זוכרים את Dimebag – מחווה לפנטרה 2012

המוות של Darell Dimebag Abott היה ללא ספק אחת האבדות הגדולות לעולם המוזיקה. אבל אם יש קצה של אור במנהרה וכבוד לזכרו של האיש והאגדה זה ללא ספק המורשת המוזיקלית המכובדת שלו ושל להקת Pantera. מורשת שזוכה כל שנה לכבוד בכל העולם במחוות לזכרו. גם בארץ הקודש משנת 2005(חוץ משנת 2008)עורכים כל שנה מחווה מכובדת לזכרו, שמרכזת על במה אחת את כל השמות הגדולים במטאל הישראלי + מעריצי Pantera ממקומות אחרים.המחווה השנתית שהתקיימה ביום חמישי האחרון בבארבי בת"א לא איכזבה ואף הייתה אחת הטובות עד היום עם נבחרת מגוונת, שמות שעוד לא זכינו לראות על הבמה והרכב עם סיבולת על-אנושית שסחב את רוב השירים במקביל לאורחים המצוינים שהיו במהלך הערב הלא קצר בכלל אך המתגמל שהיה.

באיחור אופנתי של שעה, כיאה לאירועים כאלו כשיש למלא את הבארבי בכמה שיותר אנשים. ברקע נשמע איזה נאום ממולמל של Phil Anselmo ובעקבותיו עלו נגני המחווה שנשארו על הבמה בזמן שהאורחים התחלפו. גיל יעקב על הבס, רועי חן על התופים – שניהם מלהקת Megason ויונתן בר אילן מלהקת Dissonant – שחוזרים להופיע בקרוב וליהטט בחן על הגיטרה במשך רב הערב. הסולן הראשון היה עידו אוזן(Missing In Action) שחימם את הקהל עם A New Level שמתחילתו הצית את הפוגו העצבני שהיה במרכז ולא דעך בשום שלב בערב. אוזן המשיך להוביל בהצלחה גם ב Becoming והכריזמטיות הבימתית שלו הורגשה היטב. השיר הבא היה Psycho Holiday והצריך מישהו עם קול צלול יותר מבין השואגים, הנובחים והצורחים שהיו ברשימת האורחים, And The Pipes Have Called יוחאי דוידוף(Damnation ז"ל, Prowlers) אחד מזמרי הקלין המוכשרים בסצנה ששלט בשיר ביד רמה והוכיח את עצמו שוב כסולן שעומד בצורה מכובדת על הקו בין האגרסיבי והמלוכלך לקלין. לאחר מכן הצטרף הגיטריסט ארז שמידע(הפוסי של לוסי, The Oliver Stones) וביצע עם יוחאי את Domination\Hollow שאותו הקדיש יוחאי לאיסמאיל הניה, להרגשתי יוחאי נשחק קצת אך לא בצורה שהרסה את השיר. הבאה בתור הייתה תמר "קוקי" אריאל(Mess ז"ל) שהגיעה בהתאם לרקע המוזיקלי שלה לקרוע את כולנו עם המקפיץ הרשמי של פנטרה Fucking Hostile , שגרם לי אוטומטית להיכנס בשלב הזה של הערב לפוגו האלים שרץ לפני הבמה, כי זה פשע של ממש לא להיות בפוגו בשיר הזה. יש לי רק מילים טובות על האנרגיות המטורפות והצווחות המטורפת/ילדותיות של קוקי, אבל להרגשתי השילוב שלה במחווה היווה חילול קודש של שירי הלהקה. שמידע ירד ועל הבמה עלה יניר תירוש(Demented Sanity) שהגיע למשול בשאגות לצד הצווחות של קוקי בשיר The Great Southern Trendkill למרות השילוב של יניר ששאג בכבוד עדיין הרגשתי שהנוכחות של תמר מעולה, אבל קצת לא מתאימה לערב הזה ובכלל החלוקה של שירי Pantera לשני זמרים לא עבדה כ"כ.

הסולן הבא, יותם "דפיילר" אבני(Prey For Nothing) הגיע בחולצת פלנל לפי מסורת אנסלמו ושנות ה- 90' לבצע את השיר Primal Concrete Sledge וביחד עם מתן נוז(Board of Directors) נתן את הגראולים העמוקים שלו והעלה את מסת הכבדות בשיר הכבד והמעולה הזה. 13 Steps קצת התפספס השנה. גיא שמי(מרצדס בנד) ואיתן רדושינסקי(Midnight Peacocks) היו בחירות מעולות. ורדושינסקי, שזר לחלק מהמטאליסטים בארץ, וגם אני התוודעתי אליו רק דרך המחוות עשה בשנים הקודמות עשה עבודה מעולה, והפגין שאגות וצרחות לצד טירוף בריא שלקחו את השירים המשובשים של פנטרה למקומות מעניינים מאוד. אבל השנה משהו לא עבד שם, בעיקר העיק שהוא בקושי נשמע משום מה. Cemetery Gates שיר מרגש לכל דבר ועניין גם כן קצת אבד לו, יוחאי דוידוף עשה ככל יכולתו אך השחיקה מהשיר הקודם הורגשה. הגיטריסט האורח דניאל וורפולומייב(Acropolis) שהוא אחד השרדרים המוכשרים בארצנו קצת הגזים, הנסיונות שלו להוכיח נגינה מהירה בסולואים לקראת סוף השיר וההתלהבות היתרה שלו קצת חירבו.

הבאים בתור היו חברים חדשים במחווה – שי משעלי על הגיטרות וצ'ני על השירה (Through Bleeding Eyes) שקיבלו את 5 Minutes Alone שישב עליהם כמו כפפה והיה תצוגת תכלית מעולה של הכשרון של שניהם, ביחוד של צ'ני שהסתובב כמו סביבון, לא הפסיק לקפץ וגם שר מצוין, למרות שהגיטרה המוגברת יתר על המידה של שי קצת גנבה ממנו את תשומת הלב. יניר תירוש חזר מלווה בניר "סטיב" גוטיירמן(Salem, Whorecore,, ולפעמים בואלבר) לביצוע של Strength Beyond Strength השובר, ששבר אותי כל כך שאני לא ממש זוכר אם הוא היה טוב או לא, כי רובו ביליתי מתעופף מצד לצד בפוגו. אם חשבתי שאזכה לנשום אויר בין השירים, אז אלעד רומנו(Hammrcult) הגיע על תקן השואג לשם שינוי מלווה ביותם נגור על הגיטרה(Shredhead) ושניהם באו ללמד את כולם שיעור בריסוקים וכאב בביצוע מרסק ל Use My Third Arm. אי אפשר לעשות מחווה לפנטרה בלי הילד החורג של אנסלמו – אהרון רגוזה(Shredhead) שביחד עם יותם המשיכו לשבור פרצופים עם Heresy , אולי אחד השירים הכי אהובים עלי של הלהקה.

לקראת אתנחתא קלה, ההרכב המשיך עם Floods עוד שיר יפהפה ובלדה שוברת. שמכיל את אחד מהסולוים הכי יפים של Dimebag לאורך כל הקריירה שלו. לאחריו התחלפו חברי Shredhead בחברי Matricide רן אליהו בשירה ואוריה ספיר בגיטרה. הם ביצעו את Rise, Slaughtered, Shedding Skin ועשו את זה בצורה מכובדת, אבל השירים הללו עברו אצלי בשממון יחסי, אולי כי באופן אישי הם שירים שאני אישית פחות אוהב וכי התחלתי להתעייף לקראת אמצע ההופעה. אני לא חושב ששממון או שיעמום הם אופציות עבור מה שהתרחש אח"כ. מוטי רוקח(Spawn of Evil), הלא הוא Nathan Explosion הישראלי הגיע להרוס, Deicide סטייל. הוא עשה זאת עם Suicide note pt 2, שפתח את הפוגו לשניים ואת הקהל ל20. למרות שהוא הציב סטנדרט קבוע באויר, טירן עזרא(Ferium) הגיע בליווי Lemmy(Sintax) לביצוע של השיר Yesterday Don’t Mean Shit והוכיח שהגיל ממש לא קובע ושלמרות הגיל הצעיר יחסית הוא נוגע בליגה של הגדולים. הבאים בתור היו פרלמוטר ושאול לוריא(קין והבל 90210) שאומנם היה מרענן לראות את זיו פניו, ואני אוהב מאוד את הלהקה שלו, אבל שוב היתה לי הרגשה שהבישול לא היה מתאים ושהיה צריך לקחת מישהו עם גרון יותר עמוק לשיר מפלצתי כמו War Nerve ואם בגרון עמוק עסקנו, יותם "דפיילר" חזר בשביל להעמיק בגראולים ב Drag The Waters, הכי עמוק שיכל, מה שתאם את הגרוב הרצחני של השיר.

דפיילר הזמין לבמה את קובי פרחי(Orphaned Land) שנראה תחילה קצת אבוד מחוץ ללהקת האם שלו, אבל מהר מאוד השתלב בצירוף הגיטריסטית החיננית שני קימלמן בביצוע מוצלח של This Love שהיה מצוין, אך ניכרה בו העובדה שפרחי, על אף הקילמוטרז' הגבוה שלו לא עומד באותה ליגה של שאגות ביחד עם שאר הגרונות העמוקים שחלקו איתו במה. קובי הזמין לבמה את יובל "מולך" טלמור(Lehavoth ז"ל) וערן סגל(Aborted) לביצוע של Mouth For War. שיר יחסית רגוע ליכולות הקוליות ולטירוף של מולך, אבל גם עליו שלט מולך ביד רמה ובכריזמה של מנהיג מטאל אמיתי. טיראן חזר לבמה וביצע ביחד עם סגל את I'll cast A Shadow, שוב בהמון כשרון וחן שהוכיח שיש לילד עוד מה להציע למטאל הישראלי. בהתאם למסורת, עלו לבמה לקראת סוף ההופעה אביטל ומתן. תחילה אביטל ביצע ביחד עם ערן סגל את Revolution Is My Name ולאחר מכן בליווי מתן הם ביצעו את Goddamn Electric אין הרבה מה להוסיף על הביצועים שלהם – ברור לחלוטין לכל מי שאי פעם שמע Betzefer מאיפה הם באו ואין טבעי מההשתתפות שלהם במחווה. התקרבנו לסוף והנה עלה לו לבמה אחד ממסמרי הערב – הקומיקאי והמוזיקאי טל פרידמן. שלמרות הרצון הטוב והביצוע המשעשע והמטורף, קצת שחט את Walk אבל ללא ספק נתן פרשנות מעניינת משלו לשיר. ממש כשנדמה שההופעה נגמרה, עלה קימל(Got no Shame) לביצוע של I'm Broken/By Demons Be Driven ולאחריו הצטרפו כל משתתפי המחווה לביצוע משותף וחוויתי של Cowboys From Hell. ברצוני להוריד שוב את הכובע בפני הנגנים הקבועים שהיו לאורך רוב הערב ושרדו 30 שירים לא קלים בכשרון רב, רועי חן שגילה סיבולת של סוס, יונתן בר אילן שלא שמעתי ממנו תו אחד לא נכון וגיל יעקב שהבס שלו בלטה לטובה ולא נבלעה ברקע.

לסיכומו של עניין היה ערב מהנה, איחוד כוחות של המטאל, האלטרנטיב והפאנק הישראלי, איחוד של מבוגרים וצעירים ושל כל אותם אנשים ש Darell נגע בליבם ועיצב את פסקול חייהם. לשנה הבאה מקווה שיהיה קצר יותר ושיהיה יותר גיוון בסט. למרות הקטנרנות שלי מדובר באחת ההופעות היותר מפוצצות קהל שראיתי השנה ובאחת ההופעות היותר מהנות שראיתי השנה, הוכחה ניצחת לכך היא העובדה שלא עזבתי את הפוגו הגועש ויצאתי משם מפוצץ מכות ומחויך. זאת הייתה הזדמנות עבור המון אנשים לצפות בלייב באגדות המטאל הישראלי מהעבר ומההווה משתפים פעולה במחווה לאחת מלהקות המטאל הגדולות בכל הזמנים. Stronger Then All.