זכר ימי התום – סקירת מופע הקאמבק של DistorteD

דברי ימי המטאל הישראלי מלאים, למרבה הצער, בלהקות שקו מפריד תוחם את משך פעילותן. הערכים באתר "Metal Archives" שמוקדשים ללהקות ששבקו חיים, עשויים להזכיר מודעות אבל או מצבות. את האחריות לאותה תחושה קודרת ומורבידית ניתן לייחס ראשית לרובריקה "Years active" (שנות פעילות), שכולאת או לוכדת את פעילותה של הלהקה בסד זמנים מוגבל ומוגדר, עם נקודת התחלה ונקודת סיום, ושנית לסטטוס "Split-Up" (פורקה), שאותיותיו בצבע אדום בוהק לא מותירות שום פתח לתקווה או לאופטימיות. להקות אחרות, שהגולל עדיין לא נסתם עליהן ושהסטטוס שלהן הוא "On hold" (בהקפאה), מצויות במצב של לימבו. אלה כאלה, מייחלות לנס או לכוח מאגי אחר שיפיח בהן רוח חיים מחודשת; לאירוע מכונן שמהווה המקבילה האומנותית לתחיית המתים – הקאמבק. לעיתים, מתחולל אותו נס מיוחל, ולהקה, שנדמה היה ששבקה חיים או שלחלופין לקחה פסק זמן, מחדשת ימיה כקדם.

מאורע פלאי מעין זה התרחש במקרה של DistorteD, אחת הלהקות הבולטות והחשובות שידע המטאל הישראלי, שבתום תריסר או יותר שנים של תרדמת, ניעורה בשנה שעברה ושבה לפעילות סדירה.

את תחייתה בהרכב ישן-חדש – לשניים מחברי ההרכב המקורי, הסולנית מירי מילמן והגיטריסט והזמר רפי מור, הצטרפו הבסיסט אמיר (סמי) אליקים שנמנה עם ההרכב בראשית דרכו אך פרש ממנו, הגיטריסט נאור זק והמתופף אוהד אלון – ציינה הלהקה באירוע רב רושם ורב משתתפים שהתקיים בתחילת ינואר במועדון ה"גגרין" שבדרומה של העיר תל אביב – יפו.

שמו הסימבולי של האירוע, "The Awakening", ביטא היטב את שהתרחש באותו ערב קסום: את שובם של שירי הלהקה לבמה כמו גולים ששבו למכורתם בתום גלות ארוכה, את ההתרגשות שאחזה הן בחברי הלהקה, במירי במיוחד, והן במעריציה, ובעיקר – את התקווה שערב ההשקה המיוחד, מופע ראשון באורך מלא של הלהקה לאחר 13 שנים של דממת אלחוט, הוא אירוע מכונן שהניב לא רק פרץ נוסטלגיה אלא גם פרץ יצירתיות; כזה שיצית מחדש את שלהבת היצירה שדעכה ויניב תוצרים מוזיקליים חדשים.

לטובת מי שלא בקיא בפועלה של הלהקה, נזכיר למען הסדר הטוב ש"דיסטורטד", שהחלה במקור כלהקת רוק אלטרנטיבי ושאחרי ששינתה את סגנונה למטאל ניגנה דת'־דוּם ודת' מלודי עם מוטיבים אוריינטליים, קמה בשנות ה-90' בבת ים – העיר שבה נולדו, גדלו והכירו רפי ומירי.

ההתחלה הייתה צנועה: "דיסטורטד" הוציאו שני דמואים והחלו להופיע ברחבי הארץ. לאחר יציאתם של שני אי־פים, הראשון ב-2001, שנשא את שם הלהקה והשני ב-2004 שנשא את השם "Illusive", הגיעה הפריצה הגדולה. מסיבוב הופעות אחד למשנהו, בסיס המעריצים שלה הלך והתרחב והיא ביססה את מעמדה כאחת הלהקות הבולטות בסצנת המטאל הישראלית. הלהקה התארחה בקביעות בפסטיבלים, שם הופיעה לצד הרכבים בינלאומיים מוכרים כמו Edguy, שאותם חיממה בפסטיבל "רוק ירוק" ברעננה ב-2004, ובנוסף Destructionו-Megadeath שעם שניהם הופיעה יחד עם להקות מקומיות נוספות בפסטיבל מטאליסט ב-2005, וכמובן שלצד מיטב הרכבי המטאל בישראל של אותה התקופה. בהמשך, הוציאה הלהקה את שני אלבומיה: "Memorial" שיצא ב-2006 ו-"Voices from Within" שיצא שנתיים לאחר מכן.

ב-2008 פרשה מירי מהלהקה. את מקומה ירשו שתי סולניות, ובתום העשור הראשון של שנות ה-2000, קולה של הלהקה הלך ונחלש, התפוגג לאט מחיי מעריציה כמאמר השיר "The Fading", עד שנדם סופית.
בתקופה שבה הלהקה הייתה עדיין פעילה, רשת הדור השלישי החלה להתפרש בישראל, היכרויות במרחב הציבורי כמו מועדונים או קמפוסים היו הדרך המקובלת למצוא בן או בת זוג, המנצ'יז הטיפוסי היה מגש פיצה שמנוני ואת הבית הלבן אכלס דייר כהה עור.

במועד שבו חידשה הלהקה את פעילותה, 2022, רשת הדור החמישי היא עורק החיים המרכזי של חיינו ואפליקציות היכרויות הן מכניזם אולטימטיבי לניפוי ולסינון גברים ונשים שלא עומדים בתנאי סף נוקשים וליצירת מאגר גנטי של זנים אנושיים מובחרים (לשיטתם, כמובן). נתיבי התחבורה, שעמוסים עד להתפקע, מלאים במלצרים ממונעים שמסיעים לפודיז את מיטב התוצרת הקולינרית.

מטבע הדברים, גם סצנות המטאל, העולמית והמקומית, אינן כפי שהיו במועד שבו "דיסטורטד" נכנסה לתרדמת החורף הממושכת שממנה ניעורה לאחרונה. כך למשל, סצנת המטאלקור הישראלית הייתה בחיתוליה, ומלודיק דת' היה ז'אנר אופנתי ופופולארי במיוחד.
גם אם המונח "פער בין-דורי" מעט מופרך ומאולץ בהקשר הזה, זהותן של שתי הלהקות שחיממו את "דיסטורטד" – Last To Die ו-Cyclops – היוותה במובן מסוים חיבור בין נציגיו של דור ותיק לבין נציגי הדור החדש והעכשווי יותר במטאל הישראלי.

ראשונים לפתוח את הערב היו "לאסט טו דאיי" – הרכב שמשלב בין הארדקור לבין גרוב מטאל.
לכותב שורות אלה לא הזדמן עד לערב ההופעה לראות את הלהקה ב"לייב" ומכיוון שבאמתחתם יש בשלב זה סינגל אחד ("Hell With You" ששוחרר בנובמבר אשתקד), לא יכולתי לצפות מראש את הרושם העז שהם יותירו בי בתום הופעתם. במונחים של "ואליו פור מאני", מדובר היה בסיטואציה שהיא שוות ערך למכונת שתייה שלתוכה שלשלת מטבע אחד, אך קיבלת רצף של פחיות בְּבּוּם.

עם השפעה בולטת של Knocked Loose, "לאסט טו דאיי" שבה חברים גל יעקב שמופקד על הווקאלס, יורי ביקמן שמנגן גיטרה ושר, אלכס פורמן שמנגן בס ושר, אוסין אודיקרי שמנגן גיטרה וליעם פיין בגזרת התופים, היא חמישייה שמביאה לבמה אורבניות זועמת: כזו שיכולה להתבטא למשל בהפלה מכוונת של בקבוקי משקה ממדפים בחנות נוחות או במרכול שכונתי. ההופעה היא קצרה אך אינטנסיבית, ורגעי הברייקדאון הם רגעי המנוחה או ההתאוששות היחידים.
כמו קרני לייזר חדות, הצווחות בטונים גבוהים מותירות את הנוכחים שהולכים ומתקבצים באולם במצב של ערות ודריכות.

בדומה לווקאליסטים אחרים בהארדקור, המרחק בין פיו של הסולן גל לבין המיקרופון, שלכל אורך ההופעה נותר חופשי ומשוחרר ממגבלות הסטנד, הוא מינימלי, אפסי אפילו. הזיפים הצפופים שמעטרים את פניו מתחככים באוויר החם שבוקע ממעמקי הריאות, עדות למטבוליזם אינטנסיבי ומאומץ. נגינת הבס הקשוחה של אלכס, עם מפרט ומנה גדושה של דיסטורשן, והתיפוף הבלתי פוסק של ליעם, כמו פעימות לב במאמץ יתר, נותנים משנה תוקף לסאונד המחוספס והאגרסיבי. צמד הגיטריסטים יורי ואוסין מעניקים לברייקים נופך מטאלי עם ריפים גרוביים. ככל שמתקדמת ההופעה, המוש פיט, שהיה בתחילת ההופעה נטוש ושומם כמו אתר בנייה בסוף יום עבודה, הולך ומתמלא, הולך וגועש.

סמוך למקום בו אנו צופים בהופעה, ניצב בחור שמניע את ראשו לקצב שיריהם של "לאסט טו דאיי". זקנו העבות ובלוריתו המטופחת יוצרים צדודית של היפסטר שיצא זה עתה מברברייה.
בסיום הופעתה של להקת החימום הראשונה, הוא נבלע באפלולית המועדון, וזמן קצר אחר כך הוא מגיח, ניצב במרכז הבמה. משני צידיו אוהד סתיו ואיתי פריד שאוחזים בגיטרות ומאחוריו תכלת בן יהודה, שתופס את מקומו מאחורי התופים.

מי שמתחבט בשאלת זהותו של מי שהתגנב בחסות החשכה לבמה, נראה שבמהלך השנה וחצי האחרונות, פרק ידו לא הוטבע בחותמת שמאפשרת לצאת מהמועדון לגיחות עישון. המדובר בעידו אוזן, סולנה של "סייקלופס" – הנציגה הבכירה של הדג'נט במטאל הישראלי ואחת מן הלהקות עם ההספק המרשים ביותר, בטח ובטח כשמדובר בפרק זמן כה קצר. עם שני אלבומים בקנה "Cyclops") שיצא ב-2021 ו-"In The Blood" שיצא שנה לאחר מכן) ועם לוח הופעות שנראה שיהיה דחוס ועמוס ב-2023 ממש כשם שהיה בשנה שלפני כן, "סייקלופס" היא אחת מלהקות המטאל העסוקות בישראל.

מכיוון שבדג'נט עסקינן, אופיו של הסט ליסט, דהיינו סדר השירים בהופעה, נגזר גם מכיוון הגיטרות, ה"דְרוֹפּ". בהתאם לכך, שני שירי הפתיחה הם בדרופ ג'י, שלושת הבאים בתור בְדרופ סי ושני השירים האחרונים בדרופ אף.
הנגינה של הגיטריסטים אוהד ואיתי היא ורסטילית ודינמית, כזו שבה הטכניקה נרתמת לטובת אופיו של השיר. אם בשירים "Checkmate" ו-"Motion", הפּוּלסים החשמליים הנוירוטיים של הפאלם מיוט נותנים את הטון, לפחות בבתים, בשיר כמו "Black Flags", שהביצוע שלו ב"לייב" היה משובח, הגיטריסטים לוקחים את השיר לספירות עליונות, לרום האטמוספרה.

עליית הטמפרטורה הממוצעת באטמוספרה היא אחד מביטוייה של ההתחממות הגלובאלית. אך גם פלגי הזיעה שנוטפים מפניו של הסולן עידו יכולים לספק את ההוכחה הנדרשת למי שמטילים ספק בהתחממות כדור הארץ.
בדומה לצמד הגיטריסטים, גם עידו מתמרן בין טכניקות שונות לאורך השירים בהופעה. הסוויץ' המהיר בין צווחות מחוספסות לבין שירת קלין, כמו בביצוע השיר "Motion", הוא ביטוי לסערת רגשות, לאמוציות שמתפרצות, לצלקות שהגלידו אך טרם ריפאו כליל את הפצעים. נקודת השיא מבחינתי נרשמה בשירים "Voices" ו-"Desolate", שבהם שאגותיו נשמעו כזעקות כאב אותנטיות.

בתום הופעות החימום, הגיעה השעה לשלוף מן המדף את צמד האלבומים של "דיסטורטד" ולנער מעליהם את אבק השנים. ובמקום תנועת "פוּ", "דיסטורטד" העירו את השירים מתרדמתם ארוכת השנים באמצעות ביצועי הלייב.

כשמאחוריהם הלוגו של הלהקה, מעוצב בסגנון כיתוב על גבי כריכת ספר פנטזיה, נכנסים חברי "דיסטורטד" לבמה. כמו במפגן אמונה נלהב בכנסייה אוונגליסטית, הקהל הרב שכבר הספיק להתאסף מניף ידיו באוויר בתשואות רמות. נחל האכזב חידש את זרימתו, ואין שיר מתאים או סימבולי יותר מלציין את אותה התחדשות והתעוררות מאשר הלהיט "Redemption" (גאולה), שעמו פתחו "דיסטורטד" את הופעתם; הופעת קאמבק מלאה ששמה קץ לדממה ממושכת.

האולם התמלא בגוון הקול הייחודי של מירי, זה ששורשיו, לבו והווייתו במזרח אך מקורות השארתו בסוף מערב, ובנהמות הגראול האימתניות של רפי, שהיו יכולות לבקוע בקלות מגרונו של חרש ברזל ויקינגי.
קולות שהיו חבויים עמוק פנימה, קולות מבפנים, הגיחו מן המחשכים בביצועי הלייב של השירים. "Voices from Within" זכה לביצוע סוחף ומחשמל, עם סולו ואן היילני מְכַסֵּחַ, וב-"In Your Light" קולה של מירי הציף את האולם, כמו קרני אור שחודרות דרך ויטראז'ים של קתדרלה גותית.

למרות הקור העז שבקע מן המזגן העילי שמתחתיו התמקמנו, רוח קדים לוהטת נשבה בעוז ב-"Flesh And Blood", אולי השיר האוריינטלי ביותר ברפרטואר של הלהקה (והשיר הכי אהוב עליי של הלהקה באופן אישי). לריף הבס שאותו מנגן אמיר בדיוק מופתי, מצטרפת הגיטרה שנשמעת בשיר כחליל רועים. מתֵּבַת הקול של מירי בוקע קול מסתלסל, מעט מלנכולי, שמתערבל עם הגראול של רפי, גראול סר וזעף, ממש כמו גרגרי חול שמצליפים על הפנים בסופה מדברית.

השירים העלו מן המעמקים זיכרונות מימים עברו, חלקם ארס פואטיים. לפני ביצוע השיר "Children of Fall", סיפרה מירי לקהל שהשיר, אותו לא ניגנו מזה 15 שנים, הוא בכור שיריה של הלהקה; שיר שתחושת האפלוליות ששורה עליו קשורה אולי למקום שבו נוצר והתהווה – מקלט, כפי שסיפרה מירי בהתרגשות.
ואכן, מירי ושותפיה ללהקה לא ניסו כלל להסוות את התרגשותם במהלך השירים הראשונים. אך ככל שההופעה התקדמה וככל שנקפו הדקות, המתח נשבר והאווירה הפכה נינוחה, אפילו קתרטית.
הנינוחות הפכה למדורת שבט בזעיר אנפין כשלרפי, מירי, אמיר, אוהד ונאור הצטרפו אורחים, שלקחו חלק בביצוע שירי הלהקה, ושכל אחד ואחת מהם העניקו לשירים גוון ייחודי.
האורח הראשון, הגיטריסט בן עזר, העניק לאחד משלושת השירים שביצע עם הלהקה, "Soft Whisper", גוון חולמני, אטמוספרי.

לאורח השני יש קילומטרז' ארוך עם הלהקה. המדובר ביותם "דפיילר" אבני, סולן Prey For Nothing, ששומר ל"דיסטורטד" חסד נעורים מאז קיבל מרפי את ההזדמנות הראשונה להופיע, לראשונה מחוץ לגבולותיה של עיר הולדתו נהריה, בפסטיבל מטאל ב-2002 בת"א עם להקתו דאז Abed. הגראול האימתני שלו, ההייר ספין ועמידתו בקצה הבמה כשגבו כפוף ופניו מאיימות לטרוף את הקהל – כל אלה הוסיפו לשיר שבו התארח, "Reveal My Path", אלמנט חייתי ושלוח רסן.

לקראת סיום, הצטופפו על הבמה ארבעה סולנים: מירי, רפי, לב קרז'נר מ-Oceans On Orion ויעל הורביץ מ-StormbounD לביצוע השיר הקצבי "Letting Go".
לנוסטלגיה או להתרפקות על העבר יש צדדים או אספקטים שליליים. לצד סגולותיה, נוסטלגיה היא מנגנון מתוחכם של גלוריפיקציה, לעיתים עיוורת, של העבר, של הצגת מצג שווא מתעתע תוך ניצול חולשתו של הזיכרון האנושי. בדומה למראת הקסמים בחנות בגדים שבגינה אנו מתעלמים מתווית המחיר שמוצמדת לבגד, ללחלוחית הנוסטלגיה יש נטייה להעניק גוון מחמיא מדיי לעבר ולהעלים או לטשטש אפיזודות או אירועים פרובלמטיים. ובאירועים כמו הופעת הקאמבק של "דיסטורטד", הנוסטלגיה אורבת במחשכים, טומנת לקהל ולמעריצים פח יקוש.

במקרה של ההופעה שהתקיימה תחת הכותרת "The Awakening", החשש ממלכודת הנוסטלגיה הוסר כעבור זמן קצר. הרפרטואר של "דיסטורטד" רלוונטי ב-2023 כשם שהיה רלוונטי לפני שני עשורים. בגלגולה החדש ולאחר ששבה לפעילות מלאה, הלהקה היא בבחינת תוספת מבורכת לרשימת הלהקות הפעילות במטאל האוריינטלי, שנדמה שזוכה בתקופה האחרונה לעדנה, אך כמובן גם לסצנה המקומית בכללותה. תעיד על כך יותר מכול הופעת הקאמבק שיותר משהשיבה לעיניים את ברק הנעורים, הציתה ככל הנראה מחדש את אש היצירה.