הקול הנשי שואג – סקירת הופעתה של להקת Arch Enemy בישראל
צילם: עמית ליבר
Arch Enemy עשו את כל הדרך אל ארצנו הקטנטונת כדי לסיים את הלג בטור הקיץ שלהם. הם נתנו לנו בראש וסחטו כל טיפת אנרגיה קיימת במופע שהיה סולד אאוט ברידינג. אליסה שאגה את נשמתה, לומיס ואמוט שרפו מיתרים והקהל יצא שפוך.
לפני שהלהקה עלתה אל הבמה הקהל מתחמם, אנשים רצים אל הברזלים עם פתיחת הדלתות ומחבקים אותם לבל מישהו יזיז אותם. הם יודעים מה מצפה להם ולא מוכנים לוותר על החוויה בעד שום הון שבעולם. הבחירה לא להעלות להקת חימום הפכה די נדירה בסצנה בארץ, אבל יש להקות שפשוט לא צריכות את החימום. ארץ׳ אנמי היא אחת מהן.
הבמה מוחשכת, מנגינת הרקע מושתקת ודניאל המתופף עולה בריצה אל הבמה ומרים ידיים,לתרועות הקהל כש The world is yours מתחיל במלוא הכח ובלי רחמים אבל בעיה טכנית במיקרופון גורמת לכך שלא שומעים את אליסה. היא מבינה שמשהו לא כשורה, מסמנת לסאונדמן ובמחצית השיר העניין מסתדר. מסתדר לגמרי? לא בטוח. אני שומע תלונות (וחווה גם בעצמי) על בעיית סאונד בקדמת האולם שככל הנראה לא שמע את אליסה כמו שצריך רוב ההופעה ובהופעה כזו – זו בעיה. אליסה בועטת לאוויר ושואגת והקהל מניף ידיים באוויר לצלילי הגיטרות המכסחות של לומיס ואמוט.
הפתיחה המוכרת של Ravenous מובילה הלאה, אליסה ממשיכה בקצב רצחני ובהמשך השיר זורקת את המיק סטנד לקהל, בלי לשים לב שעבדכם הנאמן חטף אותו לפנים. כן כן, הייתי שם וספגתי אחת בשביל הציבור וכדי שאוכל להביא לכם את הסקירה הזו. השיר במקור יצא כשאנג׳לה שרה אותו, אבל הביצוע של אליסה מעולה ואולי אף עולה על הביצוע המקורי, משהו בגראול שלה שונה מזה של אנג׳לה וכיף לראות אותה מבצעת אותו. מעבר לסולו איטי של אמוט ומשם לכסאח מטורף, כיאה לרפרטואר של ארץ׳ אנמי.
הבלגאן ממשיך ופיט מתחיל להתנועע לו באחורי הרידינג כשStolen life מתנגן ואחרי הפזמון הפיט רק מתעצם. אליסה דופקת קפיצה מרשימה באוויר ובין בית זה למשנהו אמוט ולומיס מרביצים סולואים שחורכים את האזניים והאוויר. דאבל בסים של דניאל ופרטים מהירים של דיאנג׳לו על הבס מזכירים למה אנחנו אוהבים את הלהקה הזו כל כך. הקצב המטורף, נדנוד הראש שלא ניתן בלעדיו לשמוע את המוסיקה והמלודיות המתחברות לכדי שיר אחיד לא נותנות לנשימה מנוח.
אחרי מנוחה קלה הלהקה חוזרת עם אחד השירים החזקים והמוכרים ביותר שלה עם אליסה – War eternal. הקהל שר עם אליסה מילה במילה, מלכלך את הגרון שיער עף באוויר בכל מקום בו מביטים ועם המילים remember who you are מאות ידיים מונפות באוויר באגרוף קפוץ וקרניים. כזה כיף של שיר שמתבצע בצורה כל כך הדוקה ומהוקצעת הוא דבר שתמיד אני נהנה לצפות בו בהופעה חיה, לשמוע את הסולואים מנוגנים בדיוק כמו שהוקלטו באלבום… פשוט תענוג לאזניים ולנשמה.
אותה תחושת תענוג ושריפה של תענוג פושה בגוף ובשרירי הצוואר שלי עם My apocalypse שממשיך את מצעד הלהיטים של הלהקה, מבית אליסה ואנג׳לה. מגוון טכניקות ומלודיות מעולמות שפחות באים לביטוי במטאל הוכנסו לשיר הגאוני הזה בעת כתיבתו והקהל מניע ידיים מצד לצד בעת הסולו של לומיס ואמוט.
כמה שניות של הפוגה מאפשרות גם לקהל, שמורכב מאנשים מבוגרים (יחסית) כמו גם מבני נוער, כולם מעריצי הלהקה, לנשום לפני הכסאח שעומד לבוא עליהם. כולם לוקחים נשימה עמוקה ואליסה נכנסת עם The race.
מעגל פוגו אדיר נפער לרוחב חצי מהרידינג והמעגל מתרחב ומתעצם לצלילי אחד השירים המהירים והברוטלים של הלהקה. אליסה עושה ווינדמילים בלי קץ בזמן הסולואים והקהל בעקבותיה, מניף שיער ואגלי זיעה לכל עבר.
הקהל משתולל כשאליסה מתחילה את You will know my name, שר וקופץ כשאליסה מכוונת אליהם את המיקרופון לשירת הפזמון, ממשיכה בקפיצה אדירה ולסיום השיר לומיס ואמוט מתקרבים אחד אל השני ומובילים את הקהל אל סיום המקטע עם סולו דואו אדיר.
סולו בס פותח את Under black flags עם משחקי טאפינג של דיאנג׳לו שממשיך עם השירה של אליסה ואז סולו מלודי של שני הגיטריסטים, אליסה מביאה את הדגל של ארץ׳ אנמי ומנופפת בו מעל הקהל תוך כדי הסולו. עם סיום השיר הקהל צועק בקצב ״ארץ' אנמי״ ודניאל המתופף נותן קצת בס עם הקצב של הקהל, עד שהלהקה עולה שוב עם Dead eyes see no future. אליסה עולה וצועקת ״השיר הבא, הוא Dead Eyes See No״ והקהל משלים Future. אליסה שואגת אל המיקרופון כמו שהיא יודעת לעשות, יש מי שיאמרו טוב יותר או ״עמוק״ יותר מאנג׳לה, משתפת את הקהל בשיר, עושה ווינדמיל בכל הזדמנות ולסיום שלושת הנגנים מרימים גיטרות באוויר.
באופן כללי קשה לומר שהיה שיתוף של הקהל; להפנות את המיקרופון אל הקהל ולעשות מחוות ידיים זה חלק מהשואו, אבל אני מצפה לקצת יותר אינטראקציה מלהקה בסדר גודל כזה שמגיעה לארץ. אולי ציפיתי מעט יותר דווקא בגלל שאליסה יודעת עברית או שזו ההופעה הראשונה שלה בארץ, אולי בגלל שזו ההופעה האחרונה ללג הזה של הטור שלהם (לפני שהם יוצאים לחודשיים של חופש), אולי זה בגלל שהם לא היו פה 4 שנים. לא יודע, ציפיתי לקצת יותר ואני מצפה לרמה מסויימת של אינטראקציה של להקה עם הקהל שבא לראות אותה. אין ספק שהשואו של ארץ׳ אנמי חזק, מהודק ומקצועי והם בהחלט נותנים עבודה. עם זאת – הייתי רוצה לראות קצת ״אישיות״ בהופעה. כמה מילים, לא יותר. זה יעשה את כל ההבדל.
לומיס מתחיל בגיטרה את הליד כשהוא לא על הבמה ואז יתר הלהקה מצטרפת אל The eagle flies alone, הקהל כבר מזהה את השיר ומתחיל למחוא כפיים ואז אליסה מצטרפת בשירה. היא מחווה לקהל לעשות פיט ומתארגן פיט לא גדול. בסוף השיר האור יורד על הבמה לכיוון הקהל, ורואים סילואט דרמטי משהו של דניאל עושה איקס עם המקלות לכיוון הקהל.
תאורה בהופעות היא דבר חשוב, היא מעבירה אווירה מסויימת ותאורה שלא מבוצעת טוב פוגעת בהופעה. תאורה דרמטית בקטעי מעבר, ספוטים במיקומים לא טובים ואור שמגיע מהכיוונים הלא נכונים ייראו מוזר והקהל, מה לעשות, יהנה פחות מההופעה. בתור צלם אני סובל במיוחד דווקא מתאורה טובה שנראית טוב לעין אבל לא טוב למצלמה. התאורה פה נעשתה באופן מעולה; התאורן של הלהקה הבין בדיוק מה להאיר, מתי, איך ובאיזה קצב. ספוטים מרצדים על הביט והחלפת תאורה בתזמון נכון הראו שנעשתה מחשבה גם בנושא התאורה. הופעה מקצועית, כבר אמרתי?
דיאנג׳לו עולה לבמה ומתחיל ביט מוביל בבס כשהוא מעביר את ההופעה אל First day in hell אליסה עולה לבמה עם לומיס ואמוט ומסמנת לקהל לעשות מעגל פוגו שוב. באופן מפתיע בחלק לא מבוטל מהשירים היה פוגו אבל לא נרשמו מעגלים מרשימים כמו שהיו בבהמות׳, בקריאייטור או לצורך העניין – בבליינד גארדיאן. קצת הפתיע אותי, בהתחשב בעובדה שהקצב פה מתאים ללא מעט מעגלי פוגו גדולים.
רצף השירים הבא מוציא מהקהל אנרגיות, כשבמהלך As the pages burn דיאנג׳לו מנופף אגרופים אל הקהל ואליסה בועטת וקופצת לכיוונם וממשיכה אל No gods no master. בסולו דיאנג׳לו, לומיס, אמוט וביניהם אנג׳לה עומדים בשורה אחת בקדמת הבמה, נוגעים לא נוגעים בקהל, מרטשים את הגיטרות ודיאנג׳לו מסיים שוב בהנפת אגרוף.
השיר האחרון לפני ההדרן הוא We will rise בו אליסה מרבה שוב בווינדמילים בזמן שדניאל מפציץ בלאסט ביטס כאילו שהוא לא מנגן כבר שעה וחצי, כל הלהקה נראית כאילו יש לה כח לעוד שעתיים כאלה למרות שנתנו פה עבודה, ולסיום אליסה זורקת בקבוק מים לקהל.
ההדרן מתחיל עם Avalanche, כשדניאל עולה למחיאות כפיים של הקהל ומוחא עם הקהל יחד כפיים, מתיישב ואז הלהקה עולה. הקהל, כך נראה, כבר עייף יותר מהלהקה והפוגו כבר כמעט לא קיים אך להנפת ידיים יש מספיק כח. אליסה מבקשת מהקהל להרים ידיים ולהזיזן מצד לצד עם הסולו, משהו שקצת פחות נראה מתאים להופעות דת׳ מטאל אבל הקהל זורם והרידינג כולו עושה גלים מצד לצד. לומיס ממשיך עם סולו ארוך כששני ספוטים מאירים אותו, עם פריטה שמזכירה לי מוטיבים של פריטה יפנית עדינה ובהמשך אמוט מצטרף אליו וממשיך בסולו ארוך של Snowbound, ובסוף שניהם מנגנים יחד את היצירה.
הערב נסגר עם Nemesis ולמרות שהקהל מרגיש קצת עייף, קשה שלא להתרשם מיכולות הסיום של הלהקה המצויינת הזו שבאה להרעיש לנו את הרידינג עם הסולנית כחולת השיער והקול מרעיד הרצפות, המלודיות המרשימות והנגנים הטכניים להפליא. אם הייתי מעלה לבמה את אליסה וויט-גלוז לבדה כשברקע הנגינה מכל אחד מהאלבומים, ההופעה היתה נשמעת בדיוק אותו דבר – חיתוכי נגינה מדוייקים, מעברים נקיים והרמוניות מושלמות ברמת המתיחה והפרט. אם מי מבאי המקום ביקר לפני כן (בטעות) בהופעה של בון ג׳ובי, אני חושב שהוא ראה פה איך להקה יודעת לעשות את המוזיקה שלה בהופעה חיה בדיוק ההיפך ממה שבון ג׳ובי וחבריו עשו בהופעה שלהם…