כבוד לקלאסיקות – סיקור מופע מחווה לאגדות הרוק הכבד משנות ה-70'

כבר לפני כחודש קיבלתי את ההזמנה במייל מידידי יונתן גרוסברג (סולן להקת "קדחת" ונצר למשפחת רוקיסטים מכובדת בפני עצמה) למופע מחווה לאגדות הרוק הכבד משנות ה-70' (בייחוד Black Sabbath, Deep Purple ו-Led Zeppelin), וכמי שגדל על ברכי המיתוסים הללו ומכיר כל תו שלהם (כמעט) בעל-פה לא יכולתי לפספס הזדמנות כזו. על אחת כמה וכמה כאשר הערב צפוי היה להיות לא רחוק מנהריה צור מחצבתי, קרי במועדון הוונדרבר בחיפה שמארח הופעות רוק ומטאל באופן קבוע.

זה תמיד נחמד לי להגיע לערבי רוק ומטאל שמתרכזים במחוות ללהקות הקלאסיות שעל ברכיהן התחנכו מרבית הלהקות הקיימות כיום בעולם הרוק הכבד, גם אם באופן לא ישיר או לא מודע. גם אם חובבי ז'אנרים עכשוויים וברוטאליים יותר של מטאל לא יסכימו עם העניין או אפילו יביעו סלידה או זעזוע מהרעיון, אין עוררין על כך שכל המטאל העכשווי ניזון מחלבן של להקות כמו סאבאת' או זפלין. גם Behemoth וגם Metallica או Sepultura לא היו קיימות או נשמעות כפי שהן נשמעות בלי Deep Purple או Black Sabbath או Judas Priest או ACDC וכיו"ב. אלו האבות והאמהות של המטאל לדורותיו, ולכן שמור להם אצלי ואצל רבים כל כך כבוד ואהבה והערכה בלי סוף.

אז זה כיף להאזין לביצועים לקלאסיקות שלהם שוב ושוב, גם כי לרוב אין סיכוי לשמוע את הלהקות הללו עצמן בימינו (מפאת הזמן שעבר, פטירות למיניהן, זקנה רחמנא לצלן וכד'), וגם כי כל ביצוע מעניק חיים חדשים בדרך מיוחדת לשירים הללו שהם נכס צאן ברזל וכה אהובים על כולנו.

ושוב מצאתי עצמי בערב מחווה שכזה. בוונדרבר הקטן והאינטימי שבפאתיה הצפוניים של חיפה התחתית. ומה אותנטי יותר להאזנה לרוק כבד משנות ה-70' מאשר במועדון קטן בלב אזור מוסכים בחיפה, אותה העיר ואותו האזור והאווירה התעשייתית המלוכלכת כפי שהייתה אי-אז בשנות ה-70' בישראל הפוריטנית שבה פעלו להקות "קצב" מחתרתיות שהביאו את בשורת הרוק לצעירים הלומי השיער הארוך והג'ינס המרופט – להקות כמו "האריות", או "בראשית", "פרפר אטומי" וכד'? ובמיוחד כאשר חברי אותן להקות עבר שעדיין חיים את הרוק (לא רק ברעיון, אלא במעשה ממש) מגיעים לבצע את השירים של אז, כאן ממש ועכשיו?

יש לי הנאה ביזארית למדיי להיות "הכי צעיר" או לכל הפחות בין הצעירים בערב רוק. אולי משום שבדרך כלל בהופעות מטאל אני בין ה"ותיקים" בחבורה (בכל זאת לא נער עם חצ'קונים), זה נחמד להיות בין הצעירים באולם מחד, וגם יש משהו נעים בחום שיש בלב כשמסביב אנשים בגיל של ההורים שלמרות שכבר השיער אולי לבן (אם הוא בכלל קיים) וקצת מעדיפים לשבת רוב הזמן במקום לעמוד ולרקוד פוגו, עדיין נהנים בחיוך גדול ובולעים בהנאה גדולה דיסטורשנים בווליום שרוב הצעירים היו מתקפלים ממנו בבעתה. אני מלא הערכה אמיתית וכבוד לרוקיסטים הללו בני ה-50 וה-60 פלוס שלא נותנים לגיל להפריע להם מלחיות את הרוק ולהינות ממנו לא פחות (אם לא יותר) מכל בן תשחורת שלפני חודש קיבל את רשיון הנהיגה ולפני חודשיים את תעודת הזהות. הקהל הזה יצר את הרוק הכבד בישראל בזיעה ובעור התוף המפוצץ ובעמידה איתנה מול אימי הממסד שקרא למוזיקה הזו עבודת שטן ולהם עובדי אלילים. אני אוהב אותם אהבה עזה.

עם תחילת הערב מצאתי עצמי "מאומץ" על-ידי חובב רוק מתבגר עם עיניים יוקדות ולהט למוסיקה בשם מאיר חזן. הוא הושיב אותי באומץ לידו והפגין עניין ולהט בכל תו ובכל שיר. מאיר לא הפסיק להציע לי בירה ובייגלה וכל פעם שהגיטרות ייבבו מספיק וההתלהבות עלתה לשמיים הוא טפח לי על הכתף ועל הגב והייתה הרגשה משפחתית נעימה עד רותחת, במיוחד כשבוונדרבר הקטן והאינטימי למדיי (שטח של כיתת בית-ספר גדולה פחות או יותר…) המופיעים עוברים שוב ושוב בתוך הקהל בדרכם לבמה וממנה ולא ניתן היה להמנע מים של חיבוקים ו"מה נשמעים" ו"הייתם גדולים" בכל דקה שלישית בערך… כולם בסצינה הזו מכירים את כולם וגם אם לא – אז מכירים עכשיו. אחים או לא אחים?

בשעה הייעודה עלה לבמה איש הרנסנס, הקול והאגדה המקומית ברט וקנין עם להקת "החשודים". ברט (הידוע בכינויו למוקיריו "בבר") הוא מדינוזאורי סצינת הרוק הכבד המקומית. הוא מאושיות המטאל כבר מלהקת בראשית, אלקטריק ליידי, פרפר אטומי ואפילו גלגולה הראשוני של סטלה מאריס. ויש עליו הילה. וקנין נראה כמו תמצית הז'אנר – טוטם לכל מה שכולנו חושבים על רוקיסטים מתבגרים. שיער לבן חלק וארוך, ג'ינס ומגפיים וחגורה אם אבזם מתכת גדול כראשו של תינוק ממוצע. האיש לא מפסיק לצחוק ולחייך ולנהום והכל באווירה משובבת וחברית כאילו זה היה מפגש חברים על כוס בירה בבאר מקומי אי-שם בטקסס.

ברט וקנין פתח את הערב ב-Easy Living של URIAH HEEP וזו הייתה בחירה מצויינת. תוך שניות כל הקהל מחא כפיים ושר ביחד עם החבר'ה על הבמה את המלים וברט היה מאושר. האווירה לא הייתה צריכה חימום כי חוט הלהט עבר מיד ל-100 מעלות בצל.

מיד לאחרי הפתיחה הזו עלתה לבמה להקת "לילה סגול" שמתגבשת לה כל פעם מחדש לערבים כאלו של מחוות וקאברים – רביב פרץ בגיטרות, רמי רזנושיק בתופים, ערן סנדרי בבס ורונן פלד בקלידים. יהונתן גרוסברג שהנחה את הערב הודיע שבאופן מפתיע תעלה לשיר את הקלאסיקה הבאה עתליה, שלאחר מכן נודע לי ששמה המלא הוא עתליה אמילי שורקי. לבמה עלתה נערה שברירית ויפה במכנס אדום צמוד וחולצה פרחונית מבד דק ומתנופף. בקושי היה ניתן להבחין בפניה דרך רעמת השיער השחור הארוך שכיסה את מבטה, ונראה היה בשניה הראשונה שהיא קצת תועה/נבוכה/לא במקום. ואז היא פתחה את הפה וקול אלוהי בשטניותו ושטני בקדושתו בקע מתוך הגוף הצנום והדק הזה. איזה קול מדהים שר, זעק והתייפח בין עונג מיני לסבל באופן שיאן גילן היה מאשר בשמחה. ה-Speed King שלה היה מעולה ועשה את המיטב עבור השיר המהיר והעצבני הזה של DEEP PURPLE. היה ניתן לזהות בכל תו את העובדה שזו זמרת מדהימה שיש לה רקע קלאסי ושהשירה הבלוזית והרוקית עושה עמה צדק גדול. עתליה שסיפרה לי שהיא תלמידת ביה"ס רימון ושהיא חברה בלהקת MUSTULLA מצדיקה את השם שיש ל"רימון" ומראה שיש שם לא רק את הדבש המלוקק מבית קרן פלס/מירי מסיקה אלא גם בית מדרש לזמרות אדירות עם ביציות וביצים גם יחד.

אחרי עתליה עלתה לבמה מלכת המטאל הישראלי (אני? משוחד?) עדי ביטרן. תמיד כיף לראות את היוצרת והכותבת המוכשרת הזו ששמה כבר מוכר בעולם כולו בזכות להקת ORPHEUS BLADE שהוציאה השנה אלבום מעולה שזוכה להכרה בינלאומית (אבל לא לשם כך התכנסנו). בטיץ וחצאית שחורים, עליונית לבנה ובטן הריונית חדשה ועגולה הקהל ליווה את עדי לבמה במחיאות כפיים. כולם כבר מכירים אותה וחולקים את אהבתם אליה בקול. והיא? יודעת לפלרטט עם הקהל ולומר לו עד כמה כיף להיות שוב בחיפה ועד כמה החיפאים נהדרים. נו שויין. אף פעם לא הזיק לגרד לקהל בגב היכן ששורף לו. אנחנו רק נהנים מזה. מאמינים לכל מילה שהמרכז ילטף בה את הפריפריה שלנו. אבל אצל עדי זה אפילו נראה אמיתי. היא מהסוג שאוהב (אפילו שהיא תקרא לי בשמות גנאי שאני מעז לייחס לה רגש…), והיי האשה באה מתל-אביב לחיפה ב-work night בשביל לשיר לנו.

עדי והלהקה מבצעים את Black night של סגול כהה והקהל כולל אני באקסטזה. מאוהבים בגברת הזו שלמרות הבטן הקטנה והעגולה שממתיקה סוד לא מפסיקה לעשות הד-באנגינג, לקפוץ ולהשתולל על הבמה ולשיר כמו שרק היא יודעת – מכל הלב והנשמה ותוך אהבה אמיתית למה שהיא עושה. אפשר לראות את העונג על פניה כשהיא צורחת אל המיקרופון וזה ממשיך גם בשיר האלוהי Sweet child in time שבו היא מצליחה לעלות לגבוהים שאפילו אמה שאפלאן הייתה מתקנאת בהם. וכולנו בקהל מנסים לעלות כמוה בפזמון ונחנקים ונשנקים ומצווחים כמו ברווזים אבל נהנים עד דמעות: You'd better close your eyes, Ooohhhh bow your head, Wait for the ricochet…

בהמשך עדי מבצעת את Perfect Strangers שלדבריה הוא השיר האהוב עליה ברפרטואר, ואת החובה שבלתי ניתן בלעדיה Smoke on the water. הקהל נהנה מכל רגע ומודה לה בהמון אהבה ומחיאות כפיים. אני מוכן להישבע שאם היא לא הייתה בהריון היא כבר הייתה נכנסת לכזה לאחר כל החיבוקים והנשיקות שקיבלה מכולם כשירדה מהבמה. מלכה כבר אמרתי?

לאחר הפסקה קלה עלו לבמה להקת "קדחת" – יהונתן גרוסברג בשירה, ואדים בלוב וחגי לוי בגיטרות, יורי סיריצוב בבס ורמי רזנושיק בתופים. הם raw בדיוק כמו שמטאליסטים צריכים להיות. זמר עם חולצת פלנל משובצת פתוחה ושיער שנראה כאילו בפעם האחרונה שראה מסרק הבחור היה בגן חובה, גיטריסט אחד עם גיבסון ובנדנה אדומה, גיטריסט שני עם זיפים, חולצה שחורה חסרת שרוולים עם הדפס וקעקועים, ובאסיסט בגופיה לבנה וקעקועים תואמים. וכמו שהם נראים כך הם גם מנגנים. רע במובן הטוב של המילה. מלוכלך במובן הנקי של המילה. רוק במובן המטאל של המילה. אפל במובן הטהור של המילה.

יהונתן גרוסברג נוהם וצורח ומיילל כאילו הוא בוער באש הגיהנום. הוא נשמע כמו דיו ואוזי וקוברדייל והכל ביחד. החבר'ה האלו באו לתת בראש וזה מה שהם עושים. בכל הכוח. בווליום שנשמע כאילו וחיזבאללה פתח בבליץ, בגיטרות מנסרות ותופים שיורים בקצב של מכונת ירייה. כמה חשמל וכמה אנרגיות. וואו. הם מתחילים להפציץ ב-Iron Man של BLACK SABBATH שמכניס את כולם לאטרף טוטאלי, ממשיכים ב-Paranoid האפל והנהדר, אחריו Heaven and hell שמביא אל הבמה שוב את עתליה שהופכת את ההמנון הזה לשיר עדכני ששורף ומאכל ונשמע כמו הכלאה בין לידה לבערה פנימית, ואז מסיימים בשני שירים שהם בעבורי אליליים. בביצועים נהדרים ושירה ונגינה שפשוט מצליחים לייצר קדושה: Sabbath bloody Sabbath המצויין, וההמנון של נעוריי – War pigs. ופה קדחת עושה לי חום. אני עומד על הכסא ומנופף בידיים כמו חולה נפש עם דיפלומה: In the fields the bodies burning… As the war machine keeps turning… אילו מילים ואיזה ביצוע נהדר. יהונתן נשמע בול כמו Ozzy והלהקה מנגנת בצורה מופתית, אפלה, גראנג'ית ואפלה.

בשלב הזה הקהל חם ומזיע למרות סוף דצמבר. הבירה נשפכת כמים והאווירה לוהטת. יהונתן מזמין לבמה את ה"איש והאגדה" ברט וקנין לכמה שירים של LED ZEPPELIN. מאיר שלידי וכל ותיקי הסצינה עם השיער המאפיר שוב מתרגשים לראות את אליל נעוריהם ומוחאים לו כפיים בהתלהבות. אפילו צעקה צרודה והלומת וודקה נשמעת מאחורה מאיש מבוגר עם כיפה לבנה "בבר אני מתאבד עליך". זה כנראה בא במקום ה"בבר תעשה לי ילד" שהיה בשנות ה-70'.

ברט עולה עם להקת "החשודים" – ברק גרוסברג (אח של יהונתן) בגיטרות, מור הרפזי בתופים ורון אפרתי בבאס. גם כשהוא הולך ברט נראה כאילו הוא רוקד בתנועה חתולית, והחיוך לא יורד מפניו ולו לרגע. הוא מתחיל ב-Good times bad times והקהל שלו כבר מהצליל הראשון. הוא מקצוען אמיתי ורואים שינק רוק ואכל ושתה רוק במשך שנים. כל תנועה שלו מזכירה את רוברט פלאנט, כל הברה וכל מילה במבטא הנכון, באינטונציה הנכונה ובאופן הכי מדוייק. הוא מלטף את אוזן של הקהל בקול משיי גם כשהוא זועק, והוא זועק לא מעט. איזה יופי של ביצוע. הוא ממשיך בבחירה אמיצה של Living loving maid הפחות מפורסם אבל מפצה את מי שלא ממש הכירו את השיר מייד בביצוע נהדר ל-Immigrant song. וכולנו ביחד הא-הא-הא –הא… הא-הא-הא-הא… תענוג. הקצב לא יורד גם ב-Communication breakdown, ולאחריו ברט יורד מהבמה ומשאיר למור הרפזי להפגין ביצועי תיפוף מצויינים ב-Moby dick שמעוררים אצל הצופים פרץ של מחיאות כפיים שנענים מיד בקצב המסחרר של Rock and roll הנהדר ו-Whole lotta love.

ופה ברט מזמין לבמה את ההפתעה (שלא הייתה כל כך הפתעה כי כולם כבר ידעו על כך מראש גם משום שהוא הסתובב בקהל כל הערב) בנג'ו קמחי, שהיה עם ברט בימי "בראשית" ואף היה באסיסט בלהקת "בנזין". בנג'ו עולה לבמה, מחליף את הכיפה בחולצה לבנה קשורה ומהודקת לראשו ובחיוך רחב ובחיבוקים עזים עם ברט מתחיל לנגן את All right now של להקת FREE. רואים את ההנאה המשותפת של שני אבירי הרוק המתבגרים הללו מלנגן ביחד. כיף להם וכיף לצופים לראות ולהאזין להם. הם מהוקצעים ונהדרים כאילו לא עברו 40 שנה. כמו נערים שהתבגרו קצת אבל עדיין הלהט בוער בדמם. והקצב וההילוך הגבוה ממשיך לשיא הערב (בעיניי) כשהם מנגנים את Born to be wild של STEPPENWOLF. נראה שהם באמת ובתמים נולדו כדי להיות פראיים, צעירים לנצח, יפים כמו שרק מטאליסטים יכולים להיות. קורנים כמו שרק כוכבי רוק יכולים להיות. ולנו היה הכבוד ליהנות מהם היום. להשתתף בחוויה הנהדרת הזו של הרוק.

הערב הסתיים בביצוע משותף של ברט, בנג'ו ויהונתן ל-American band של GRAND FUNK RAILROAD מתנת פרידה או דובדבן אלכוהולי על קצפת. היה כיף. ממש כיף. צירוף של נוסטלגיה עם יוצרים ומבצעים צעירים ועכשוויים. רגש וחום משפחתי עם רוק בועט ומנסר באוזניים. בקיצור, כל מה שהופעת מחווה רוקיסטית צריכה להיות.