כבשו את הכול – סקירת הופעתה של Behemoth בישראל

אני לא סגור לגבי המספר, אבל זאת ההופעה החמישית או השישית של בהמות' שאני רואה כבר. כולן פה בארץ, על כולן אמון המפיק האלמותי ישי שוורץ. 3 וחצי שנים עברו מההופעה הקודמת (הזמן טס! מישהו זוכר את ההופעה ההיא, שהתנגשה עם ההופעה של מסטודון?) וזה מרגיש כאילו רק לא מזמן הם היו פה.

Arallu

אראלו פתחו את ההופעה עם מועדון שעדיין בתהליכי מילוי עם End of wars אבל שום סיום של שום מלחמה לא היה שם אלא להיפך, נשמע כמו שדה קרב. מהשנייה הראשונה הסאונד היה מצוין חוץ ממה ששמתי לב אליו בכל הופעה של אראלו בפרט וביותר מדי הופעות ואלבומים שאני שומע – לא שומעים מספיק את הבס, וכבסיסט (לכאורה), אני מוצא את זה פוגעני.

הקהל עדיין קריר אבל אראלו לא עוצרים בביצוע מלאכת החימום, איילון נותן בבגלמה ובדרבוקה כאילו נולד בצנעא, הלהקה זזה על הבמה במלוא הביטחון והמרץ (גורמים לי להרגיש ממש זקן!) וניכר כי הדרכים של מוטי להלהיט את הקהל עובדות, ומשיר לשיר הקהל כבר לגמרי עם הלהקה והידיים באוויר.

את השיר "אין עולם" מקדישה הלהקה לחבר שנפטר, ולרגע אני מגלה שיש אפילו צד סנטימנטלי שם שלא הכרתי קודם, ואפילו התרגשתי. לקראת הסוף, הקהל כבר לא חם אלא בוער, כולם צועקים "אדוניי!" והחימום בן החצי שעה מסתיים לו, כשהרידינג 3 כבר מלא ומחכה למיטב האלימות שאנחנו הפולנים ידועים בה.

Behemoth

מי שקרא סקירות קודמות שלי להופעות ואלבומים של בהמות' ירגיש כנראה שאני חוזר על עצמי, אבל אני אוהב את בהמות'. אני ממש אוהב אותם. יותר ממה שאני אוהב את רוב האנשים בעולם, ואת המוזיקה שלהם אני אוהב יותר ממה שאני אוהב את רוב המוזיקה בעולם, וגם את השואו שלהם אני אוהב יותר מכל שואו אחר.

בשעה 22:00 בדיוק (שוב, תודה ישי על זה) עולה הלהקה לבמה לתרועות הקהל. אני לא באמת רוצה להכביר במילים, כי כאמור, סיקרתי את בהמות' לא מעט, אבל פאק, הלהקה הזאת לא עוצרת. הזמן לא עושה את שלו, הגיל לא עושה את שלו, גם לא המצב הבריאותי (גם נרגל וגם אינפרנו שהתמודדו בעבר עם בעיות בריאותיות שהשביתו אותם). מהתו הראשון של Ora pro nobis Lucifer למשך 3 שירים הלהקה הזאת הרימה פוגו אחד ארוך.

דגל ישראל מתנופף בשורות הראשונות, המועדון מתחמם פיצוצים וניכר כי המזגנים מתקשים לעמוד בעומס ובתום שלושת השירים הראשונים מגיעה אחת היצירות שלוציפר בעצמו לא היה מצליח לברוא – Ov fire and the void. למרות שאני כבר זקן, עייף ועם בעיות רפואיות של מינימום בן אדם בן 90, השיר הזה הוא אחד מ-3 שירים של בהמות' (איזה יופי שגם השניים האחרים נוגנו!) שמצליח להוציא ממני את ההאדבאנג הרציני, ובעודי נהנה, אני פרטנר מתחשב וחשוב לי שגם הצד השני יהנה, אז בין התנועה של להרים את הראש ללהוריד את הראש קשה לי לפספס כמה הלהקה נהנית על הבמה, וכמה הקהל באקסטזה.

אחרי Off to war! החדש שללא ספק עושה את העבודה בהופעה, מגיעה הסיבה שלשמה נתכנסנו, אהוב ליבי, משוש חיי, האור שלי כשאני קם כל בוקר, Conquer all, שבלעדיו לא הייתי אני. נראה לי שנרגל קצת מפספס כמה השיר הזה גדול, כי הוא מצליח להתבלבל במילים של השיר, אבל לא נורא. הוא מפצה על כך בשואו מעולה שבו מטפס על התופים ומרביץ למצילה (הוא לא מפחד מאינפרנו? הוא יודע שזאת מצילה של איזה 2000 שקל?) מספר פעמים.

הסט המצוין ממשיך, עובר בין האלבומים השונים של הלהקה ומגיע כנראה לאחד השירים שהיוו את הפריצה המשמעותית של הלהקה הזאת והשיר היחידי בעולם שאי פעם ניגנתי על גיטרה – Decade of Therion האלמותי. ושוב, סלחו לי על המונוטוניות, אבל אני בנאדם שיש לו קעקוע שכתוב עליו Apo Pantoz Kako Daimonoz. עד כדי כך אני אוהב את השיר הזה, והרגשתי מסופק מהביצוע כמו שמעט מאוד דברים בעולם הזה מצליחים לספק אותי.

אז גבי נותן בחצוצרה ואחריו השיר השלישי בסדרת השירים שמצליחים להוציא ממני את ההאדבאנג הרציני, והמרענן הרשמי של כל חג פסח מקומי – Slaves shall serve. אני לא באמת יודע איך בשלב זה של ההופעה, אחרי כל השירים שהם ניגנו, הם עוד מסוגלים לנגן את השיר הכל כך מהיר ואלים הזה, אבל העובדה שהם עושים אותו ומתרוצצים על הבמה תוך כדי די מוכיחה שהמטאל פשוט משאיר אותך צעיר, והבלאקנד דת' מטאל משאיר אותך עוד יותר צעיר.

בהמות' שוב חוזרים אחורה עם Chant for Eschaton 2000 שתמיד עושה את העבודה וזכה ביושר למעמדו כבונקר בכל הופעה של בהמות', ואני מתחיל להיות עצוב כי אני יודע שאנחנו מתקרבים לעוד סוף של עוד הופעה של בהמות', ואני ממש לא רוצה שזה יגמר. הלהקה חותמת את ההופעה כרגיל עם O father O satan O sun, עוד ביצוע מושלם, עוד הופעה מושלמת, עוד ערב מוצלח לפנתיאון.