התנינים הגדולים אוכלים את תל-אביב – סיקור ההופעה של Nile בישראל

ואז שמעתי שוב את Black Seeds of Vengeance ופתאום הבנתי מה פספסתי כל השנים. הפסדתי 11 שנים פוטנציאליות של להינות מלהקה שגם ככה שרה על נושא שריתק אותי בתור ילד, המיתולוגיה המצרית, והפסדתי את הנגנים הכי מטורפים ששמעתי עד לאותם ימים. ומאז, 12 שנים שאני מחכה לראות את Nile בהופעה. וסופסוף החלום הזה התגשם.

אמנם ההופעה הייתה באמצע שבוע אך בכל זאת התחילה יחסית מאוחר. פתיחת השערים הייתה רק בסביבות 21:45, בגלל אילוצי המועדון והלהקה עלתה רק בסביבות 22:30. טוב, בעצם, קארל, הסולן/גיטריסט והמוח מאחורי הלהקה עלה לבמה. השאר לא. התעסק קצת עם הגיטרה, גרם לכל הקהל להתרגש, ואז… ירד… אבל זה בסדר, כי אחר כך הוא חזר וקצת אחריו עלו שאר חברי ההרכב.

לשמחתי גיליתי ש-Nile מאוד מודעים למהם השירים הטובים שלהם, אז ההופעה נפתחה עם השיר בעל הפתיחה האלמותית, Sacrifice Unto Sebek. לאור העובדה שלא הייתה להקת חימום, אני ממש בספק אם אי פעם קהל הצליח להתחמם תוך 10 שניות, אבל וואלה, כאן זה קרה. זה היה מהיר, זה היה עצבני, זה היה להסתכל על ג'ורג' קוליאס המתופף המדהים ולראות שהוא אכן אמיתי (בשלב כלשהו קלטתי בזוית העין מישהו בשורה הראשונה מסתכל עליו בפה פעור. אמיתי לגמרי). כאן המקום להדגיש את חוסר המניירות של הלהקה, גם אחרי 24 שנות קיום. אין תלבושות, אין דיסטנס. החבר'ה האלה מחייכים לקהל, מצחקקים עם הקהל, לבושים כמו המטאליסט הממוצע ולא כלום מעבר לזה ובעיקר באו להינות. בסוף השיר הראשון ג'ורג' אמר שהוא שומע את קארל באוזנייה וזה מפוצץ לו את המוח. הקהל מצידו היה בעד שהמוח של ג'ורג' יתפוצץ, אך היה חשוב לקארל להדגיש שהלהקה צריכה את ג'ורג' לשירים הבאים. טוב נו, לא התווכחנו איתו על זה.

אחרי ביצוע מושלם ל- Defiling the Gates of Ishtar היה הזמן לשפוט לרגע את שני חברי הלהקה הנוספים, בראד ובריאן. בראד, ילדון חמוד בן 24, מנגן עם ההרכב רק שנתיים, כאשר הלהקה החליפה מספר באסיסטים במהלך השנים. קצת קשה לעקוב אחריהם, ובעיקר מה שהפתיע הוא שדווקא בראד עומד במרכז הבמה, ושר חלק נכבד מאוד מהטקסטים. אני קיוויתי האמת לשמוע יותר את קארל, אחד האנשים עם הגראולים הנמוכים בתבל. אבל לא נורא. בראד מנגן על הבאס במהירות וטכניקה שלא יביישו גיטריסטי פרוג כאן בארץ, מפליא גראולים תוך כדי ונראה שמתאים כמו כפפה (מעור תנין) לנילוס. בריאן, הרכש החדש של ההרכב, שהחליף את דאלאס, השותף האגדי של קארל, עושה עבודה טובה בהחלט. אני מודה שהתאכזבתי כששמעתי שדאלאס עזב, כי מאוד חיכיתי לראות אותו בהופעה. לשמחתי, בריאן נותן ביצועים די מצוינים הן ווקאלית והן על הגיטרות, על אף פספוס תו פה ושם בסולואים המהירים והטכניים להחריד. אבל זה בסדר. אנחנו מבינים וסולחים, כי למי איכפת? העיקר שעכשיו הם מנגנים את Kafir!. כיאה להופעות, אי אפשר לעבור 3 שירים בלי תקלות טכניות. הפעם תקלה לא ידועה עוצרת את ההופעה והקהל מבקש בינתיים סולו תופים של ג'ורג'. טוב, אי אפשר להאשים אותו. לצערנו ג'ורג' לא זרם על הרעיון, אבל קארל ענה לנו דבר נכון: "כל שיר שלנו זה סולו תופים של ג'ורג'". טוב נו, הוא צודק. ותודה לפיט, המתופף הקודם של הלהקה, שגם בימיו בלהקה טרח לכתוב תפקידי תופים שכאלה. אחרי עוד ביצוע מפיל לסתות בדמות Hittite Dung Incantation, מגיע Call to Destruction, שיר שכמובן מתקבל באהבה בארץ, שכן מדבר על הטרור האיסלאמי ובראשו דעא"ש. הקהל בשורה הראשונה צורח את המילים, מאחורה מתבשל לו פוגו, מקדימה סופגים מכות מהפוגו, אבל כולנו מרוצים.

לא הרבה אחרי, מציג בריאן את השיר The Howling of the Jinn מהאלבום Amongs the catacombs of Nephren-Ka. עכשיו שמעו. בתור אחר שמחובר יותר לחומרים הישנים של הלהקה הייתי שמח. בתור אחד שאוהב את האלבום הזה וחושב שהוא אגדי, הייתי שמח. בתור בנאדם שחי על כדור הארץ, הייתי שמח. ההגעה לשיר הזה שימחה אותי יותר מהכל בעיקר כי להבדיל מלהקות שנוטות להשתנות במהלך השנים, Nile לא טורחים. חוץ מהסאונד שמתחדד מאלבום לאלבום, החומרים כמעט ולא משתנים, וטוב לראות להקה שבהופעה הולכת וחוזרת על פני כל האלבומים שלה, ולא נתקעת רק על האלבומים היותר מאוחרים שלה.

כאשר הלהקה מציגה את השיר הבא כשיר מתוך האלבום In their Darkened Shrines, נשמעת צעקה מהקהל "Stairway to Heaven!". לרגע תהיתי מה הסיכוי שהלהקה תתחיל לנגן אותו, סתם כדי לקרוע אותנו מצחוק. אז קארל ענה "לצערי השיר הזה הוא לא מהאלבום In their Darkened Shrines יא חתיכת טמבל" אבל עם חיוך, והמשיך עם לנגן את Kheftiu Asar Butchiu (כן, בהצלחה לכם בלבטא את זה). מיד אחריו, בעוד מסתכל למרגלותיו של בריאן ורואה את הסטליסט, הבנתי את הבשורה המרה. יש להופעה הזאת עוד 2 שירים. ידעתי שהשיר האחרון יהיה אהבת חיי, השיר שלשמו התכנסתי כאן הערב, Black Seeds of Vengeance. עוד לפניו התפנתה הלהקה כדי לנגן את Unas Slayer of the Gods הארוך והמורכב, אולי השיר שב-12 דקות קיומו מתמצת את מי הם Nile ומה הדבר המטורף הזה שהם עושים במהלך הקריירה. בעודם מנגנים את השיר, הייתה לי משאלה קטנה. אולי אפילו קושייה. אמרתי לעצמי שהם בטח צריכים לרדת מהבמה עם איזה אאוטרו, ככה בשביל הפינאלה היפה. וממש קיוויתי שאם כבר הם מסיימים את ההופעה עם Black Seeds of Vengeance, אולי אולי הם יהיו ממש חמודים והאאוטרו יהיה Khetti Satha Shemsu? הרי זה מושלם לסיים הופעה. קטע אווירתי, מפחיד קצת, מגניב להחריד ודי נתקע בראש.

ואז הגיע Black Seeds of Vengeance. אני בספק אם אי פעם קהל בהופעה כלשהי הגיע לשיר אחרון בהופעה עם כל כך הרבה אנרגיה. אני לא חושב שאני יכול להכביר במילים על מה הלך שם, כי מילים לא יתארו את התחושה. אני חושב שמעטים הם ארגוני הטרור שיצליחו להעביר לציבור הרחב חוויה כל כך מטורפת של אלימות ב-3 וחצי דקות.

ואז זה נגמר. כמו אחרי סופה, נשארנו בשקט לרגע. עכשיו, אני אתאיסט, אבל יש מצב שאיפה שהוא יושב לו שם למעלה איזה אלוהים, או הורוס, או מישהו ששמע את תפילתי, כי אז התחיל להתנגן Khetti Satha Shemsu בעוד הלהקה משקיעה מספר שניות כדי לזרוק מקלות ומפרטים לקהל, ללחוץ מעט ידיים, ואחרון לרדת היה קארל. ללא ספק, מנהיג ראוי. לצערי לא היה לי זמן לעשות mingling יותר מדי עם אנשים, כי הייתי צריך לקום לעבודה שעות ספורות מדי אחרי, אבל התחושה נשארה. טוב, למעשה, התחושה הראשונה שנשארה היא שאיבדתי את השמיעה. האמת שהווליום בהגברה אולי היה קצת חזק מדי, אבל נו, לא נורא, שמיעה זה לחלשים. העיקר שהיה כיף. והיה. Nile הם כל מה שציפיתי שהם יהיו. כל נגן עושה את עבודה ברמה הכי גבוהה, כל שיר בוצע מדהים, כל רגע היה אלימות טהורה.
בבוקר שאחרי ההופעה פרסם המתופף ג'ורג' קוליאס תמונה בחשבון הפייסבוק שלו, ממרפסת חדר המלון המשקיפה אל חוף הים של תל-אביב. הוא נהנה מהנוף ואמר תודה לקהל. בתור יווני אני בטוח שלג'ורג' לא חסר חופים. שאר הלהקה נמצאת בגרינוויל, דרום קרוליינה, בקצה של המדינה שלא פוגש את האוקיינוס. אז ככה, אולי במקרה, אם לא היינו קהל מספיק כיפי, וזה לא מה שנתן ללהקה רצון להגיע שוב, אולי חופי הים (ומיטב הבחורות הנאות שיש כאן) יגרמו ללהקה לחזור. העיקר שיחזרו, ואני מקווה שזה יקרה עם צאת האלבום הבא. אני אחכה בזרועות פתוחות ועם אטמי אוזניים (ואולי גם יום חופש מתואם מראש עם העבודה).