צילם: טל צבר
כמעט בלתי אפשרי לדבר על הערב שהתקיים בגגארין בראשית אוגוסט מבלי להקדים ולדבר על הפיל שבחדר. ליתר דיוק, לא פיל אלא מסטודון. שכן, בהינתן העובדה שמספר הנוכחים במקום לא עלה על 10 אנשים (למען הסר ספק נתון זה לא כולל את חברי צוות "מטאליסט" ואת חברי ההרכבים עצמם) היונק הפרה-היסטורי העצום הזה יכול היה להיכנס ללא קושי לתוך הוואקום שבמועדון הדרום התל-אביבי.

מכירות מדשדשות של כרטיסים ו"קרחות" באולמות או באצטדיונים הן עניין שגם כוכבות פופ בסדר גודל של קייטי פרי או אושיית התחת ניקי מינאז' נאלצות להתמודד עמו. אלא שבמקרה שלפנינו לא מדובר היה ב"קרחות" פה ושם, אלא בקרחת יער של ממש.

אפשר להציע כמה הסברים אפשריים לכך שמספר כה זעום של אנשים פינה את הערב לטובת צפייה ב-Salvation, באוזי זולטק וב-Fatum Aeternum (להלן: FA). אם להיות לרגע נגיד בנק ישראל, הרי שייתכן – שכמו בכלכלת שוק – אינפלציית ההופעות והאירועים גורמת לפיחות בערך המתכת (תרתי משמע). הסבר מוצע נוסף הוא שהז'אנרים של ההרכבים שהופיעו באותו ערב לא נכללים ב"לימודי הליבה": Salvation מנגנים מטאל סימפוני גותי, זולטק נשבעת אמונים להארד רוק, ו-FA נוסכים יחדיו גותיקה ופוסט פאנק. ואולי הסיבה האמיתית היא דילים אטרקטיביים באותו סופ"ש (גם מטאליסטים קשוחים מוצאים מפלט ב"הכול כלול").

יהיו הסיבות אשר יהיו, העובדה היא שהרכבים מוזיקליים זקוקים לקהל כשם שערפד זקוק לעירוי דם. לכן, אף שהאירוע התקיים בסופו של יום, לא ניתן היה להתעלם לחלוטין מהתחושה המוכרת (לפחות לחלקנו) של מסיבה שבה המארח מוצא עצמו לבדו מול קערת פונץ' מיותמת.

את השורות הבאות נקדיש לסקירת כל אחד מההרכבים בהתאם לשלושה מתוך חמשת שלבי ההתמודדות עם בשורה קשה. יעלו ויבואו אם כן על פי סדר הופעתם: הכחשה, כעס, ולבסוף – קבלה.

גאולה הו גאולה

Salvation היו הראשונים להתמודד עם ה"אופן ספייס" שנכפה עליהם, ועם הידיעה שצלחת הפטרי שלפניהם לא עתידה להתרבות. גם לי היו ציפיות שההרכב שעלה על הבמה, שמנה 5 גברים, יתרבה, ושאליו תיתוסף מי שאמורה לספק את הקולות הנשיים בהרכב, לצד הסולן נדב זיידמן. ציפיתי לכניסה דרמטית ברוח הז'אנר: לדמות עטופה בגלימה האוחזת נר בניחוח וניל פצ'ולי או לעלמה בתחרה בסגנון בורלסק. לעזאזל, הייתי מסתפק גם בשליחה של דומינוס פיצה שתתפרץ לאולם על טוסטוס. אלא שתקוותי נגוזה, ובירור שערכתי העלה שאת עמדת המיקרופון יאייש רק זיידמן ושחברי ההרכב תרים כעת אחר זמרת חדשה.

למרות נתוני פתיחה לא פשוטים אלה, המוטו שעומד לנגד עיניהם של חברי ההרכב הוא ככל הנראה שהשוכן במרומים עוזר קודם כל למי שעוזר לעצמו. שכן, למעט כמה פרצי צחוק (הומור הוא בכל זאת התרופה הטובה ביותר למכאובים), החמישה ניגנו כמי שחובשים משקפי מציאות מדומה וכמי שלמרגלותיהם גועש מוש פיט של עשרות מטאליסטים עטויי חולצות שחורות ומכנסי ברמודה צבאיות שחושפות רגליים בגוון לבן אספירין.

בניגוד לגיטריסטים רבים בז'אנר, הגיטריסט המוביל סרז' וולד אינו תיאטרלי וארשת פניו כמעט נטולת מבע, אך כשרונו ויכולותיו הגבוהות באו לידי ביטוי לכל אורך ההופעה, במיוחד בשירים Sit With The Dead, The Shedding Of Rain ו-Dominate. הסולן זיידמן, שיכולותיו הווקאליות בהרכב נוסף, Structural, הרשימו אותי מאוד, היה הפעם פחות מפוקס מן הפעם הקודמת שבה ראיתי אותו באותו מועדון. יחד עם זאת, הוא הפגין יכולת מרשימה בשיר בעל הפתיחה האפית The Shedding Of Rain, שבמהלך ביצועו הוא נראה היה לי כחיה שעולה מן המעמקים או כבן דמותו של אוזי מעטיפת האלבום Bark At The Moon.

הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל

במדינה אחרת, שבה סנדלי שורש הם אביזר אקזוטי ולא פריט לבוש לגיטימי, יכולה הייתה אוזי זולטק להיות אייקון ואף מגדלור רוחני בעבור נערות מתלבטות: מתלבטות באשר לזהותן המינית, באשר לחוסנן הנפשי, ובאשר למהותן ודרכן בחיים.

אלא שהזמרת שכל הווייתה סובבת סביב תדמית ה-Larger Than Life – החל משמה הפרטי וכלה בחולצות המרצ' הנושאות את דיוקנה – התקשתה להתמודד עם המספר הזעום של רוכשי הכרטיסים, ונשאה מונולוג רווי כאב, תסכול וזעם.

"אנשים עובדים כל כך קשה, מתאמנים בחדרי חזרות, ואפילו לייק קשה לעשות", אמרה בביקורת נוקבת כלפי ה"סצנה", שחבריה הדירו את רגליהם מהאירוע. "תצביעו בפאקינג רגליים. בלי מוזיקה, איך העולם היה נראה?".

מצד אחד, מוזיקאים, וזולטק בתוכם, יודעים שמוזיקה היא עסק הרפתקני שלא מיועד לשונאי סיכונים, ומי שחפץ בוודאות, ביציבות ובקהל שבוי מוטב לו שיתמודד על זכיון להפעלת קנטינה בשב"ס. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בקהל הישראלי, קהל שמרני בעיקרו, שבשנים האחרונות נסחף בצונאמי הפופ הים-תיכוני.

מן הצד השני, זולטק דיברה מדם ליבה, והאכזבה שלה מובנת, ראשית מכיוון שזה לא כל כך נעים לראות גגארין סגור. שנית, מפלס הנוכחות עומד ביחס הפוך לאנרגיות ולתשוקה שלה ושל חברי להקתה.

אוזי וההרכב שלצדה – הגיטריסטים שרון הלחמי אלמוג וטל מור,הבסיסט גיא שוורץ, והמתופף אבירם זאבי – ניגנו היטב את להיטי האלבום "אקדח טעון" וביצעו קאברים ללא פחות משלושה שירים: Call Me של Blondie שהולחם ביחד עם שיר הנושא של האלבום, "נגעה בשמיים" של משינה שנשמע לפתע מעניין הרבה יותר כשהוא מושר בקול נשי, ו-Frozen של מדונה, בנסיון אולי להמיס את לב הקרח של אנשי ה"סצנה".

אם מנטרלים את הזעם ואת ההתחשבנות, שכאמור יש בהם מידה לא מבוטלת של צדק והיגיון, אנו נותרים עם זמרת שניחנה בקול עוצמתי שנשמע היטב לא רק ב-Bandcamp אלא גם על הבמה, עם נגנים מוכשרים (במיוחד צמד הגיטריסטים והבסיסט שוורץ), ועם תכנים בשפת הקודש שיכולים לעניין לא רק פלח שוק מדיזנגוף סנטר בואך כיכר החתולות אלא גם קהלים רחבים יותר. גם אני עצמי מצאתי את עצמי מלווה בקולי הדיסהרמוני בעליל את "פסיכוזה קלה".

ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה

ארון קבורה נישא על כתפיהם של גברים בחליפות. אלמנה מעפעפת בעיניה, מספיגה מטפחת תחרה, נתמכת בנשים אחרות לבושות שחור.

אוולין שור גרשין מעבירה קשת על כינור חשמלי ושרה בקול אופראי גבוה, מקפידה להגות כל מילה ומילה. היא מסתכלת על בעלה המאופר בכבדות, סטיב, שמשלים אותה בקולו הנמוך. יחד עם הגיטריסט ג'ורג' פאלק, והמתופף מרק מוזיקנט, הם נבחרו כדי לנגן את הפסקול המושלם של סוף העולם, או לכל הפחות של הערב הזה.

האווירה האפוקליפטית והמורבידית היא משהו שהוא "בילט אין" בפרויקט המוזיקלי FA. השיר Mass Suicide Of Human Race, שעליו אמר הסולן סטיב באירוניה שהוא "מעט יותר אופטימי", עוסק בתודעה הכוזבת שבה מצויים כולנו, בעיוורון הקולקטיבי שבו שרוי כעת המין האנושי, שלא מודע לכך שהוא מחשב את קיצו לאחור. בהתבסס על אותו רציונל שנוסח לראשונה ב"משל המערה" של אפלטון וסונתז לאחר מכך ב"מטריקס", חברי ההרכב מנסים לתת לנו את הכאפה הנדרשת לפרצוף, ולעורר אותנו מהתרדמה שבה אנו מצויים, היישר למציאות עגומה שבה מה שאנו רואים הוא לא מה שקורה באמת: שהפוליטיקאים, שלכאורה אוחזים ברסן השלטון, אינם אלא בובות שנשלטות על ידי כוחות עלומים. ביקורת אנטי-ממסדית נוקבת על פוליטיקאים חדלי אישים שמוליכים אותנו שולל בדרך הבטוחה לאבדון היא התמה של שיר נוסף ,Simple Pop Song.

שירים אחרים עוסקים אף הם בחידלון האנושי ובתחושת האשליה שאנו אדונים לגורלנו: Am I Sleepy? תוהה אם הקיום האנושי אינו אלא אילוזיה, ומרמז שאנחנו זומבים, חיים-מתים. פעולות יומיומיות כמו ישיבה, שתייה ופרסום "בולשיט בָּנֵט", בסך הכול מקימות אותנו באופן זמני לתחייה. False Freedom, כפי שמרמז השם, זורק אלומת אור לעגנית על מקסם השווא המכונה בטעות(?) בחירה חופשית.
את הליריקה העגמומית עוטפים FA בחזות תיאטרלית הכוללת לא רק שימוש יתר באיפור כבד אלא גם זרי פרחים ועששית, ובמוזיקה מלנכולית בניחוח קברט שבה איתרתי השפעות של ניק קייב, פיטר סטיל, איאן קרטיס ו—Virgin Prunes.

לצד הטקסטים המעניינים וההשקעה ביצירת אווירה תומכת מוזיקה, התרשמתי שההרכב מחולק לשני אגפים. באגף הראשון מצויים בני הזוג סטיב ואוולין שאני מקווה שההרמוניה שהם חולקים על הבמה נשארת גם לאחר שהם יורדים ממנה. באגף השני נמצאים הגיטריסט ג'ורג', שבדיקת דם של הלהקה הייתה מגלה שערכיו המוזיקליים נמוכים וכמעט ולא מורגשים, והמתופף מרק שאבחנתי אצלו שימוש יתר במצלתיים.

חברי FA ירדו מהבמה, מסיימים בכך ערב אבוד. אם זו תחילת הקץ כפי שהם מנבאים בשיריהם, כולי תקווה שהם מי שינעימו את זמננו, כל הדרך לאבדון.