יורדים למחתרת – סקירת הופעתן של Telegraph ו Subterranean Masquerade

Telegraph היא מסוג הלהקות שאין לי מושג איך להתחיל לאכול אפילו. פרוג רוק עם לא מעט מודרניות, חיה מוזרה ואמביינטית, משהו שמאוד נשען על סאונדים, מעט חללי, די איטי, אינסטרומנטלי ברובו, לא הדבר הראשון שהיה עולה לי בראש כפתיחה למופע של להקה כמו Subterranean Masquerade. עם זאת היה משהו מאוד מרענן בבחירה בלהקה כזו שדווקא בונה את האווירה במקום ״סתם״ נותנת בראש כהרגלנו בהופעות מטאל, עם עוד להקה שכבר ראינו אי-אילו פעמים. יש בבחירה הלא שגרתית הזו משהו שמראה איזה התעלות מעל הז׳אנר ומה שמקובל בו לטובת התערבבות בסצינות אחרות וזה תמיד מבורך. עדיין, לא כל כך מצאתי את עצמי במופע הזה, הרגשתי כמו בסאטלה רגועה מדי שלא התאימה למצב ה״יאללה בלגן״ שהגעתי איתו – ובמיוחד בשלב בו האנשים שהגיעו עדיין מתמנגלים בינם לבין עצמם, אבל חלק נכבד מהקהל מסביב היה נראה מסוקרן ומרותק לבמה, שאמנם לא קרה בה יותר מדי פיזית (שוב, זה פשוט לא הז׳אנר הנותן בראש) אבל כן היה שם איזה קסם למביני דבר. לו המקום והזמן היו אחרים, זו היתה מוזיקת הרקע המושלמת לבילוי ערב מלא בהרהורים בפינה האפלולית של הבר, ואכן מאוחר יותר כשהקשבתי לחומר בבית היו שם כמה רגעים בהם אוזניי הזדקפו בציפייה. למרות ההקשרים הברורים לאלבומי פרוג רוק דוגמת הקלאסיקות העל זמניות של Genesis, Camel ו- King Crimson, יש משהו בהם שדווקא מזכיר לי את האלבומים המוקדמים יחסית של Porcupine Tree אבל באווירה פחות מתוחה מבפנים ויותר צ׳יל-דכאוני, כזה של רגע אחרי שהיקום כבר קרס לתוך עצמו ואנחנו רק הצופים שנותרו. גם כמה זכרונות עבר מהופעות של Sumo Elevator הישראלים התערבבו לי פנימה, אמנם אלו היו מופרעים הרבה יותר – אך ההזיה דומה, כזו של ריחוף בחלל של סאונדים וסינתיסייזרים וצלילים ארוכים ונוגים.

Telegraph ניגנו בסך הכל שני שירים מהאלבום המתקרב – “Initation” ו- “Remote Control”, זה הרגיש יותר מזה בגלל האורך הכללי והאווירה האיטית, אבל בגדול זה היה ממצה להופעה פותחת, ויכלתי לראות שאנשים מסביבי היו סקרנים לעוד. זה גם המקום להגיד לחבר׳ה האלה כל הכבוד על ההתגייסות המהירה ברגע האחרון, ועוד להופעה בסצנה ״חשדנית״ יחסית לז׳אנרים מבחוץ (עד כמה שאפשר לקרוא לפרוג-רוק ״מבחוץ״, אבל הכל יחסי כמובן), ואני חושבת שזה רק יעבוד לטובתם.

Subterranean Masquerade

למען האמת, זו הפעם הראשונה שאני רואה את הסופרגרופ הזה על הבמה כמו שצריך. הפעם הקודמת היתה כשחלקתי במה איתם ומטבע הדברים לא ממש הייתי מרוכזת מפאת ענייני לוגיסטיקה ואדרנלין, ומאז הם לא הרבו להופיע בארץ אלא התמקדו בלהוציא עוד אלבום ולחרוש הופעות בחו״ל. בהתאמה, רמת ההתרגשות שלי לקראת ההופעה היתה גבוהה – אחרי הכל, מדובר בהרכב הישראלי הפעיל האהוב עליי ולאחרונה – יחד עם הווקאליסט הישראלי האהוב עליי דודאבי (וידי) דולב. וידי הוא התוספת החדשה להרכב, החל מהשנה, לאחר הצטרפותו לפני שנים מספר של אלירן ויצמן המדהים לא פחות עבור תפקידי השירה העצבנית יותר (אותו אני עוד זוכרת לטובה מהפרויקט Asgaut שאולי היה קצר בשנים אך היווה אימפקט גדול על היצירה המטאלית הישראלית דאז). תוסיפו לכך את שלל הנגנים המקצועיים שמלווים את הפרוייקט מאז הפיכתו ללהקה פעילה, ואת העובדה שזו הפעם הראשונה שאני חווה את זה כמו שצריך – רמת הציפיות היתה בשמיים. אבל עדיין – לא הייתי מוכנה בכלל למה שראיתי.

ההופעה נפתחה ב – ״Early Morning Mantra״ שמהווה מנטרת בוקר די שגרתית אצלי, ופותח את האלבום השני – The Great Bazaar, ובלי לבזבז זמן קיבלנו לפרצוף את “Reliving the Feeling”, אחד הלהיטים מאותו אלבום ואחד האהובים עליי בכללי של הלהקה. כל הקהל נכנס לאטרף די מהר והיה ניכר שרבים מהם מכירים ואוהבים את פועלה של הלהקה, אך גם אלו שזו היתה הפעם הראשונה שלהם נצפו כשהם צועקים ומתלהבים. זה הכיף של Subterranean Masquerade – עם כמה שהם מציגים תכנים עמוקים ומוזיקה מרובת שכבות, הם עדיין נגישים מספיק למאזין הלא זהיר ועלולים לשאוב אותך פנימה בשניה, עוד לפני שתשים לב לכך. כצפוי, די מהר קיבלנו שירים מהאלבום האחרון Vagabond – ״A Place for Fairytales״ הפותח ו- “Nomad”, גם הוא להיט קליט ואהוד על הקהל שגם יצא כסינגל הראשון מתוך האלבום הזה. וידי ואלירן שניהם מקפיצים את הקהל בכריזמה בלתי נדלית ובקולות שמשתלבים בצורה אופטימלית יחד, מפתיע עד כמה שהם קרובים בסאונד שלהם להקלטות המקוריות שבוצעו על ידי Kjetil Nordos (שירת קלין) ובעבר, Paul Kuhr (גראולים). אמרתי ״מקפיצים״? התכוונתי מילולית – כל הלהקה הזאת, ובמיוחד תומר פינק המוביל והכותב העיקרי, נראית כאילו מישהו תקע להם איזה קפיץ בטוסיק. הם לא מפסיקים לזוז ולהשתולל, ולא באווירת ה״אנחנו רוקסטרים, תנו לנו את זה״ כמו שתדיר לראות בהופעות מסוג זה, אלא דווקא באווירת ה״איזה כיף לנו שאנחנו מנגנים מוזיקה שאנחנו אוהבים״. אי אפשר להתעלם מהכיף הזה שהם חווים על הבמה ומהר מאוד הקהל נדבק בו. זה גם המקום לציין את הנגינה הנפלאה של עומר פישביין (גיטרה), שי ילין (קלידים), גולן פרחי (בס) ו-ילון שחורי (תופים) שבעצם הופכים את הלהקה למה שהיא היום – הרכב פעיל, משופשף, לא עוד אלבומי אולפן מהוקצעים אלא יחידה אחת שעובדת יחד ומניעה גלגלים קדימה.

אחרי הוכחת היכולת הזו, הגיע הזמן לשיר חדש, כי מאז צאת האלבום השני הלהקה כותבת בקצב מפלצתי וכבר יש אלבום חדש בתכנון, רביעי במספר (!) . דווקא השיר החדש גורם לי לעצור ולהקשיב ולחשוב לעצמי שיש בו הרבה יותר מהנפשות הפועלות מאשר בשירים הקיימים עליהם היה אמון תומר בעיקר, וזו אולי נקודת המפנה של הלהקה – לא נגנים שתופרים תפקידים שנכתבו להם מראש, אלא להקה אמיתית שיוצרת יחד ומשלבת רעיונות ואנרגיות. זה היה נשמע שונה מהחומרים הקודמים – הרבה יותר אותנטי, כמו שיצירה משותפת אמורה להשמע, ואני ממש סקרנית לשמוע עוד מזה. ואחרי שקיבלנו טעימה מחומרים חדשים, הגיע הזמן לאורגזמה מוזיקלית פרטית משלי, השיר “Kippur” שמהווה את הטראק האהוב עליי באלבום האחרון ובין האהובים עליי באופן כללי מפועלה של הלהקה. משהו בסינתיסייזרים שלו ובפזמון הנוגה עושים לי את זה בטירוף, ולמרות שכבר הייתי בשוונג השתוללותי לא קטן, זה פשוט היה שיא חדש. זה גם (שלא במפתיע) השיר שהלך איתי הלאה ואיתו התעוררתי בראש עוד כמה ימים לאחר מכן, וגם הקהל שפחות הכיר את השיר הספציפי הזה, הטה אוזן בסקרנות כי היה ברור שקורה כאן איזה קסם.

רגע, זה עוד לא נגמר! לא היתה מבסוטה ממני כשהתחיל להתנגן לו “No Place Like Home”, אולי השיר הראשון של הלהקה שתפס אותי אי פעם, אי שם ב-2005 כשהאלבום הראשון יצא ואני הייתי צעירה עם עיניים פעורות שלא הבינה מה היא שומעת כי זה לא היה דומה לשום דבר אחר. לצערי הוא התערבב לו די מהר עם ״Home״ העדכני יותר, ודווקא הייתי מאוד רוצה לשמוע את השיר הנושן הזה בגרסה עירומה וחשופה וקצת לדמוע איתו, במיוחד בפרשנות וביכולות המבריקות של וידי שאין ספק שהוא אחד הווקאליסטים המעניינים יותר הפעילים כאן ובכלל, אבל את אווירת המסיבה לא היה ניתן להפסיק. זה גם היה השלב בו הועלה לבמה הקולגה מהמגזין רועי דגני (הבחור שביקש את השיר הזה מלכתחילה) והתפרע בספונטניות עם תוף מרים. חפלה, כבר אמרתי? אבל בסטייל.

מכאן היה נדמה שרק אפשר לעלות, ועוד רגעים נהדרים לזכור לטובה נוצרו בשיר “As You Are”, וכאן גם קיבלנו את התוספת של האב והבת יוסי ודניאל סאסי, הוא על בוזוקיטרה והיא על חליל, ו-וואו כמה ששני אלה עם הכלים הלא שגרתיים שלהם פשוט יודעים לתת בראש! משיר פשוט יחסית הדבר הזה הפך למפגן מרשים של יכולות וכלים והכל עדיין באווירת המסיבה העקבית שנוצרה כאן. הסאסים נולדו לבמה, כך נדמה, והדינמיקה ביניהם לבין עצמם ולבין הלהקה פשוט נהדרת. ועדיין, כל זה לא הפחית מהרגש של ״Hymn of the Vagabond״, אחד השירים שאני הכי מחוברת אליו מבחינה תוכנית ומאוד שמחתי לראות מבוצע על במה. וידי שולט כאן על המיקרופון ביד רמה, נדמה כאילו התפקיד הזה פשוט נכתב בשבילו, כשכל הלהקה רק מגבירה את הקצב לשיר הסוגר, ״Specter״, בו הם מגדילים לעשות ומעלים את הקהל לבמה, בעוד הם יורדים ומנגנים בתוך הקהל (או מה שנשאר ממנו). איזה רגע לקחת איתנו הלאה, כשהקהל הופך ללהקה והלהקה הופכת לקהל! הקונספט הזה, התקשורת המופלאה הזאת עם המאזינים למרות המורכבות והאקסטרה והיכולות, זה בדיוק מה שהופך את המופע הזה למיוחד כל כך עבורי.

ציפיתי לקבל איזה שילוב מזרח-מערב, הרבה דרבוקות וכלים לא שגרתיים, כמו מה שהספקתי לקלוט בפעם הקודמת, מטאל בניחוח חפלה ובבגדי היפים שנקנו בשוק הכרמל. היו לי קצת חששות שבלייב זה לא יעבור כמו באלבומים, אבל הלהקה חכמה יותר מזה וידעה לעשות את האדפטציות הדרושות (כולל הביגוד…). אם אודה באמת, זה היה יותר מטאל מחפלה, והאווירה הכללית היתה הדבאנגית הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי – ועבור מישהי שלא משתגעת לרוב על ליינים מזרחיים במטאל שלה, זו היתה חתיכת הפתעה נעימה. הופתעתי מהכבדות, אך היא לא פגמה באיכויות. אין ספק שכל החברים ב Subterranean Masquerade הם אשפים בתחומם. כל אחד מהם שולט בכלי שלו, כל אחד מהם יודע להתנהל על הבמה, והדינמיקה ביניהם משפחתית ומידבקת. בכנות ועם יד על הלב, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נהניתי ככה בהופעה – השתוללתי, התרגשתי, שרתי יחד איתם, הרגשתי את מה שהם מנסים להגיד לי, התרוממתי ונחתתי לקרקע רק יממה לאחר מכן.

אני כותבת את השורות האלו קצת בערגה כי אין לדעת מתי תהיה שוב הופעה שתסחף אותי כל כך, שתגרום לי להרגיש ממש חלק חשוב מהיצירה, שתטשטש את הגבולות בין הקהל לאמן ולאמנות. כי מאז 2005 ועד היום, Subterranean Masquerade כובשים את ליבי שוב ושוב ואני רוצה עוד מזה.