חלוצי הבלאק\דום בערב קשה לשמיעה

תחילה אקדים ואומר כי סקירה זו נכתבה בעוד אוזניה של הסוקרת עדיין מצלצלות כתוצאה מהערב האקסטרא-רועש הנ"ל. ובכן, מוצאי שבת. איני יודעת מה עליי לצפות מהמועדון לבונטין 7 עליו לא שמעתי מימיי, ומפרויקט הזוי המורכב מ-3 הפרסונות הבאות: אטילה ציסהאר (Mayhem, Aborym), סטפן או'מלי (SunnO))), Khanate) ואורן עמברצ'י, אותם מחממת להקת הפוסט-רוק "לבנון" הישראלים.

את המועדון האמור היה לי קצת קשה לאתר בהתחלה, משום שמבחוץ הוא נראה כמו פאב לכל דבר, אך מסתבר שבקומה התחתונה קיימת הרחבה בה תתקיים ההופעה המדוברת. לאחר המתנה אבסורדית של שעתיים ויותר (כנראה בשביל שנוציא את מיטב כספנו בפאב בקומה העליונה מרוב תסכול…) החלה ההופעה. מגוון האנשים הנרחב שמצא את עצמו באותו המועדון היה עצום. אמנם הרבה אנשים לא היו שם, אך הקהל לא נראה אחיד, ובטח שלא מטאליסטי במיוחד (השיא היה כאשר תפס את עיני ד"ר למתמטיקה מהאוניברסיטה שלימד אותי בזמנו).

Lebanon

אל הבמה עלו ראשונים חברי להקת החימום, לבנון, שנראו תחילה כמו להקת נוער הבאה לנגן לנו רוק במתנ"ס השכונתי. אך לא יכולתי לטעות יותר לגבי לבושי השורטס הללו. כפי שציינתי לעיל, החבר'ה הללו מנגנים בסגנון פוסט-רוק ללא שירה וללא פוזה כלשהי. כאשר כל אחד מהנגנים שרוי במעין טראנס מוזר, תפסו את כולנו לבנון בהופעה אמנם קצרה, אך מעולה. התופים ברוב ההופעה הסתכמו במלאכת מצילות בעיקר, גיטרות שורקות וחורקות וגיטרה באס עצבנית במיוחד בעלת נוכחות חסרת תקדים. למרות הבנתי הלקויה בסגנון זה, בחרתי להשוותם לקטעים הרועשים יותר של Opeth, ואולי גם ל-Spiral Architect על סמים קשים. רמת הריכוז וההתמסרות של הנגנים למוזיקה הייתה מהפנטת, ועם זאת חסרה לי האינטראקציה עם הקהל, שלדעתי הינה חלק אינטגרלי מכל הופעה חיה באשר היא.

Gravetemple Trio

לאחר המתנה לא קצרה, הגיע הרגע אליו חיכינו כנראה כל הערב, מבלי לדעת כל כך למה לצפות. אורן עמברצ'י עלה אל הבמה והחל מנגן תוים יחידים בגיטרה, בעוד או'מלי משחק לו באפקטים ובהגברה. האווירה מתחילה להאפיל, כאשר עשן החל עולה מן הבמה. לאחר רגעים מספר מצטרף אטילה באוברול שחור ומשקפי שמש ומתחיל זועק אל המיקרופון, ומוסיף נופך אל הבאסים הרצחניים שמילאו את המועדון הקטן. אין לתאר כמה שסגנון ה-Drone מקבל פנים אחרות לחלוטין כאשר נשמע בלייב, ובווליום מחריש אוזניים.

כפועל יוצא מן הבאסים בעוצמה הבלתי פוסקת, הוויבראציות העצומות מורגשות מהרצפה ועד לעור התוף הרוטט לו בחוסר אונים משווע. נראה היה כי רוב הקהל, וכך גם עבדתכם הנאמנה, היו מצויים כל אחד בתוך עצמו, מורכני ראש, מנסים לספוג את הצלילים המלנכוליים ומחרישי האוזניים, שאיימו לרגעים לשחוט כל זכר של כל בן אנוש שהיה במועדון. האם זו הייתה מוזיקה? קשה לי לומר. אבל זו בהחלט הייתה חוויה עוצמתית מאין כמוה, ולעניות דעתי גם מתישה אינטלקטואלית מעצם ההתרכזות האינטנסיבית בתוך העצמי במהלך אותה החוויה.

לסיכום אותו הערב, היה בהחלט אינטנסיבי ומחריש אוזניים (לאלה מביניכם החוששים על בריאותם מומלץ להביא אטמי אוזניים כדי לסנן את הרעש, למרות שהדבר גורע מהחוויה), היה מעמיק ומעניין, ולאלה מכם שעוד יספיקו להגיע להופעה הבאה בירושלים, עשו את מיטב מאמציכם משום שהחבר'ה הללו בהחלט שווים את זה.