו שבעי רצון. בכל זאת, אי אפשר שלא לתהות איך מבין כל ההזדמנויות העסקיות – דווקא היא נבחרה למלא את משבצת סוף הקיץ/תחילת החורף של הקהל בארץ. מוזיקה חדשה לא שוחררה מאז, ונהרוס לכם את ההפתעה – גם בהופעה לא הייתה כזו. להפתעתי הרבה, כש-Joe Duplantier, האיש והקול – שאל את הנוכחים הפעם מי היה בהופעה הקודמת, לפחות 90% מהם ענו לו בחיוב. אם כך, הופעה זו לא נועדה להשלים את החסרים למעריצים שנותרו בחוץ, אלא להרוות את הצמא של המעריץ הישראלי לעוד קצת ממה שכבר הוכיח את עצמו.
איך שלא תסתכלו את זה, זהו כבוד עבורנו שלהקה עם שם שהולך וצובר תאוצה בעולם כמו Gojira מסיימת כאן בישראל שלוש שנים בדרכים עם האלבום המצליח L'enfant Sauvage. קחו בחשבון שזה אולי נשמע קצת ציני, אבל בתקופה לא שקטה כמו עכשיו, הציפייה הריאלית מחברי הלהקה עלולה הייתה להיות שהם ייקחו את כרטיסי הטיסה ויברחו כל עוד נפשם בם, כמו שגדולים וטובים מהם עשו – אבל ממש לא כך היה. למרות מספר שינויים במיקום ושעת ההופעה, היא אכן התקיימה כמצופה ואף סיפקה כמה מטעמים להנאתם של מי שכבר היו בהופעה הקודמת – בדוגמת "Ocean Planet" המצוין שפתח את ההופעה, מהאלבום המשובח From Mars to Sirius – אולי הטוב ביותר של Gojira. כמוהו נוגן בהמשך גם "The Art of Dying" מהאלבום הבא בתור, The Way of All Flesh. הבחירה נעשתה אמנם על חשבון שירים ישנים במיוחד או חדשים במיוחד, אבל לטעמי – קלעה טוב יותר להעדפות של המעריץ הממוצע, וזה בהחלט טבעי – אחרי הרבה זמן על הבמות ברצף, אפשר להבין עם מה החבר'ה מעדיפים לתת בראש.
ככל שהדקות חלפו, היטיבו הצרפתים להטיח בנו בעוצמה את שרשרת הלהיטים שלהם, אם אפשר לקרוא להם כך. לא סתם הם כתבו את השיר "The Heaviest Matter of the Universe" – יש כמובן להקות כבדות מהם, עם טונים נמוכים יותר ומיתרים רבים יותר בגיטרות, אבל החבר'ה ב-Gojira משלבים בעוצמה הזאת משהו שבמרבית הזמן סוחף אותך באופן בלתי מוסבר, וקחו לכם דוגמא מצוינת לכך בשיר "Oroborus". אם תקשיבו טוב תגלו שיש לשירים האלו תוכן, שהעיקר שלו הוא הגנה על החי, הצומח והסביבה – אבל אם תשאלו אותי אישית, לפעמים קשה לתשומת הלב להגיע עד לשם. מה שללהקות קיצוניות באמת כמו Meshuggah יש בחלק קטן מהזמן ולאחרות כמו Lamb of God עלול מדי פעם להיות קצת יותר מדי – וכל אחת מאלו מצוינת ואהובה כמובן בדרכה שלה – זה המקום הטוב באמצע.
הקשר הבלתי-אמצעי עם הקהל היה מעט מלאכותי, סטייל "היי זאת הפעם השנייה שלנו בארץ" או "הופעתנו הקודמת התקיימה בקיץ 2013, מי היה שם?" וזה כשלעצמו קצת ביאס. זה לא שהדבר חזר על עצמו עד כדי כך הרבה, אבל לפעמים כשאין משהו חכם אולי עדיף להתרכז עוד טיפה בעשייה – אבל כמובן שלא מומלץ להגיע למימדים של Bob Dylan שבהופעתו ב-2011 באיצטדיון רמת-גן לא הוציא מילה מהפה… ב-Gojira ממילא טובים ביותר במעשים מאשר בדיבורים. כך למשל המתופף Mario החליף תפקידים עם אחיו המנהיג Joe לחצי שיר באופן שלא העניק לו עד כדי כך הרבה משמעות נסתרת, אבל אפשר היה לראות בכך מחווה חביבה לקהל וזה, אחרי הכול, מה שחשוב באמת.
אז אחרי כשעה ורבע – בערך כמו בביקור הקודם – ירדו חברינו הצרפתים מהבמה, כולל הדרן בדמות השירים "Vacuity" ו-"The Gift of Guilt" המשחקים תפקיד זה באופן קבוע. תמיד היינו שמחים לקבל יותר אבל היי, במקרה הזה באמת סיבה להתלונן. להקה שהיא בכל זאת מהתחום המודרני, לא מאלו שיש להן 10-15 אלבומים ומבחר שלא מהעולם הזה, הצליחה להצדיק ביקור שני שלה אצלנו באותו סיבוב הופעות. ההיצע היה זהה לזה שהיה לפני שנתיים, אבל כשהם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים עוד, התשובה החיובית הדהדה בין קירות מועדון "התיאטרון ביפו" – וזה כל הקסם.