זעם קייצי 2 – פסטיבל צפוני

מזה הרבה זמן לא ידעה חיפה פסטיבל מטאל נורמאלי מהו. מאז Summer Fury Metal Fest הראשון שהיה ביוני 2008, שהתקיים זמן קצר אחרי פסטיבל Break Your Neck המופתי ששניהם התרחשו בסיטיהול בחיפה – הסצינה החיפאית שקעה לסוג של תרדמת והסיטיהול התחוור כאילו נסגר. לבסוף החליט בחור בשם מרווין לארגן פסטיבל נוסף במתכונת Summer Fury Metal Fest, והביא עימו 15 להקות מטאל רוחשות וגועשות. ההבדל העיקרי לעומת פסטיבל Helleluja הענקי למשל (להוציא את התרומות) – הוא שהפעם עיקר הלהקות היו להקות מסורתיות, עם דגש חזק על פאוור מטאל, דת' מטאל מלודי וקצת בלאק מטאל. מתחם "הגאלה" עצמו היה בסדר גמור. רחבה פתוחה וגדולה עם הרבה מקום לנשום והמון מקום להסתובב, אחלה אזור מרצ'נדייס (אם כי מרוחק מההופעות כמעה) ובצמוד אליו אזור אוכל נהדר הכולל סושי, נקניקיות ומוקפץ. הסאונד סופק על ידי עודד גזית – סאונדמן מוכשר שהתאמץ כנגד כל הסיכויים ביחד עם אריה (גיטריסט להקת The Fading וסאונדמן מוכשר שלעצמו) להרכיב את כל הציוד בזמן כאשר אנשי הבקליין אשר היו צריכים לעבוד עימו נעלמו כלא היו.

באירוע שכזה, תחת כיפת השמיים, שמצריך אולי עבודה רציפה של בערך 5-6 אנשי במה, הצמצום לאחד וחצי הוא קריטי, והדבר – ביחד עם סאונדצ'ק ארוך במיוחד של Strident – הביא לעיכוב מכאיב של שעתיים בפתיחת השערים. הדבר לא היה כזה קריטי לולא היינו אמורים לחזות ב-15 להקות מטאל ברציפות – עם לו"ז בלתי הגיוני לעמוד בו עוד מלפני העיכוב הצורב. 10 דקות חילוף בין להקה ללהקה כשלא ברור בכלל מי הלהקה הבאה שעולה זה בגדר חלום רטוב אבל רחוק לחלוטין מהמציאות, ושעתיים של עיכוב הפכו תוך חמש הופעות לשלוש שעות עיכוב בלו"ז. להקות שהיו אמורות לעלות בשעה 18:00 הגיעו לבמה בקושי ב-21:15 והיה צורך בנוהל דרסטי לשינוי הליין-אפ בזמן אמת, עם חשש כבד שאחת מהלהקות הראשיות, ואולי אפילו שתיים, לא תספיק להופיע. לבסוף הוחלט שלמרות ש-The Fading הייתה רשומה כלהקה המרכזית, הופיעה לפני Kna’an ו-Ferium (שאמנם הייתה גם להקת מרכזית אבל לא ב-ה' הידיעה), על מנת לאפשר לחבריה להגיע הביתה למרכז הארץ עם קצת אופציה של שינה לפני תחילת השבוע החדש. ולחשוב שלמרות הביטול המצער של להקת ההארדקור Godwrath – היה תכנון להכניס "להקת הפתעה" בדרך, למזלנו היא לא נכנסה ל-Rooster של הלהקות – ויצאנו בשן ועין עם 14 להקות בלבד, ואירוע שהסתיים בערך 3 וחצי שעות אחרי שהוא היה אמור להסתיים.

Strident
ז'אנר: Thrash Metal
ראשונים עלו Strident מבאר שבע, שהייתה למעשה להקת הת'ראש מטאל "על טהרתו" היחידה בערב מאסיבי זה. הלהקה עלתה בשעתיים איחור עקב העיכובים הטכניים הרבים שבהם לא אפרט עוד, והייתה בעצם אחת משתי הלהקות היחידות שניגנו שאור יום עדיין נוגע בבמה. לצערי הרב ההכרות שלי עם Strident בפעם הבודדת שראיתי אותה על הבמה (ומההתרשמות אשר קיבלתי במהלך ההאזנה החוזרת ונשנית למוזיקה שלה) – להקה שהייתה אמורה להיות כוס התה המושלמת בשבילי התגלתה בעבר כפלופ הומוריסטי שמתקשה לקחת את עצמו ברצינות. לצורך עניין, הופעתה הנוכחית של Strident הייתה טובה בהרבה מההופעה הקודמת שלה שראיתי. ראשית, ייתכן שהסאונד היה בהחלט חלק ניכר מכך. הלהקה שמעה את עצמה, כי היא לא פישלה וניגנה ביחד ואף ניגנה היטב. הסולן דימה בלט בהשתוללות רבתי כפי שנדרש מסולן ת'ראש מטאל לעשות, או ליתר דיוק – בחן שאופייני ללהקות פאנק וקרוסובר. הבעיה העיקרית של Strident הינה עדיין היותה 'יללת שיכורים' מטאלית, נועדה לקהל ספציפי מאד למרות שהיא באה מאחד הז'אנרים היותר ורסאטילים במטאל. אם אתה לא שיכור, או אחד שמתכוון להשתכר, או לפחות רוצה ממש להשתולל עד אין מחר בעשרים הדקות הקרובות – ההנאה שלך מ-Strident תהיה מוגבלת במקרה הטוב.

מצד שני, אני לא יכול להחמיר עם החבורה מבאר שבע יתר על המידה. השואו של דימה היה לעניין – הוא השתולל והלהיב את הקהל בקללות בעברית אנגלית ורוסית, עם שירים כמו "Who Cares (The Shit You Live)" או "Sex Toy", והקדשות חוזרות ונשנות למגוון האוכלוסין במקום (נשים, טרוריסטים וטף) – הבחור תפס פיקוד מהר על העניין וזרם בקלילות את כל ההופעה. מצד אחר, המוזיקה של הלהקה עדיין מכעיסה אותי. להוציא את "Fucking Army", באמת שכל השירים נשמעו לי אותו הדבר, למרות האוזן הדייקנית לז'אנר זה ספציפית. כל סולו של Strident לא בוצע כראוי, אבל מצד שני, כל ריף הרגיש כמו ריף אמיתי. כל מעבר תופים נשמע מצוץ מהאצבע, אבל מצד שני המתופף הזה כיסח בעוצמה שאף מתופף כמעט בכל האירוע לא דבק בה. הבסיסט האמת ניגן היטב, אבל לא זז. שום דבר ב-Strident לא היה 100% לעניות דעתי, אבל מצד שני – בתור הופעה ראשונה לפסטיבל, מה עוד אפשר לדרוש מלהקה, שתזיז קהל שהולך להיות פה 12 שעות? אז לעניות דעתי זו הייתה ההופעה החלשה של הפסטיבל, פלוס מינוס, אבל הלהקה באמת השתפרה מפעם שעברה. רגע בולט: "השיר הבא מוקדש לכל הבנות. הוא נקרא Sex Toy" והלהקה מלהיבים את הקהל הגברי כנראה יותר מהנשי.

Angellore
ז'אנר: Power Metal
אחרי Strident עלו Angellore – להקה שזוהי הופעתה הראשונה, אשר מרוכבת מחברי להקות Salvation, Phallanex ו-Oakwood Alley. להבדיל מחלק מלהקות האם, Angellore מנגנים פאוור מטאל מלודי ומלודרמטי, עם הרבה אמביציה למלא את החלל הריק שיש בארץ במטאל מלודי על טהרתו. ההופעה נפתחה במטר קלידים מהפנט אשר התפתח לשיר פאוור מטאל קליל ומגניב. הלהקה הטיבה להשתולל על הבמה, במידת האפשר, במיוחד יורי הבסיסט – אבל הסולן של ההרכב, למרות קול צלול ואיכותי בעל מנעד סביר בהחלט, לא זז. הוא קפא על הבמה, אולי מפחד במה פתאומי או פשוט מחוסר חשק או אובדן מציאות זמני, אבל הוא לא זז, לא תקשר והסתכל רוב הזמן על הנעליים שלו. זה בהחלט הוציא את העוקץ מההרכב לאורך זמן – אך אבחת המחץ על הלהקה הייתה כנראה שנקרע מיתר לגיטריסט הראשון. בהעדר גיטרה להחלפה, הלהקה עמדה חסרת אונים וביקשה מהלהקות הנוכחות במקום – או מהקהל באופן אקראי – להלוות להם גיטרה שמכוונת על Drop D.

למזלם גיא הגיטריסט של Ferium היה נוכח במקום והלווה להם את הגיטרה המפלצתית שלו – שאמנם חידשה את ההופעה, אך השאירה את הגיטריסט של ההרכב מרותק לגיטרה בחרדת קודש שמא יקרא לה משהו (ובאופן די מובן). הפרובלמאטיות של Angellore נשארה בעינה, גם כאשר הסולן הרקיע לגבהים גבוהים במיוחד בקולו – באופן מפתיע ומעורר ציפיה. לו רק לא היה השואו לוקה בכזה חוסר – הדבר היה נראה אחרת לגמרי. למעשה, ואדים, גיטריסט הליווי וסולן שני סיפק קולות רקע בתצורת גראולים כבדים שהיוו פיצוי הולם לחוסר הכריזמה של הסולן הראשי, וחבל כי יש לבחור המון פוטנציאל. הלהקה ביצעה גם שיר עם סנדרה, סולנית Salvation (וגם לשעבר Oakwood Alley), שנשמע לא כל כך הלם את הקול הקלאסי שלה ונטה יותר לביצועים הרוקיים של ההרכב. הלהקה חתמה עם שיר בשם "Frozen Angel" שנשמע מבטיח – אך נראה יחסית משמים על הבמה. יותר תנועה ויותר אנדרנלין מצד הסולן היו הופכים את ההופעה הזו למשכנעת בהרבה. רגע בולט: "יש פה מישהו מהלהקות עם גיטרה ב-Drop D?" הגיטריסט המוביל מוצא עצמו בתחילת ההופעה בסימן שאלה אחד גדול.

Salvation
ז'אנר: Gothic Metal
פעם ראשונה שראיתי את Salvation הייתה למעשה לפני כמעט 6 שנים בהופעה גותית אליה נתקלתי בטעות. הלהקה עשתה ביצוע ל-Within Temptation והלהיבו את הגותיות שבקהל, אבל מאז בקול ענות חלושה, בעוד אחותה הגדולה Distorted צוברת תאוצה, נזנחה הלהקה הבאר-שבעית הזו מאחורה. בסופו של דבר ולאחר כמה חילופי הרכב, Distorted נתנו ללהקה הזדמנות נוספת לפני כשלוש שנים להופיע עימה בתל אביב ומאז נעלמו פחות או יותר עקבותיה שוב. עכשיו – לאחר שההרכב התאפס על עצמו מחדש וצירף אליו את סנדרה ואת בועז על עמדות המיקרופון – ניתן סוף כל סוף לחזות בגרסה רעננה ומלאת רוח נעורים של Slavation הוותיקה. Salvation קמו מחדש להופעה אחרי שזה שנים לא ראו אותם מחוץ לבאר שבע. הרצף הדרומי של הלהקות (ובכלל זה נוכחות דרומית חזקה בכל האירוע, עם דגש איתן על להקות מבאר שבע) המשיך והתחזק, ו-Salvation נתנו את אבחת הדום הגותי הרצויה, כזו שלא תשתמע לשתי פנים.

סנדרה המקסימה שהתארחה בלהקה הקודמת באה להראות את נוכחותה המלאה. בועז, סולנה הקבוע של Kobalt וכיום גם על תקן הסולן הגראוליסט ב-Salvation הצטרף אליה והחבורה ניגנה על הבמה מוזיקה שרובה הייתה נינוחה ומעודנת כהרגלו של הז'אנר – להוציא שיר אחד שבלט בהחלט לטובה – הלא הוא "Dominate", השיר העתיק של ההרכב עוד מה-EP מ-2002. הבעיה העיקרית שחשתי בלהקה היא למרות כימיה טובה על הבמה, הקהל סירב לשתף פעולה. איפשהו הוא הרים ידיים על להתחבר למלודיות של הקלידים והגיטרות, שבאמת היו בסדר גמור, והיה צריך את הקאבר ל-"The Enemy" של Paradise Lost כדי להוציא את הקהל מהשאננות שלו. בסה"כ הופעה מוצלחת, עם תקשורת טובה של בועז, הקהל וסנדרה, ותקשורת טובה של סנדרה עם הקהל ועם בועז. הבעיה היא שלדעתי בועז לא הצליח לשחזר את אותו האופי עם להקתו Kobalt והאמת שנראה די מתוסכל רוב הערב. היתרון הגדול הוא שאין צורך לדאוג ששאר הנגנים יתמקדו בנגינה ברגע שיש שני סולנים על הבמה שיודעים להפעיל את הקהל. כל השאר דוהה אל הרקע. רגע בולט: סנדרה מציגה את בועז, בועז מציג את סנדרה, והלהקה מציגה גרסה ל-"The Enemy" של Paradise Lost.

Soul Torture
ז'אנר: Melodic Death Metal
את Soul Torture יצא לי לחזות פעם אחת בהופעת אודישן לפסטיבל הללויה לפני כמה חודשים טובים, והחסרונות העיקריים היו חוסר תזוזה משווע ומוזיקה ברוח מתוזמרת היטב שלא זוכה לביצוע לוהט מספיק על הבמה. אולי משום הדבר היה בסך הכל אודישן הלהקה לא הרגישה מחויבת לתת בראש או שאולי שהדבר נבע מקצת חוסר ניסיון בימתי – כעת חזרה Soul Torture לבמה מרכזית גדולה בפסטיבל המכבד את עצמו וניתנה לה ההזדמנות להוכיח את עצמה מול קהל – הדבר בהחלט שיחק לטובתם. הלהקה מנגנת, מבחינה מוזיקלית, את המקום בו הבלאק מטאל הסימפוני מתנגש במלוא הדרו עם הדת' מטאל המלודי, במעין תערובת של Dimmu Burgir עם Kalmah למשל. החלק החזק ביותר של ההרכב זה הנגינה. המוזיקה שלהם ממש טובה, גם ברמה ישראלית וגם מעבר לה – עם מלודיות מעניינות גם בתחום הקלידים וגם בתחום הגיטרה – והלהקה יושבת נהדר על הקצב, בצורה שמאד הפתיעה אותי. סשה, הסולנית המובילה של ההרכב, אחראית על גראולים וסקרימים גבוהים – ומובילה את מרבית השירים בכריזמה מוצלחת ובהרבה מצב רוח טוב, למרות ההתרגשות בהופעה שכזו.

הבסיסט ליווה אותה עם גראולים נמוכים מדי פעם (שהאמת לא כל כך תרמו, בהתחשב בזה שהגראולים שלו חלשים בהרבה משלה, אבל בתור שירת ליווי הוא בהחלט עשה את העבודה) אבל בעיקר הרהיב בנגינה מסובכת למראה על בס בעלת 6 מיתרים, בעוד הגיטריסט המוביל הבליח מדי פעם שירה מלודית ברקע, שאמנם הייתה קצת לא בפיץ' – אבל הוסיפה לאווירה של אלמנטים פולקלורים בתוך כל התזמורת המטאלית הזו. סה"כ הופעה מאד מוצלחת, להוציא חסרון אחד – הלהקה בקושי זזה על הבמה. בתור 6 אנשים על הבמה ציפיתי לראות מלא אנרגיה על הבמה – למזלי הגיע שיר בשם "Execution" שהווה את הפורקן האנרגטי של החבורה ואיך שכמעט הרמתי ידיים, הם התחילו להשתולל ולתת בראש – כולם כולל כולם, ובייחוד סשה. הלהקה פינקה גם בקאבר נהדר לשיר "End Of The Line" של Arch Enemy שישב עליהם כמו כפפה. היה בהחלט כיפי ונהדר. בהחלט הוכיחו שאת הפוטנציאל הם יגשימו – לו רק כל ההופעה שלהם תהיה פעילה כמו בשיר "Execution". רגע בולט: "זה שיר חדש וקצת יותר קצבי משאר החומר שלנו, אז תעשו פוגו או Wall Of Death" מבקשת סשה בקשה צנועה לקראת שיר מכסח.

Kobalt
ז'אנר: Death Metal
Kobalt היא עדיין חידה בפניי – להקה שהיה לה את כל האופציות לצלוח במהירות הבזק למעלה, כמו מטאור לקרוע את כיפת הזכוכית של להקות מטאל הכבדות יותר ולהצטרף לצד להקות כמו Phantom Pain ו-Ferium בתור ההבטחות הגדולות של שנת 2007-2008 אבל היא נעלמה, ולא בבום גדול כמו ש-Dissonant ו-Breorn עשו אלא בקול ענות חלושה, מופיעים במקומות מבודדים יותר ויותר מאז השתתפותם ב-Summer Fury Metal Fest הראשון. למרות כל זאת, שמועות התגנבו לאוזניי שהלהקה עובדת על EP בכורה, סוף כל סוף. בתור אחת הלהקות עם אולי חולצה אחת לישועה – אבל מעוצבת ברמה של Megadeth – ועם אחד מהלוגואים הכי אסטטיים שהיו פה. גם השואו של החבורה היה מגניב, השתוללות רבתי של חבר'ה שיודעים גם לנגן וגם להופיע ועוד משומנים באחד מהגיטריסטים הטובים ביותר שנראו פה על אדמת המטאל הקיצוני, עם סוויפים שלא יביישו את Dying Fetus. אבל גם הפעם Kobalt לצערי היו צעד אחד מאחורי השם הפוטנציאלי שלהם. משהו בחומר החדש לא מתקתק לי. מדת' מטאל משולח רסן הלהקה קיבלה תפנית לרעה סטייל Six Feet Under וערבבה דת' מטאל עם גרוב AC/DC שכזה, דהינו – דת'נ'רול. אולי בעוד חצי שנה או אפילו יותר אני אתרגל לבחירות החדשות והרוקנ'רוליות של Kobalt אבל נכון לעכשיו הדבר מרגיש לי כאילו להקה שהיה לה ממש הרבה פוטנציאל החליטה לכתוב עכשיו שירים פחות טובים. בתור להקה שלא מאתמול פה – הגיע הזמן לראות מ-Kobalt פעילות יותר ענפה ורצוי כמה שיותר מהר. עובדה היא שעד עכשיו לא נקלט לי אף שם שיר של הלהקה הזו – ואני ממש רוצה לשמוע ממנה עוד. רגע בולט: בועז הסולן משתולל על הבמה נוהם ושואג, ועם תום השיר חוזר לקולו הרגוע והשלו, חס ושלום מישהו יחשוד בו שזה היה הוא ששאג את הדברים האחרונים על הבמה.

Desert
ז'אנר: Power Metal
Desert עשתה מטמורפוזה מ-2005 ועד היום, וזאת מבלי באמת לשנות את האופי המוזיקלי של הלהקה או את מאפייניה הבולטים. פשוט הוכיחה שההתמדה משתלמת. פעם מושג ללעג בעיני מטאליסטים טיפשים רבים, כיום הלהקה שמה מדרס רגל רציני בעולם המטאל הישראלי, בכך שהביאה את עצמה לתודעה רבתי של עשרות אם לא מאות מעריצים פוטנציאליים חדשים באמצעות פאוור מטאל כנה ואוטנטי שלא נופל לקלישאות הז'אנר מצד אחד, אבל מצד שני משחק את המשחק בדיוק לפי החוקים. Desert עשו את שיעורי הבית שלהם היטב, הם חמושים בסאונד מובהק של אירופה – ייתכן בהחלט תוסף מצוין מהאלבום ההולך ובא שלהם – ובשואו שלא יורד מהלהקות האירופאיות המובילות בתחום כדוגמת Hammerfall ו-Seven Witches. הלהקה הפציצה בשירים מהאלבום המתקרב, אם כי האמת לא שמתי לב שהבלדה המשתמעת מהאלבום הבא – הכוללת בגרסת האלבום את סולן להקת Sabaton – נכללה בסט, אבל שמתי לב לשירים לא פחות מוכרים מה-EP ואף אם אינני טועה מהוידאו אשר הלהקה צילמה לפני שנים מספר, "More Than My Life". חברי הלהקה השכילו להשאיר טעם של עוד וירדו לאחר כ-25 דקות מהבמה בתקווה להשאיר כמה שיותר ספייס גם ללהקות האחרות המתקרבות, אבל לאחר הופעות משותפות עם Draconian ועם Sabaton – אין ספק ש-Desert צוברים תאוצה בתור אחד מכוכבי השביט של הפאוור מטאל הישראלי. רגע בולט: השיר האחרון סוחף השתוללות רבתי יחסית לפאוור מטאל – ונראה לי שאפילו אלכסי לא היה מוכן לכזו הענות בצפון הרחוק.

Dagor Dagorath
ז'אנר: Melodic Black Metal
זו הפעם הראשונה, כן-כן, הראשונה שאני רואה את Dagor Dagorath בהרכב רציני, ולהוציא הופעה אחת לא מוצלחת ושלא באשמתם אי שם בעבר הרחוק בכפר ויתקין, הפעם הראשונה בכלל. שמעתי הרבה על הרכב הבלאק מטאל המלודי הזה, בייחוד שהאלבום המבושש לבוא שלהם הוא יצירת אומנות בתחומו, ושההופעה החיה שלהם היא בגדר מופע מרהיב. אז חיכיתי בציפייה בזמן שכל הלהקה עלתה, כולל הקורפס-פיינט המסורתי – וחמושים גם בזמרת מובילה שהיא כבר לא חדשה מרעישה אבל זו בהחלט הזדמנות נהדרת לתפוס קצת מופע בלאק מטאל משכנע בהחלט. נתחיל מהזמרת Larion (אני מקווה שככה הוגים את השם). קודם כל, מופע הבמה שלה איכותי, לא פחות מכך. בינתיים, להוציא את Desert, כל הלהקות יכולות ללמוד ממנה משהו. למרות שהקול שלה גבוה מאד יחסית למטאל הקיצוני אליו התרגלתי בשנים האחרונות, הוא מהווה שילוב יפה יחד עם הגראולים היותר נמוכים של Vorog הגיטריסט של ההרכב וכפי המסתמן המוח המוזיקלי מאחורי הלהקה. הלהקה מצליחה להשאיר גיוון איתן במוזיקה ששייכת לז'אנר שכמעט מיצה עצמו – ואף להתעלות על גבולות הז'אנר. בסה"כ מדובר בלהקה שאם לא תהיה אחת ההבטחות הגדולות של שנת 2010 על במות ישראל, לפחות היא הולכת להוביל את הסצינה, ואת ההבטחות תשאיר לצעירים. אם אני לא טועה, זכינו לראות פה כמה שירים מהאלבום עצמו, ביניהם "Heaven In Hell" שהיה מכשף – ובו Larion פשוט השתוללה ונתנה בראש הרבה יותר מכל בחורה שאי פעם חזיתי בהופעה חיה, כאילו אוחז בה דיבוק. החבורה הזו עושה בלאק מטאל ברמה של אירופה, בהחלט מעל למה שציפיתי, וציפיתי להרבה. כל הכבוד. רגע בולט: האמת? כל ההופעה הייתה רגע אחד בולט גדול. הייתי מהופנט.

Chaos
ז'אנר: New School Thrash Metal
אל Chaos הגעתי מוכן. הלהקה הופיעה במועדון הפנימי של הגאלה רק לפני שבועיים וחצי, וזו הייתה ההכרות השניה שלי עימה. כעת, עם ידע מוקדם על הלהקה, באתי עם ציפיות נוקשות יותר, ובמקביל עם תקווה לא להתאכזב וההבנה שמה שראיתי לפני זמן מה היה מקרה חד פעמי. למזלי ולשמחתי Chaos משלו גם היום ביד רמה בכל מה שנוגע לתקשורת מול הקהל ולעבודה משובחת של מוזיקת מטאל, שואו מוצלח וכריזמה בימתית. הפעם גם הנגינה של הלהקה נשמעה הרבה יותר טוב ועם סאונד הרבה יותר טוב. Chaos ממהרים באמת למתג את עצמם בתור להקת הסלאמס הפרברית של ישראל, בדומה למה ש-Sepultura עשו בברזיל ו-No Return עשו בצרפת – הפכו לסמל של מטאל מובהק וכוחני שגם אנשים מחוץ למגזר שלהם מכירים בעוצמתו ובכוחו. Chaos פתחו עם "Symphony Of Destruction" של Megadeth, ממשיכים במה שנראה כמסורת של לפתוח עם קאבר מפורסם ובביצוע מצוין הפעם – שכמובן גרר המון תגובות נלהבות בקהל, ולמעשה את ההשתתפות הגדולה ביותר מהקהל לאורך כל הפסטיבל.

אם יש להקה שהיא הימור נכון היום זאת Chaos ולמרות שאני כבר לא זוכר בעוונותי את שמות השירים ואת המילים הקליטות שלהם, אני מקווה שהשיר "Against The Nation" הוא אכן מה שזכרתי כשיר שהביא גל של התלהבות – הלהקה בהחלט מיתגה את עצמה היטב במקום טוב על הרכבת להצלחה מטאלית יחסית בארץ. הלהקה עושה בדיוק מה שצריך לעשות כדי גם ליהנות מהמוזיקה שלה, גם ליהנות מהקהל שלה, וגם לתת הופעה סופנית. היו יותר מדי להקות באירוע שצריכות ללמוד דבר מה או שניים מ-Chaos, להקה צעירה ככל שתהיה. הדבר החיובי ביותר אצל חברי Chaos הוא שהם מודעים למצבם והם יודעים בדיוק איך לדרוש כל מה שצריך להידרש מהקהל שלהם, ולהוראות הנכונות מפיו של הסולן הקהל מתלכד לעשות פוגו, לתת בראש – לא משנה אם הוא גר בשפרעם, צפת או תל אביב, אם יש לו קצת אהבה למטאל בקודקודו – הוא יהנה. רגע בולט: מעגל הפוגו הכי גדול באירוע לפקודתו של הסולן.

Edgend
ז'אנר: Progressive / Power Metal
אני מקווה שאת Edgend אין צורך להציג באופן מיוחד. להקת הפרוגרסיב מטאל המובילה בארץ אשר חתמה לאחרונה בחברת התקליטים האמריקאית Nightmare Records והולכת לשחרר בקרוב את אלבום הבכורה שלה, New Identity, קיבלה אמנם ספוט בעייתי בתחילה שאמור להיות קו התפר בין הלהקות הגדולות ללהקות הקטנות יותר – אבל מן המסתבר, עקב העיכובים הרבים שהצטברו להם סביב האירוע ולוח הזמנים, יצא ו-Edgend הופיעו בנקודת הזמן הנחשקת ביותר, קצת לפני חצות. ההסעות שתוכננו לצאת בערך בשעה הזאת כבר התחילו להראות סימני עזיבה, משמע את מרבית הלהקות הגדולות יותר באירוע חלק מהקהל בכלל לא זכה לראות.

היה דבר מה מטריד במיוחד בהופעתם של Edgend שאני רוצה לחלוק איתכם – והדבר ממש לא נוגע לביצועים המופתיים של הלהקה שהשתפרו בהחלט מאז ראיתי אותה לפני כשנה וחצי בחיפה גם כן, או השירים החדשים מהאלבום הנהדר שהולך לצאת אוטוטו. הלהקה התחילה עם השיר "The Pain" אשר מקורו ב-EP של הלהקה מ-2005, ולו פתיחה אינסטרומנטאלית מרשימה. ברגע שרמי שלמון, סולן המטאל הכי טוב בארץ – סימן קריאה נקודה – פתח את פיו בקריאה והחל לשיר את הביצועים המרהיבים שלו באדפטציה חדשה לשיר ישן זה, מול עיני קמו שלושה בחורים ושלוש בחורות, לבושים חולצות מטאל לכל דבר, כדוגמת Iron Maiden ו-Slayer, פשוט הסתובבו, הפנו גבם והלכו. בחיי שהרגשתי רע לא עבור הלהקה, אלא עבור אלה אשר אם יורשה לי בעזות מצחם מסרבים לקבל מוזיקה טובה גם אם היא תוזרק להם לוריד. הרי את הפתיחה האינסטרומנטאלית הם שמעו היטב, זה לא שהשיר עצמו עשה להם רע, אבל ברגע שזמר, ולצורך העניין כל זמר בעל גרון נקי, לאו דווקא הזמר הטוב בארץ, מנצח על השירה – אלה מסרבים להטות אוזן מסיבות לא סיבות של טעם אישי (וכנראה קלוקל או צר עד מאד). נו ניחא, לא כולם בנויים להנות מהמוזיקה הנהדרת של Edgend, אבל זו באמת לא רק בעיה שלהם אלא שלנו כקהילת מטאל שלא מסוגלת להעריך מוזיקה טובה כל עוד היא לא תפורה על האופנה, או קיצונית דיה סתם בשביל הקטע. מי שמכיר אותי, יודע שאני לא מבשר דברים כאלה סתם, וחוטא ממש לא מעט במטאל קיצוני – אבל זה היה פשוט מעליב, לראות את הזמר הטוב ביותר בארץ מקבל את הגב מכמה זבי חוטם. מעליב את אותם זבי חוטם בכל אופן הרבה יותר מאשר את הלהקה, ואת הפרצופים של אלה אני אזכור עוד כמה זמן ללא ספק.

מכל מקום, בחזרה להופעה, לאחר "The Pain" הציג רמי את השיר הפותח את האלבום, "Internal Fire" והלהקה פצחה בתזמור מושלם של גיטרות, בס, תופים קלידים ותזמורת רקע עם הפצצת פרוגרסיב מטאל בעל אלמנטים מרהיבים של פאוור מטאל אל תוך הרצועה. Edgend מחזיקים בשירים ארוכים למדי, חלקם אף נושק ל-8 דקות, ועל כן זמן הבמה שלהם היה מוגבל בהחלט, והם זכו לבצע רק 4 שירים, אבל אילו היו 4 שירים נהדרים ואני בהחלט אשמח לראות שוב את החבורה הזו על הבמה ויפה שעה אחת קודם, בחוסר סבלנות מוחלט גם לאלבומם המתקרב. רגע בולט: "השיר הבא הוא ספינת הדגל של האלבום שלנו, והוא נקרא Internal Fire!" שר רמי שלמון והקלידים מתחילים לרצד בעוצמה.

Winterhorde
ז'אנר: Melodic Black Metal
עכשיו, פה חיכתה לי הפתעה רבתי. Winterhorde היא להקת הבלאק מטאל האהובה עלי בארץ, וייתכן שלמעשה בעולם כולו – או לפחות אחת מהשלוש המובילות. עוד מהדמו שלה מהופעה חיה, דרך Traditions Of Winter ה-EP המהולל מ-2004, הלהקה הוכיחה את עצמה בתור המופת והנס של הבלאק הישראלי – שואבת מ-Emperor מצד אחד ו-Borknagar מצד שני עם קצת Dimmu Burgir ו-Old Man’s Child באמצע. ללא ספק מדובר בבלאק מטאל מלודי ואיכותי, רחוק שנות אור (או למעשה, שנות חושך) מהבלאק-מערות של Darkthrone – אבל כבר באלבום הבכורה המלא בחברת Rising Star היוונית, הלא הוא Nebula המהולל – הלהקה הצליחה להגיע לפסגה יצירתית חדשה. אבל מאז Nebula נכנסה הלהקה למה שאני מכנה אותו "משבר האלבום השני". במהלך תהליך העבודה על האלבום נכנסה הלהקה לספין מסוכן של עזיבה של שני אנשי מפתח של ההרכב, זוהר הידוע גם כ-Z.Winter ואחד מהקולות המזוהים ביותר עם הז'אנר ופרסונת בלאק מטאל מהוללת שפשוט נעלמה מפני האדמה, ואנדריי הידוע בשם Seth, גיטריסט אשר היווה חלק נכבד מההשראה והלחן המוזיקליים בעברה של Winterhorde.

זו הייתה הופעת הבכורה של Winterhorde עם ההרכב החדש – ברק על הגיטרה ולייבו, הידוע גם כיום כ-'חורף' על השירה. את השניים האלה זכיתי לראות עוד מלהקות הסטונר-דת' מטאל TXMM בעבר, לפני כ-3 שנים בפעם האחרונה. המוזיקה הייתה מעט מבולבלת, אם כי בעלת פוטנציאל, אבל בהחלט לא ציפיתי לכזו הפתעה חיובית מהשניים האלה. הלהקה חגגה 5 שנים לכבוד ה-EP שנקרא In Traditions Of Winter וכיבדה אותנו בהרבה שירים ישנים, אך גם היו מספר שירים מ-Nebula כדוגמת "Hate Parade" הנהדר שגרר התלהבות טוטאלית מהקהל. בשירים החדשים של הלהקה, היא הבהיקה להראות ש-Winterhorde לא קופאת על שמריה וממשיכה להתפתח כל הזמן. שורשי הבלאק מטאל המסורתי נזנחו לטובת מטאל קיצוני מלודי ומשובח, אמורפי ונטול הגדרה אך שואב מהבלאק מטאל לא פחות שהוא שואב מהדת' מטאל ומהפאוור מטאל. Lex וברק הבהיקו בנגינה נהדרת וכל הלהקה הראתה התפוצצות בימתית מרהיבה שהזכירה לי למה הלהקה הזו נועדה לגדולה עוד מתחילת דרכה. בתור מישהו שבלאק מטאל לא נמצא בראש שרשרת המזון המוזיקלית שלו – אין ספק ש-Winterhorde באופן אובייקטיבי למדי פשוט כובשת ורומסת את מרבית להקות הבלאק מטאל שחזיתי בהם, מתעלה אפילו על המטח המטאורי של Dagor Dagorath רק מלפני שעה קלה.

"חורף", תמיד צלם ענקי שמגרד את השני מטרים ועם רעמת תלתלים בלונדינית נראה לחלוטין כמו אריה שוחר טרף ונכנס כולו לאספקט שהוא Winterhorde בהתנגשות רבתי, וגם עבודת הקלידים הנהדרת עזרה להכנס לאטמוספירה. לא אשכח להזכיר גם את הבלאסט-ביטס הפראיים של המתופף ליאור "Hesperus". הלהקה חתמה את ההופעה עם השיר "War Of One" אשר גם חותם את האלבום Nebula – והקהל היה במצב של אקסטזה, כי הם חיכו לכך כל כך הרבה זמן. היתרון המהותי של Winterhorde הוא הגיוון המוזיקלי. למרות שההגדרה הכוללת הכי קרובה היא בלאק מטאל מלודי – חברי הלהקה מצליחים לשאוב מכל עולמות המטאל ועדיין להשאר נאמנים לעצמם ולבצע הופעה משכנעת ומצויינת כאחד. בהחלט טוב לראות אותם אחרי שנה וחצי של היעדרות, ואחרי תקופה לא קלה שעברה עליהם. בכיליון עיניים אני מצפה לאלבום הבא. רגע בולט: "אתם רוצים שיר ישן או שיר חדש?" שואל 'חורף' הסולן את הקהל, ואלה לאחר לבטים רבים ומלחמה פנימית ארוכה מחליטים על שיר ישן. "ישן אתם אומרים?" עונה להם 'חורף' ואז שואג "War Of One!".

The Fading
ז'אנר: Melodic Death Metal
הגענו לחלקים הבשרניים ביותר בערב וחברי The Fading – אשר לדעתי מחזיקה בתואר להקת המטאל עם ההופעה הטובה ביותר בארצנו – כבשו את הבמה בהסתערות. החמישייה הגיעו כבר בתחילת האירוע ובשעה מאוחרת זו של הלילה, בערך ב-1:30, כבר היו די רצוצים – אבל ממש לא התכוונו לתת לכך למשוך אותם למטה. שקד פורמן הג'ינג'י מאחורי סט התופים התחרע כאילו אין מחר ועם סנייר שנגנב היישר מהסט של Kevin Tally מסמר כל מכה וכל חבטה בדיוק מופתי ובמהירות ארטילרית. רומנו כיבד את כולנו עם הד-באנגינג משוגע ורעמי בס משובחים, הגיטריסטים פאבל ואריה (שהתרוצץ כל היום גם בתור סאונדמן באירוע) הרעיפו ריפים משובחים, סולואים נהדרים והשתוללות רבתי ומתאומת, ואיליה הסופר-כריזמטי פיקד על כל המתרחש כמו קומיסאר צמא דם בהתפרעות מופתית. הסאונד של הלהקה היה משובח – ובסט ארוך שכזה הלהקה בחרה לפתוח עם שירם הטוב ביותר ככל הנראה, "The Age Of Phobia". השיר עם המלודיות המסחררות מצידו של אריה לרגע קטעי גרוב מנתצי צוואר פשוט משך את כולם קדימה בהסתערות – והקהל שהלך והצטמצם מהופעה להופעה, הבין שהוא חוזה באחד ממופעי הבמה הטובים ביותר שיש לישראל להציע. The Fading מציעה מטאל מקצועי מאין כמותו, מבחינה נגינה ומבחינת תצוגה לא פחות – והשירים העוקבים, "One Step To Drama" ו-"The Sin Collector" בהחלט הוכיחו את זה. הגברה משובחת ומוזיקה משובחת תמיד עובדת מציון אחד עם השני, ול-The Fading יש שיעור או שניים ללמד גם את הטובות בלהקות באיך לגרום לעצמך להשמע סוף הדרך.

באמצע ההופעה עלה בחור מקסים בשם עמית בתור סולן אורח והפציץ את הקהל בביצוע ממש מגניב לשיר "Destination, Life" בקול מפתיע עם המשפט "Beg for forgiveness or repent!" שפותח אותו. הלהקה לא בחלה באמצעים ולמרות המחסור בזמן היא כיבדה אותנו בשירים חדשים מהאלבום כדוגמת "Failure Proven" (למעשה שיר מהגלגול הקודם של הלהקה, תחת השם Excessum – אבל בהחלט אחד מהטובים ביותר ולא לחינם הוא השיר הפותח את האלבום) וגם בשירים ישנים מה-EP הקודם Chaos In Flesh כדוגמת השיר המסורתי החותם כל הופעה שלהם "Kingdom Loneliness" – אולי השיר הכי דת' מטאל שלהם עם ריפים של Morbid Angel לצד מלודיות In Flames. בגדול, תמיד טוב לראות את הלהקה הזו מופיעה, למרות שלא קל לומר אם היא הולכת ומשתפרת מהופעה להופעה, כי נדמה לי שהיא כבר הגיעה לנקודת שיא שממנה אי אפשר כבר לעלות. את In Sins We’ll Find Salvation כבר סימנתי מראש בתור אחד מאלבומי השנה של 2009 – ואפילו לא שמעתי אותו, אלא הסתמכתי על כמה שירים במייספייס. זה כבר אומר לכם שיש יותר מרק למה לצפות. רגע בולט: עמית, מעריץ ותיק וסולן מוכשר בפוטנציה, מכבד את כולנו בהפצצה עם השיר "Destination, Life" בתור סולן אורח.

Kna’an
ז'אנר: Melodic Death Metal
Kna’an ממש לאחרונה הוציאה את אלבום הבכורה שלה First Impressions – וזו היא הופעתה הראשונה מאז אירוע זה. כמו כן, זו ההופעה הראשונה של הלהקה עם חצי הרכב שונה בתכלית. רון עמר אשר נפרד מהלהקה כידידים בא לראות את ארז 'החמוש' סימון – המתופף של Azazel ו-Epidemic בין היתר – ממשיך להרביץ בתוף גם לאחר עזבונו, ואדיר קולונה – (האיש והמוח מאחורי Altharya, ואחד ממייסדי Kna’an בימים ימימה) בא להחליף באופן זמני את תום חדש (I Foreign I) שהתגייס לאחר שנה של שירות לאומי לנח"ל – על עמדת הבס. בנוסף לכל זה, הצטרפותה של שירז וייס (Altharya) על עמדת הקלידים באופן קבוע להרכב היא בהחלט תוספת מרעננת והיא מהווה את הקלידנית האחרונה בפסטיבל ארוך ורצוף קלידים, ולעניות דעתי, אחת המוצלחות ביותר בחבורה. הלהקה פצחה בפתיח "ויהי" מהאלבום והמשיכה ל-"Genesis" השיר הפוצח. Kna'an הוכיחה שאם The Fading היא הלהקה המושלת ביד רמה בתואר מתן הופעה מטאלית כובשת, אז היא דולקת אחריה במהירות הבזק ומהווה מתחרה ראויה לתואר.

אדיר רון הסולן התפרע כהרגלו, שזה בערך 150% יותר מ-The Fading, Winterhorde ו-Dagor Dagorath, ו-250% יותר מ-Angellore – הבחור משתולל על הבמה ברמה חריגה ובהחלט סוחף איתו כמו נביא מטאלי את כל הקהל שנשאר לצפות בלהקה. מעוז קין ויוני ביטון הגיטריסטים ניגנו היטב וקפצו ברגעים הקריטים, וכל ההופעה כולה נראתה כמו השתוללות רבתי. החבר'ה האלה מוציאים את המיטב מנגינה ב-Wireless הרבה יותר מרוב הלהקות המקומיות. הסאונד היה מופתי ושמעו בבירור כל צליל וכל תו, כמעט כמו בדיסק, ועם שירים כמו "12th Star" האגרסיבי שהוציא פוגו גם מהמעטים שנשארו, "Biding Testament" המלודי והלוהט ו-"Scarred Forever" הפסיכוטי – הלהקה הרהיבה בנגינה הרבה יותר מאשר בהופעת ההשקה שלה. יצוינו לטובה גם הרכשים החדשים, ארז סימון שתופף ללא רבב את התפקידים המסובכים של רון עמר ושירז וייס שנתנה מופע מרהיב על הקלידים כולל הדבאנגינג לכל עבר. בין שיאי ההופעה היה "The End Of Purity" האפי כולל סולו קלידים ומלודיות מרגשות ששייכות כמעט ל-Opeth – וכלה בקאבר בומבסטי שבוצע כראוי ל-Gojira לאחד משיריה הכבדים והבומבסטיים ביותר, "From The Sky" – שהיה פשוט נהדר. Kna’an בהחלט שיפרו עצמם הרבה – אף יותר מהתוצאה המוצלחת שהם הביאו בהופעת ההשקה שלהם, וחבל רק שלא הרבה אנשים נשארו לראות זאת. רגע בולט: "כל דמי אחיך זועקים אליי מתוך האדמה!" צועק מעוז קין בדברי אלוהים אל קין – והלהקה כולה עולה לאוויר ונוחתת בעוצמה עם "Scarred Forever."

Ferium
ז'אנר: Groove Metal
Ferium, המטאור העולה של 2009 בשמי המטאל, הגיעו למצב של תשישות, ובסביבות השעה 3:15 הם עלו לבמה ונתנו סט קצר אך קולע בהחלט. הלהקה שחזרה לאחרונה מפסטיבל Wacken – בה זכתה להכרה במקום החמישי אך לא זכתה לתהילה אותה כתפו שנה שעברה חברי The Fading – לא נתנה לתקלה קטנה זו לעצור לה את הרוח במפרשים. חבריה עבדו היטב אחד עם השני ועלו בכוחות מחודשים להפגיז במלוא העוצמה כחמישייה (עם התוספת הברוכה של אלרם בוקסר, חבר להקה מן המניין ועל תקן משיח מוזיקלי עבור ההרכב כולו). הלהקה עשתה סט ליסט קצרצר יחסית ללהקות האחרות, בייחוד בהתחשב בזה שהשירים שלה ממש לא ארוכים כשל Kna’an או Winterhorde. הם התחילו עם "Gears" מהאלבום המתקרב, שהיווה המשך ישיר ל-EP שלהם The New Law, ומשם אל נקודת הרתיחה של "Melting Point" אשר חותם את אותו ה-EP. הלהקה כיבדה אותנו במעט מאד שירים, השאירה להיטים חשובים כמו "Reactions" או "Observe, Resolve" מאחוריה – אבל כן הביאה את "Your God Believe In Me" המצוין מהאלבום המתקרב, וחתמה את האירוע כמובן עם "Retina" המשובח.

ההפתעה האמיתית הייתה הקאבר המאד-מאד מפתיעה ל-Whorecore והלהיט הברוטאלי "Severed Wings". זו לא הפעם הראשונה ש-Ferium שולפת קאבר ללהקת מטאל ישראלית, והיא כבר ביצעה את "Downlow" של Betzefer בדיוק ב-Summer Fury Metal Fest הקודם, אז כנראה הם החליטו שמדובר במסורת – והעלו את הרף של האירוע באחד מהקטעים המגניבים שלו, שמעט האנשים שנשארו החלו לקפוץ ולהשתולל במה שנהיה ריקודי דת'קור סטנדרטים – וגיא הגיטריסט של ההרכב הצטרף אליהם באודו ממשיך לנגן, ובמעגל מגניב של הדבאנגינג נתן בראש יחד עם הקהל. הופעה קצרה שהשאירה טעם של עוד, ולמרות העייפות הנוראית שנראתה על חלק מחברי ההרכב, בייחוד טירן הסולן שכבר נראה מותש מהציפייה וכינה את ההופעה "החזרה הפתוחה של Ferium" – הלהקה בהחלט הצדיקה את מקומה הבומבסטי בעליתא של המטאל הישראלי. רגע בולט: גיא גולדנברג מביא את הנגינה ב-Wireless לדרגת אומנות כאשר הוא מתחיל לנגן באמצע מעגל הפוגו את "Severed Wings" של Whorecore.

Becometh
ז'אנר: Blackend Death Metal
Becometh, בתור אחת הלהקות המבטיחות שלנו, פשוט לא יודעת פשרות. הלהקה שמראש התנדבה להופיע בקצה-קצהו של הפסטיבל עלתה ב-4:15 בלילה מול 15 איש בלחץ ופשוט השתוללה כאילו אין מחר. חברי הלהקה נתנו בראש במהירות כל כך קיצונית בשעה כל כך קיצונית עם ונטילטורים שבאמת לא אופייניים לעבודת במה של להקה מקומית, ובקושי אופייניים ללהקה מחו"ל. אם יש משהו של-Becometh יש בשפע ממנו זה שואו. המופע של הלהקה מרהיב וזו ממש לא הפעם הראשונה שאני אומר את זה שכן יש סיבה שאני רואה את החבורה בתור אחת ההבטחות המקומיות בארץ (למרות שממה שהבנתי הם מתכוון להתחפף מפה כמה שיותר מהר, ועם כמות הקהל שנשארה למופע כזה מוצלח, אני באמת שיכול להבין אותם). החבורה עובדת בתיאום הופעתי מושלם – עם הדבאנגינג שלא ברא השטן ומוזיקה שנשאבה היישר מעבודת הפולחן הגהנומית של נרגל וחבריו. קל להשוות את החבורה הזו ל-Behemoth בתקופה האמצעית-מאוחרת שלהם, אבל זה לא בדיוק חכמה, כי הם ממש לא מסתירים השוואה זו. המטרה העיקרית של Becometh היא להיות הדבר הכי קרוב ל-Behemoth שהם יכולים אבל עם טאץ' קטנטן משלהם – מבלי להחשב ל-Rip-Off.

בהתחשב בזה ש-Behemoth היא אחת מלהקות המטאל הקיצוני המוצלחות ביותר של השנים האחרונות – ההומאז' הנהדר הזה הוא בגדר מחמאה וממש לא עלבון. הלהקה בחרה לטבל את ההופעה שלה עם לא פחות משלושה שירים של הענקית הפולנית – "Antichristian Phenomenon" שפתח את המופע (או לפחות בחלקו) ביחד עם "Decade Of Therion" שהביא את הלהקה לסוג של הדרן, והמשיך עם "Slaves Shall Serve" מתוך Demigod. הלהקה סגרה את המופע שלה עם ביצוע מעט מבולבל ומאד-מאד עייף \ שיכור ל-"Territory" של Sepultura, בו המתופף ניסה להכפיל פחות או יותר את כמות התפקידים של איגור קאבלרה במהירות הרגילה של השיר. הדבר בהחלט היה קצת מבולבל אבל סיום הולם, אם קצת צורם, לאחד מהמופעים היותר טובים באירוע, ובערך ברבע לחמש, קצת לפני זריחת השמש – הדברים התפזרו. רגע בולט: שרשרת קאברים ל-Behemoth שהסתיימה בקאבר ל-Sepultura.