הקול של Nevermore חזר לישראל

לא לקח הרבה מאוד זמן עד שהאירוע התחיל והנגנים עלו כולם לבמה. אוריה ספיר, דרור גולדשטיין וכמובן דורי בר-אור מ-Eternal Gray הזכורה לטובה הכירו כצפוי את החומר מבעוד מועד וההופעה התאימה להם כמו כפפה ליד. הדמיון ל-Nevermore שתמיד היה נקודת התורפה של הלהקה שיחק סוף סוף לטובתם ואלו צלחו גם את המקטעים המורכבים ביותר, כמו הסולו המפורסם של "The River Dragon Has Come" אותו אוריה ביצע ללא רבב. הבסיסט שחר גיא מ-Matricide, הלהקה האחות מזה שנים, השתלב היטב כאחד מהם והדגשים שלו תרמו לאיכות הביצועים בצורה ניכרת, כמו למשל ב-"Forever" המרגש. לא אוכל לצאת בהצהרות מרגשות שזה הדבר הכי קרוב למקור שאפשר לקבל היום, אבל הקלאסיקות בוצעו באופן מכובד וראוי בזו אחר זו על ידי מוזיקאים שרובם כנראה התגעגעו לעלייה על במות הארץ כבר כמה שנים.

כוכב הערב הפתיע אותי מאוד. אחרי הופעה מאכזבת ביותר של Sanctuary בפסטיבל וואקן 2012 לא באמת ציפיתי מ-Dane לאיזשהן הברקות ווקאליות או ליותר מדי צלילות, אבל שמחתי להתבדות. מהשאגה הראשונה של "Narcosynthesis" ועד התו האחרון של "Beyond Within" הוא נשמע במיטבו ונתן לכולנו להיסחף איתו בשירה. אולי ההתרגשות היא מה שהביא אותו להציג את "Insignificant" מוקדם מדי אבל דווקא בנקודה זו אפשר היה להתרשם מהתמימות והכנות שכנראה לא עזבה אותו מעולם. עמוק וקודר ככל שיהיה, Dane הוא בסופו של דבר אדם צנוע שמחפש את האמת שלו בעולם, והיה רוצה מאוד שנרגיש יחד איתו שאנחנו לא גרגירי אבק בחלל ריק ושיש בנו את הכוח לצלוח את האתגרים שהחיים מציבים לנו. דומה שמאחורי אותו "לב מת" מסתתרת תקווה לשינוי ומכאן הביקורתיות העצומה שלו, כמו בביצועים העוצמתיים ל-"Inside Four Walls" או "Engines of Hate" ששמחתי לגלות כמה אנשים מכירים אותם מילה במילה.

והקהל… גמע בשקיקה כל מה שיצא לו מהפה, את הסיפורים על זה שהלהקה לא הייתה נותנת לו לבצע את "Believe in Nothing" ועל הרגעים שגם הוא היה אבוד. אפשר לומר שהבחירה באולם קטן עשתה למופע רק טוב וכך הגיעו רק אלה שבאמת מתחברים לחומר. 14 שירים בוצעו באותו ערב וכולם קיבלו את הליווי של הנוכחים, במיוחד "Dreaming Neon Black" הטראגי שהוא אולי השיר הקודר ביותר ששמעתי בחיי. אבל כמו שאמר פעם ניל יאנג, "It's better to burn out than to fade away" וההופעה אכן הסתיימה כלעומת שהתחילה. פרט לשירי אלבום המופת Dead Heart in a Dead World נשמעו רק שלושה שירים נוספים, שלפחות היו מהאלבום המסתורי Dreaming Neon Black שכמעט אף פעם לא זוכה לנציגות וכך גם בהופעתה של Nevermore בישראל ב-2009. לא היה אפילו שיר אחד מאלבום הסולו Praises to the War Machine או יצירה כלשהי של Sanctuary.

לפורמט כזה יש את הקסם המינימליסטי שלו, אבל הציפייה הייתה להרבה מעבר לכך ו-Dane עצמו מעולם לא היה אדם שכיוון נמוך. הערב הסתיים באקורד צורם במידת מה, עם ביצוע נוסף של "Narcosynthesis" שנועד "לסגור מעגל" אבל נשמע יותר כמו "לא יצא לנו לעבוד על מספיק שירים ביומיים, אז הנה בא עוד אחד". בכל זאת, זה שאפשר היה ללא ספק להוציא מהפורמט המבורך הזה עוד, לא גורע ממה שכן היה והתוצאה הצדיקה למרות הכל את ההשקעה הרבה הן של ההפקה והן של הנוכחים, ששילמו ממיטב כספם.

אז עד הפעם הבאה, שימו Nevermore והגבירו את הווליום, שחזרו לעצמכם את הערב הזה וחכו לאירוע הבא ב-2019…