הסיפתח של 2016 – ערב מטאל בוונדרבאר

פעם שעברה שפקדתי הופעה חיפאית היה אמור הדבר להתקיים במקום זה, אך עקב אילוצי עירייה וגורמי משילות כאלה ואחרים העמיסו קשיים עוד ועוד עד אשר המקום היה חייב להסגר בצורה זמנית. אני רק מחזיק את אצבעותיי שבהחלט מדובר במעידה ומהמורה חד פעמיות, כי הוונדרבאר הוא כל מה שתל אביב הייתה רוצה שיהיה לה כמועדון מטאל, ועסוקה מדי בלשלם פרוטקשן או לרדוף אחרי מנהלי מועדונים שברחו עם הכסף במקום זאת.

אז לכבוד אירוע המטאל הראשון של עבדכם הנאמן לשנת 2016, החליטו אלי המציאות להעניק מופע שמציג בדיוק את המטאל הישראלי לשנת 2016 על כל שכבותיו. קיבלנו את Shiran – אחת הנציגות הבולטות של להקות המטאל המובלות על ידי זמרת שהפכו ב-2015 לא סתם לחלק אינטגרלי מהמטאל הישראלי אלא לתופעה נרחבת, רצויה ומעולה, ו-Shiran היא עוד הנציגה הכבדה והאגרסיבית ביותר מבין נציגות המטאל הנשי באשר הן. מה שגם היא מאיזור חיפה, אז הכל מסתדר נהדר. קיבלו את Oceanic – להקה שלאחרונה נדמה שעשתה את החצייה סוף כל סוף מזרועותיה הדמיוניות של הסצינה האלטרנטיבית הכמעט ובלתי קיימת אל עבר סצינת המטאל, כשהיא מהווה בדיוק את קו התפר בין מטאל לאלטרנטיב. זה גם הביקור הראשון של Oceanic בחיפה, אז אני מקווה שהם הבינו את טיבה של קבלת הפנים הנהדרת שהם קיבלו. כמו כן קיבלנו גם את I Foreign I, להקה שהוקפאה לה אי שם בשנת 2010 והחליטה כעת, דה-פקטו אחרי 6 שנים של המתנה, לחזור ולהפציץ את הבמות עם מטאל מוצלח, סוחף ו-אם תרשו לי להשתמש במילה הזו שפעם אפיינה את הז'אנר כולו -שובר.

I Foreign I
ז'אנר: Groove Metal/Metalcore
להקות דומות: Throwdown, Kingdom Of Sorrow, Sworn Enemy

אמנם צריך ותק של 10 שנים כדי ממש להזכר מאיפה שמם של I Foreign I מוכר לכם, ואמנם קשה לראות מי שרד את הליין-טפ המקורי של ההרכב מאז שהופיעו בסיטי הול ב-2008 אי שם בתחילת ההיסטוריה הכתובה של המין האנושי פחות או יותר – אבל לכל מי שהעז לשכוח, באו הכנופיה הצפונית הזו והזכירה לנו מה עדיין עומד על הפרק. האמת היא שכבר שכחתי שפעם עשו להקות כאלה. נכון, I Foreign I לא בדיוק מביאים משהו חדש לשולחן, הם נשענים על הריפים הקליטים והגרוביים, מדי פעם מאפשרים לאיזה ליין מלודי להכנס ולהתפלח פנימה, אבל רק כשממש צריך. סולן הלהקה וובה בעל קול מתכתי אבל יודע לשבור לשירה מלודית ברגעים הנדרשים פעם בשלושה שירים, בלי לעשות זאת יותר מדי נדוש או לתקוע זאת בכל פזמון. I Foreign I מובדלת מרוב נציגות הז'אנר הוא שירים ארוכים יחסית, לאו דווקא לטובה. יש תחושה מסוימת של שיר נמשך לכמעט 5 או 6 דקות של יצירה, בלי באמת לתת מקום לסולואים או לסי-פארט מרומם לקבל מקום, מה שיוצר תחושה שהשירים פשוט ארוכים מדי, ואם היו מתקצרים בחצי ההופעה הייתה קולחת הרבה יותר. אבל מצד שני, ההופעה הייתה קצרה ועניינית – בת ארבע שירים בסופו של דבר – והשאירה טעם של עוד. חמושים כעת בגיטריסט אלכס (לשעבר Winterhorde) ובמתופף מיתר (Ma'anish) החבורה הצפונית הפציצה במטאל שהזכיר לי למה פעם הייתי משתמש בצורה לגיטימית במילה "שובר" כדי לתאר מוסיקה. את שירם האחרון הקדישה הלהקה לחברם שאול, בסיסט להקת Ma'anish אשר לאחרונה חלה בסרטן, הרי ידוע שהדרך הכי טובה להלחם בכל סוג של סרטן זה לשאוג אותו החוצה (זה עבד לצ'אק בילי, לא?). בכלל, כל המוסיקה של I Foreign I כאילו הוחזרה מהקפאה משנת 2006, שזה לגיטימי, בריא ומגניב אם אתה אוהב את הסגנון של ה-Groove Metal מהתקופה לפני ש-Gojira הפכו לנחלת הכלל או לפני שמישהו ידע בכלל ש-Djent הולך להיות ז'אנר לגיטימי. וזה משעשע, כי אז, הארץ הייתה מלאה בלהקות שנשמעו בדיוק כמו I Foreign I. אתם מבינים – פעם זה היה הז'אנר הפופולארי ביותר במטאל הישראלי, וכל להקה טרחה לדרוך במשבצת הזו של שירים גרוביים וגראולים מהשאול. היום, יש סיכוי שהם פחות או יותר היחידים ששרדו, היחידים שנשארו להמשיך ולתת עבודה ולהזכיר לנו שריפים בשריים ושירה גרונית שמדי פעם נותנים למלודיה לבקר בגיטרות ובשירה, זה ממש לא רע וממש התגעגענו. אז ממש התגעגענו אליכם I Foreign I, גם אם לא כל כך ידענו על זה לפני כן.

Oceanic
ז'אנר: Alternative Metal
להקות דומות: Demians, Votum, Deadsoul Tribe

כנראה לאט אבל בטוח מצליחה Oceanic לחדור ללב ליבם של המטאליסטים בישראל. בהתחלה נדמתה כעוף זר ואלטרנטיבי, אבל לאחר צאת אלבומה City Of Glass נראה שהמטאליסטים הישראלים כבר למדו לקבל באהבה את עידן ליברמן וחבר מרעיו. לאחר אינטרו קצרצר וכבד, שאני מאמין שהגיע פחות או יותר כדי להכריז שמדובר בלהקה שכיום לוקחת כיוון יותר מטאלי ופחות אלטרנטיבי, קיבלנו את השיר הפותח, Scanner Darkly בתור הסיפתח להופעה. הבעייתיות של השיר הזה הוא שהוא מתחיל נורא לאט ולוקח לו זמן להבנות – אבל איך שהבילד-אפ הזה מיצה את עצמו, הורגש היטב התגמול המוסיקלי. עבודת גיטרה מלודית מרשימה וכיפית אשר גורמת לראש ולגוף לזוז גם יחד, קצב משובח, ואווירה מוצלחת הפכו את השיר הפותח ואת Oceanic ללהקה שלכל הפחות פתחה לאנשים את התאבון עבורם. השירים העוקבים, South Of Heaven (לא של סלייר) ו-These Countless Hours לדעתי קצת אכזבו לקיים. הם בלי ספק השירים אשר קצת נגררים אחרי שאר השירים באלבום הבכורה של ההרכב וזה הורגש. למעשה, רק אחרי שנפטרו מהם ועברו לגולת הכותרת (מבחינתי) HMS Beagle – אשר גם לווה בקליפ וגם הוא השיר הכבד, המתאים והמוצלח ביותר באלבום, הם הצליחו להביא את תשומת הלב בחזרה אליהם. אור לוביאנקר, הבסיסט הגאון אשר מחמש את עמדת הבס בלהקה, נתן סולו קצר, קטן וקולע על מנת להכריז על מי פה הבוס, והלהקה המשיכה במלוא הדרך גם אל הצד השני של ההופעה. משירים כמו Wind Up In A Barrel ועד ל-Enter הסוגר. עידן העביר את מרבית ההופעה בהגשה מוצלחת, עם מעט מאד טעויות, ועם חן נהדר, ושאר הלהקה התייצבה לצידו בשואו סולידי, מוצלח, לא מאולץ ומאד טבעי. בסופו של דבר זו לא ההופעה הכי טובה שראיתי של Oceanic, אבל בהחלט סממן מוצלח של להקה שעכשיו חזרה מסיבוב הופעות ויודעת כבר היטב מי היא ומה היא רוצה להגיש לקהל. וכעת, מן המסתבר, המטאליסטים מוכנים סוף כל סוף לקבל את מה ש-Oceanic בישלו להם בשקיקה.

Shiran
ז'אנר: Groove Metal
להקות דומות: Face Off, My Own Ghost, Threat Signals

מה לא נאמר על שירן במהלך החודשים האחרונים שאני עוד יכול להוסיף עליו? נדמה שהגברת היעני-ערסית מהקריות וחברי Ferium פשוט עושים את מה שהם עושים כל כך טוב שהשם כבר הולך לפניה. את שירן, הגברת והלהקה, אנחנו תופסים בהופעה הזו בדיוק באמצע בעבודה על אלבום מלא, אבל זה לא מנע מהחבורה לפנק אותנו בסט ליסט המוכר והאהוב מה-EP המצוין של שנה שעברה (או שמה זה כבר נחשב מלפני שנתיים? בן כמה אני בכלל?) משירים מצוינים כמו Remain ו-Warm Winter Day ועד ל-Glimpse Of Light וכיוצא בכך. אנסה להשאר ענייני ואומר שאלרם, רון, גיא ויוני, נגניה של שירן (ושל Ferium) עושים עבודה מדהימה ונשמעים כארבעה אנשים עם נשמה אחת, עובדים בצורה מושלמת על הבמה ומפגינים מקצוענות שמעוררת השראה, קנאה ויראה גם יחד. כל זה מתנהל תחת שרביט הניצוח הכריזמטי של שירן עצמה, שלמרות שהיא מתעקשת לדבר בסלנג של פרחה כולם יודעים היטב שהעלמה הזו יודעת מאד-מאד טוב מה היא עושה. אבל גם כאשר אתה עושה הכל בצורה הטובה ביותר, אתה מרגיש מחויב לצ'פר ולפנק את אלה שמלווים אותך בזאת.

אז הפעם קיבלנו פורמט מתבקש מצד אחד ומפתיע מצד שני. אורח הכבוד של שירן בהופעה זו היה טירן, סולנה של Ferium, מה שהשלים את הלהקה לחמישיה הקלאסית שחלשה על במות העולם והארץ, אך כעת בביצוע דווקא לשירה של שירן, The Child השיר הטוב ביותר ב-EP (ואחד מהשירים הטובים ביותר בכלל). הקול המפלצתי של טירן בא והוסיף נדבך שלם של אימה ותחושת אבדון לשיר הכבד בלאו הכי, והדואט לא רק שעבד נהדר, הוא פתח את התאבון לעוד.

ואז הפציצה הלהקה עם Self Bias Resistor של Fear Factory, כי אם כבר להצדיק את נוכחותו של טירן על הבמה אז לפחות עד הסוף. הלהקה ביצעה את החומר של Fear Factory ללא שום קושי, ועמדת השירה מן הסתם באה טבעי בצורה שתבייש, במלוא הרצינות, את ברטון סי-בל שיצטרך לקחת משניהם כמה שעורים, גם בתקופת השיא שלו. העובדה ש-Ferium עכשיו בדיוק חזרה מסיבוב הופעות עם אגדת המטאל התעשייתית הזו רק עכשיו חלחלה לי לראש והזכירה לי מאיפה הם זוכרים את השיר בכזו קלות, עד כדי כך שלא ברור למעשה אם זה היה Ferium עושים Fear Factory ומארחים את שירן, או ששירן עושה את זה עם Ferium ומארחת את טירן… הגבולות הלכו ונהיו מטושטשים עוד ועוד, אך החוויה נשארת בעינה – ההופעה של Shiran הלהקה ושירן הזמרת היא עדיין בין הופעות המטאל הכי טובות שיש לעשור הזה להציע.