הסימפוניה מכה שנית – סקירת מופע ההשקה של להקת Scarsdust

Scardust היא אחת הלהקות הישראליות המוכרות יותר במטאל המלודי, ולא בחסד: מדובר בלהקה שעובדת קשה ומביאה תוצרים על בסיס קבוע, ועושה רושם שהתוצרים האלה גם מצליחים להביא קצת כסף לכיס או לצרכי מינוף עצמי. קמפיין גיוס ההמונים שהשיקו הצליח לגייס מעל 40 אלף שקל בתוך זמן קצר, אין הרבה להקות מקומיות אחרות שהצליחו לממן סכום שאפתני שכזה אך ורק מכוחו של ההמון, ולא מעט ניסו. גם ההשקה עליה יסופר כאן הצליחה להביא מעל 400 איש למועדון הבסקולה, הישג מכובד ביותר ללהקת מטאל מקומית. מן הסתם, שני ההישגים קשורים זה בזה (רוב התומכים העדיפו תשורה הכוללת גם כרטיס כניסה להופעה) ואפשר גם לדון על האסטרטגיות שהביאו את ההצלחה הזו, אך בשורה התחתונה – לראות מועדון גדול יחסית מלא במטאליסטים זה תמיד מעורר תקווה.

ללא חימום וללא התמהמהות מיותרת, הלהקה עלתה לבמה בעודה מנגנת את האוברטורה, הראשונה מבין חמישה שירים המרכיבים את הסאגה שמהווה את החלק הראשון של האלבום Sands of Time. גם אני תמכתי בפרויקט הזה, אך כשהגיע אליי האלבום להאזנה רגשותיי היו מעורבים: דווקא את הסאגה הזו לא אהבתי בלשון המעטה, כמו גם את ההפקה והסאונד של האלבום בכללותו, על אף שאת חציו השני דווקא חיבבתי מאוד. לאור חווית האלבום החצי-פושרת, אני מלאת חששות לגבי חוויית הלייב כשאני משתחלת פנימה בזריזות ונדחקת בין האנשים למצוא מקום טוב לראות ממנו את הבמה. על הדרך אני גם מחפשת את התפאורה הגרנדיוזית שהובטחה קבל עם ופייסבוק, אך פרט לכמה גלגלי שיניים על איזה קיר ודגלים גדולים עם ארט של הלהקה על העמודים, אני לא מוצאת משהו ייחודי ותוהה האם פספסתי משהו. לא שזה נדרש, משום שגם כך לא ניתן לראות הרבה חלקים חשופים במועדון עקב כמות האנשים והתאורה החשוכה בקהל, אך שימוש היתר במילה ״אפי״ מעט משעשע אותי בהקשר הזה. אני כן מוצאת במה צדדית מלאה ב״נזירים״ בגלימות שחורות אוחזים מגילות – הלא הם המקהלה המסתורית המלווה את הלהקה בהופעות שלה. הגימיק הזה עובד גם כשרואים אותו פעם אחר פעם, ולתת להם במה משלהם ולהוריד עומס מהבמה עליה עומדים הנגנים זה רעיון מוצלח – רק חבל שמיקמו אותם בצד משום שרק אחרי שכמה שירים חלפו להם הבנתי מהיכן מגיעים הקולות.

עד מהרה חששותיי מתפוגגים – הסאונד והתאורה לא רעים בכלל, וזו הפעם הראשונה שאני יכולה להגיד דבר כזה על הופעה שמתקיימת בבסקולה, המקהלה מוסיפה נופך מעניין לכל העסק (וגם כאן, דאגו להם לאוזניות על מנת שישמעו את עצמם כמו שצריך והתוצאה היתה אוסף קולות שמיימיים והרמוניים), כנרת על הגבהה בצד (רינת חושן-גרומן) מבליחה בין שיר לשיר, על הבמה – נועה גרומן לבושה בשמלה מוזהבת עם תסרוקת מוקפדת ואיפור מפחיד, המשך ישיר לקונספט אותו מציג האלבום, והנגנים כבר משחיזים את הכלים כדי להציג לנו את התוצר עליו עבדו לא מעט בפעם הראשונה. אין ספק שהחבר׳ה האלה יודעים מה הם עושים. מדובר בחבורה של נגנים מוכשרים ומבריקים שעובדים כיחידה אחת. כל אחד מהם הוא מפגן מרהיב של טכניקה, והקהל אינו נשאר אדיש לכך. הכתיבה וההפקה של אור דידי, הסולואים של ידין מויאל על הגיטרה ושל איתי פורטוגלי על הקלידים, המקצבים של יואב ויינברג, הגרוב של ינאי אבנט, וכמובן השירה של נועה – אין דבר רע שאפשר להגיד על כל אלה. הכל מתוקתק לעילא, וזו גם החוזקה המרכזית של Scardust – טכנית, מדובר במקצוענים כל אחד בתחומו. השירים, במיוחד אלו שמהווים את החצי הראשון של Sands of Time דורשים לא מעט ומשתנים בכל רגע, והם צולחים את המכשולים הללו בלי להניד עפעף. גם מבחינת השואו, הכל מהוקצע. אין כאן קפיצות והדבאנג אבל גם לא צריך, ואם אני צריכה להשוות אותם ללהקה מוכרת, הרי שההשפעות של Symphony X מאוד ברורות כאן (הן מוזיקלית והן מבחינת השואו). הקהל מהופנט והלהקה (ובעיקר נועה) שולטת בו ביד רמה, יש מעבר של אנרגיה מהבמה לקהל כל הזמן והקהל מצידו, מתייחס אליהם כמו לרוקסטארים.

הלהקה משחקת חכם ובמקום לקבל את הסאגה המתישה בבת אחת, די מוקדם בסטליסט הם מנגנים את השירים המוכרים מה- EP שקדם לאלבום – Tantibus, אותו שיר קליט שנדבק לראש אחרי שמיעה אחת בלבד, ו- Shards. הקהל מתלהב ושר יחד עם הלהקה את המילים, האנרגיה עולה, ואז מגיעים תורם של השירים מהחצי השני של האלבום, שרובם כבר הוצגו בהופעות הקודמות של הלהקה ולכן גם הם זוכים להתלהבות ושירה בציבור. Arrowhead הוא אחד האהובים עליי, בתים מהירים ומסתוריים ופזמון המנוני למדי, אני חושבת אחד המוצלחים בתולדות הלהקה, והסתכלות מהצד על הקהל מאששת את הטענה הזאת. אז גם הגיע תור האורחים – לב קרייזנר נתן ביצוע מקסים לשירBlades (במקור עם Jake E מ- Amaranthe) הכימיה בינו לבין נועה מתפרצת החוצה, ההיכרות האישית שלהם מעבר לבמה מתבטאת יופי גם בשיר ויוצרת רגע מעניין. כמו בעבר, גם כאן ב- Queen of Insanity הצטרף יותם ״דפיילר״ אבני לגיבוי ושילוב הגראולים של שניהם יחד מעניין מאוד ומהווה שבירה של כל קונספט ״היפה והחיה״ שלרוב רואים כאן כשמצוותים סולן לסולנית. לטעמי גרסת הלייב טובה יותר מבאלבום, אמנם נועה יודעת לתת יופי של גראולים אך לבד הם עדיין מרגישים ״סוחבים אחורה״ ואילו בשילוב עם יותם הם מקבלים אקסטרה כוח וכוונה. בסך הכל, ראיתי את יותם מופיע לא מעט פעמים, לעיתים כאורח ולעיתים כסולן יחיד, והוא הימור בטוח – הוא בא ונותן את העבודה, עושה את מה שצריך לעשות והולך, ללא מניירות או חדשנות מיותרת, וגם כאן הוא נשמע ונראה כמו שציפיתי. בשורה התחתונה זה אחד השירים המוצלחים יותר בלייב, אם כי לטעמי היה ניתן להוציא ממנו עוד קצת מבחינת השואו.

ואם כבר בשואו עסקינן – זה גם המקום לציין את הפער בין הנראות המוקפדת של נועה לבין שאר הנגנים שלבושים בשחור סתמי (והזמרים האורחים ש״הגדילו לעשות״ ועלו בטי-שירט). דווקא בגלל שהפקת האירוע היתה כה גרנדיוזית ולאור כל היח״צ המקדים, זה מציק בעין ונופל ל״מלכודת ה- Female Fronted״ המוכרת – סולנית שהיא מרכז ההצגה ו״השאר״ שנמצאים איפשהוא ברקע. גם לא ברור לי מה תרם האירוח של קלידני הלהקה לדורותיה (ליאור גולדברג, אלכס ניקולא) לנראות הכללית, למעט להתרפק על נוסטלגיה פנימית כלשהי. יתרה מכך, כל השואו מכוון למשהו מאוד מסוים, אפילו קטעי הדיבור בין השירים מצומצמים למינימום ההכרחי – וחוץ מהפגנת עוצמה אני לא מוצאת יותר מדי כנות במה שאני רואה.

בסך הכל, הלהקה ניגנה את כל האלבום החדש יחד עם כמה טעימות מה- EP לנוסטלגיה, ובאקורדים הסוגרים של שיר הנושא הקרוי בשם האלבום Sands of Time, כולם מתרגשים יחד עם הלהקה, כבר ניתן לומר בקלות ש- Scardust הרימו הפקה שלא נופלת ברמתה מהפקות חו״ל. אודה ואומר שהיו הרבה רגעים שהיה לי קשה למצוא את עצמי בתוך הוואו הגדול הזה, אולי בגלל שמילים גדולות כמו ״אפי״ לא מדברות אליי עוד. מכל הבלגן והפירוטכניקה המוזיקלית אני לא מצליחה להבין למה התכוון המשורר – כל העומס הזה, עוד צליל גבוה, ועוד סולו מרשים, ועוד מעבר חד ועוד אחד, זה בולט במיוחד בסאגה Sands of Time אבל גם בקו המנחה הכללי. כשהצלילים נגמרים והאורות נדלקים, אני מרגישה כאילו עברתי מסע שלא ברור לי מאין התחיל ולאן הוא הולך. נכון שבהופעה, מגובה בשואו ומקהלה בלייב וקהל מפרגן זה עובר חלק יותר מאשר בהאזנה נטו, ואני מבינה שזה גם לגמרי לגיטימי עבור להקה שככל הנראה מנסה לשחק על המשבצת ש- Dream Theater עשו ממנה מפעל חיים ופרנסה בטוחה.

בשורה התחתונה, למרות הדבר המהותי הזה (שקשור לנקודת המבט האישית מאוד שלי על מוזיקה), עדיין הצלחתי להנות, מכיוון שהכל היה עשוי טוב, מכל הבחינות. אי אפשר שלא להתפעל מהרמה של כל חברי הלהקה ומהדרך בה הם כובשים את הבמה. אבל הדבר שהכי שימח והפתיע אותי בהופעה הזו היה דווקא הקהל. לא רק שהוא הגיע בהמוניו, אך גם היה ברור שהוא לא מורכב אך ורק ממשפחה, חברים ותלמידים של חברי הלהקה. זה היה קהל נאמן שגם הכיר את המילים והתלהב מכל תו ומכל סולו, ואף הסכים להוציא מכיסו ולממן את החוויה הזו במעל 40 אלף שקלים במצטבר. כוח ההמונים נותן תקווה לא רק עבורם אלא עבור הסצנה המקומית בכללותה, מפולגת ומנומנמת ככל שתהיה, ובסופו של יום, זו היתה הוכחה לכך שכשמציעים מוצר עשוי היטב – יש מי שיקנה.