צילום: טל רובינסקי
בגגארין הייתי רק פעם אחת עד מוצ"ש האחרון. זה היה לפני יותר משנה ובבוקר יום שישי אחד כשנסעתי למטאל מרקט ויצאתי בשלל רב. כנהרייני לא יוצא לי להגיע הרבה לאזור המרכז, ולכן לצערי לא ממש הכרתי את הדרך למועדון הקטן והמרכזי הזה לסצינת המטאל המקומית.

אי-לכך ניווטתי את עצמי בעזרת אלוהי ה-WAZE לסלמה 46 בתל-אביב עם כבדות הגפילטע מערב סדר הפסח שהתקיים אמש וכשמצאתי חנייה באחד הרחובות הסמוכים יצאתי לחפש את המקום, שזכרתי שמתחבא בתוך חצר פנימית בין מוסכים או נגריות או משהו תעשייתי בסגנון.

כמובן שבלילה ובתור פריפריאלי בחו"ל התל-אביבי לא ממש ידעתי היכן הצפון והיות ואת המצפן שכחתי בבית בנהריה הסתמכתי על חוש הכיוון המוגבל שלי ועל לשאול אנשים בדרך אם הם יודעים היכן הגגארין. העובדים הזרים שהצקתי להם לא ממש ידעו לתת לי תשובה, וכשראיתי באחת הסמטאות המון רב של צעירים יושבים על המדרכה מאחורי גדר שחוסמת את הכביש באורות גדולים חשבתי שאולי זה המקום. פניתי לכמה מן הצעירים שם בשאלה אם פה הגגארין וכולם הסתכלו עליי במבטים עויינים וחלולים למדיי. לא עזרה העובדה שהם נראו שיכורים מהתחת (מה שהיה מוזר היות והשעה הייתה בערך 19:30 בערב). למזלי נהג מונית שניסה לשדל שם כמה בני תשחורת שעזרו לאחד מהם להקיא את נשמתו אמר לי ש"אחי פה זה האומן 17. הגגארין זה שם בהמשך הרחוב".

האמת ששמחתי שזה לא המקום ואפילו הרגשתי קצת "מטאל פטריוטיות" מול האנטי-סוציאליות והריקנות החלולה של הבליינים ב"אומן 17" שנראו תלושים ודי לא מחוברים לכלום, במיוחד אחרי שהגעתי לגגארין עצמו ושם מצאתי בכניסה חבורה של לובשי שחורים חייכניים שהתחבקו והיו נחמדים אחד לשני. זה תמיד נחמד לי להגיע להופעות מטאל, במיוחד אלו הקטנות והמקומיות יותר (ב"מקומיות" כוונתי היא לאו דווקא לכאלו הכוללות להקות ישראליות בלבד, אלא להופעות שהן לא בסדר גודל של אצטדיונים) ששם כולם די מכירים את כולם וגם אם לא התחושה משפחתית. טפיחות על הגב, חיבוקים ו"מה המצב איש יקר" הם ביטויי חיבה שחוזרים על עצמם שוב ושוב בכניסה להופעות הללו. שיגידו מה שיגידו כל אלו שלא מכירים את עולם המטאל – אבל למרות השחור והרעש והתכנים הקודרים וה"זועמים" של המטאל רוב האנשים פה הם פודלים רכים עם חיוך ואינטליגנציה מעל הממוצע. ושיישקו לי ה"נורמליים" עם "האומן 17" שלהם בתחת.

אין על האווירה החמה שבהופעות מטאל כמו זו שאליה הגעתי הערב, ושבה אני פוגש בחוץ בין הקהל שממתין להכנס גם בחלק מהמופיעים עצמם שבאים ללחוץ ידיים ולדבר עם הקהל כתף אל כתף וניטים אל ניטים. אלקסיי וסרגיי מ-DESERT לחצו לי את היד בחביבות, ליאור מ-SWITCHBLADE חיבק אותי בחום, ליאור פלג מ-MET AL METAL אמר לי שאני נראה טוב יותר בכל פעם שהוא רואה אותי (ולי הכוסית זה די החמיא), ובכלל מפגש הרעים הזה של הרוקיסטים הישראלים תמיד מחמם לי את הלב.

מיד כשצעדתי דרך דלתות הברזל של המקום אל המועדון החשוך ושמעתי את רמשטיין ברקע הדם התחיל לזרום לי מהר יותר בעורקים. בתוך המקום כבר התגודדו כמה עשרות מטאליסטים צעירים ומבוגרים יותר. ראיתי שם ילד שנראה בן 13 או 14, וגם סבא עם ששיערו הדליל והמועט אסוף בקוקו עם שקית פלסטיק לבנה ביד שנראה כאילו עבר ברחוב במקרה והחליט להיכנס כי שמע שיש פה הופעה טובה. כמו ברוב הופעות המטאל המלודי ניתן היה להבחין לדעת הח"מ שרוב הקהל הוא מיוצאי חבר העמים, אבל זה כבר לא מפתיע אותי היות ומי שהביא לארץ את הז'אנר בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת ושומר לו אמונים הם בעיקר דוברי הרוסית בארץ.

ההופעה החלה בזמן עם להקת SWITCHBLADE שכמו תמיד הצליחה לגרום לקהל שהחל להתאסף לצעוק את המלים לשירים עם האנרגיות המטורפות והמטאל הבסיסי והחם שהם מנגנים. ליאור מגיע לגבהים מטורפים ונשמע יותר קינג-דיאמונדי מאשר אי-פעם בשירה שלו, והלהקה נותנים את עצמם all the way וקשה שלא להתפעל מהנכונות האמיתית שלהם להיות הכי נאמנים ל-Heavy Metal המקורי עם כל ה-attitude שנלווה לזה, כולל ז'קט הג'ינס, הקעקועים והחוצפה ה"גסה" של הרוק הכבד הבסיסי הבועט לפני שהפך למלוטש ומסחרי. הקהל שכבר מכיר את SWITCHBLADE מעניק להם אהבה והאווירה במקום כבר טעונה באנרגיות חיות. אחד הדברים המענגים והראויים לציון היה הביצוע המשותף של ליאור שטיין ו- George Charalambous הסולן של WINTER'S VERGE ל- Endless War כהמשך לשיתוף הפעולה של שתי הלהקות ב- Melodic Alliance. היה כיף.

הלהקה הישראלית השנייה שעלתה לנגן (ואני לא מתכוון באופן כרונולוגי), ואף הפיקה את כל האירוע, היא להקת DESERT. זו להקה שבעיניי היא הלהקה הישראלית הטובה ביותר היום בז'אנר המטאל המלודי. מעבר למוסיקה המצוינת שחבריה מייצרים, ההופעות שלהם הם מהטובות שראיתי בז'אנר (ובזה אני כולל לא מעט להקות מחו"ל), עם ביגוד ייחודי ומושקע, כוריאוגרפיה מתוכננת מראש לפרטיה, ולא מעט דרמטיות מדליקה בהתנהגות הבימתית הן של חברי הלהקה והן של אלכסיי הזמר. רובו ככולו של הקהל בהופעה מבוסס על מעריצי DESERT שכאמור הפיקה את הערב וייחצנה אותו בכל פלטפורמה אפשרית כפי שראוי וצריך לעשות. וכפי שניתן לשער מכל זה הקהל מכיר ואוהב את DESERT וכבר עם הצלילים הנפלאים והאגרסיביים של Assasins Fate הקהל משולהב ושר כל מילה בצעקות קרב מלודיות.

אלכסיי לא שכח להזכיר לקהל שב-27 לאפריל הלהקה יוצאת לסיבוב בן 15 הופעות באירופה, משלהב את הקהל בכך שהלהקה עובדת כבר על אלבום חדש ומזכיר לכל מי ששכח (ובינינו… אף אחד בקהל הזה לא שכח…) ש-DESERT מביאה לארץ את ענקית המטאל המלודי BATTLE BEAST ביולי השנה (וכהכנה/מחווה אף ניגנו את Out of Control שלהם). אין ספק ש-DESERT לא רק מייצרים מטאל משובח, אלא גם יודעים איך להפיק ערבים נפלאים ואיך לקדם את המוסיקה שלהם ואת ההפקות שלהם. כל הכבוד.

בשל קוצר היריעה והיות וכבר סיקרתי בעבר הופעות הן של SWITCHBLADE והן של DESERT, לא ארחיב כרגע על החלק שלהן בערב הנוכחי, אבל כאמור מי שרוצה לדעת קצת יותר על הופעותיהן בעבר הלא כל-כך רחוק יכול לפנות לסקירות של הח"מ ב"מטאליסט".

אחרי הפסקה קצרה להתארגנות עולה על הבמה להקת WINTER'S VERGE. להקת ה-POWER/PROGRESSIVE METAL הקפריסאית אינה חדשה לקהל הישראלי. ב-2015 הם ביקרו בארץ ועכשיו הם הגיעו שוב על-מנת לשחזר את ההצלחה דאז, והקהל בגגארין אוהב אותם וזוכר להם חסד נעורים. זו גם אינה הפעם הראשונה שלהם על הבמה עם MYSTIC PROPHECY וכבר ב – 2008 הם חיממו את הגרמנים בהופעתם בקפריסין.

כשהלהקה מתחילה לנגן הקהל עדיין נוטף לאטו אל תוך המועדון. לאחר כמה דקות האולם כבר כמעט מלא שוב. הם מתחילים בשיר הנושא של האלבום Eternal Damnation הנושא את אותו שם. שיר שבאמת מתאים לפתיחה גרנדיוזית עם המונולוג המוקלט שמזכיר במשהו פתיחות סיפוריות אפיות של גבורה עתיקה וקרבות מיתיים בסגנון MANOWAR.

ל- George Charalambous קול מעולה, צלול וגבוה כמו של זמר אופרה מחד, ועמוק וכבד מאידך. הוא משחק בקול באופן מופתי ולא צריך אפילו רגע אחד כדי לחמם את מיתרי הקול. הוא משום מה מזכיר לי קצת במראה את Chuck Billy – יש בו משהו שנראה מיזוג בין אינדיאני לים-תיכוני (נו… קפריסין…).

בשיר הבא, Father's Vow, המועדון כבר כמעט מלא לגמרי. בשיר הדי אפי הזה עם המנטרה הרמטית החוזרת בפזמון הלהקה נותנת בנענועי הראש ובעמידות הקרב ונראים כאילו נוצרו מהתבנית הכללית של "מטאליסטים" בוויקיפדיה. שיער ארוך שקצת מאפיר (במיוחד אצל Miguel Trapezaris נגן הבאס שהוא גם הגראולר הראשי של הלהקה ומתחיל את ההופעה עם שיער אסוף בקוקו ולאחר כמה דקות שהאווירה מתחממת תרתי-משמע מפזר אותו ואז כולו אפוף בלהבות מתפרצות של שיער אפור).

היחיד שלא נראה מתאים לתמונת המטאל הכללית הוא הגיטריסט שנראה כמעט נער עם חתימת שפם ושיער קצר בתסרוקת סטייליסטית של תיכוניסט חובב "היי סקול מיוזיקל" או משהו כזה (אבל מנגן כמו שד). בהמשך הכל מתבהר כשהסולן מספר שהגיטריסט הקבוע שלהם, Harry Pari "בעל הזקן הכחול" לא משתתף בהופעה היות והוא מנגן בשיר הקפריסאי לאירוויזיון ועסוק בחזרות לשם העניין, מוסיף ומבקש שכולם יצביעו עבור קפריסין בתחרות. איכשהו זה כבר לא פאדיחה היום למטאליסטים להיות קשורים לביזיון מוזיקלי רדוד וקיטשי כמו אירוויזיון. מעניין. בכל אופן המחליף שלו על הגיטרה הוא נגן בשם Louis Sirimmis (או משהו דומה… היה קשה לשמוע להבין עם כל כך הרבה sss בשם).

חם בגגארין. פיזית. משהו שחזר על עצמו לאורך כל ההופעות בערב הוא שחברי הלהקות ביקשו שוב ושוב מים. אחד מהנגנים אמר לי לאחר מכן שבגגארין חייבים לאוורר את הבמה, היות ויש מיזוג ישיר עליה מה שגורם ליובש ולמחסור באוויר.

והזמר שואל את הקהל אם יש זאבים באולם. הישראלים, כמו ישראלים, לא משתפים פעולה ממש בהתחלה אבל אחרי שהוא צועק את השאלה שוב עונים לו כמובן שכן. Charalambous מספר שהשיר הבא הוא מהאלבום החדש שלהם שמתהווה וכולם מריעים באהדה. I am Wolf נשמע נהדר והלהקה מבצעת אותו בהתלהבות אדירה. רואים שכיף לבצע משהו חדש וטרי. ניתן בהחלט לשמוע את ההשפעה שיש ללהקות כמו RAPSODY OF FIRE על WINTER'S VERGE. השיר סוחף ומהיר והגג בגגארין מאיים להפיל עלינו את הנברשות המאובקות.

בהמשך הערב WINTER'S VERGE מנגנים עוד שיר חדש בשםThe Pirate Hound . השיר מענג במיוחד לכל מי שאוהב pirate metal או folk metal – הוא מתחיל כמו שיר שיכורים אירים והריף הזה חוזר על עצמו לאורך השיר שוב ושוב. השורה הראשונה בקהל מתחבקת ורוקדת ריקוד שורות אירי, עד כדי כך שאני לא בטוח אם אני בהופעת מטאל קשוחה או במופע של "לורד אוף דאנס". הלהקה נקרעת מאושר והם נראים מבסוטים לאללה כשהשורה הזו מתחילה לעשות תנועות חתירה כמו בספינת עבדים. בסוף השיר הזמר צוחק וצועק "Holy shit that was awesome… I think we'll do that again sometime" (לא ציטוט מדוייק…).

הלהקה ממשיכה עם להיטים גדולים שהקהל הישראלי מאד אוהב כמו Captains Log ו- Reborn at Dawn. הקהל כבר באטרף עונה בפזמונים ל"היי הייה יי" של Charalambous עם אגרופים מונפים באוויר. השירים הללו גורמים לחיוך של עונג על פניי. הם מזכירים משהו ישן וטוב של MAIDEN או SAVATAGE ולהקות אחרות של heavy metal מלודי משנות השמונים. חם על הבמה. הזמר והבסיסט מזיעים ונטפי מים. הזמר מבקש בקבוק מים ומישהו צועק בצחוק שמישהו יאמר לו ש"חמץ". הומור פסח שכזה. ישראל שכזה.

בשלב הזה הלהקה מחליטה שלא מספיק מחשמל בגגארין ומחליטה להמשיך בקו המיידני עם שיר שהוא ממש ובהחלט של IRON MAIDEN. הם מבצעים את Wicker Man וזה לא מפתיע שהקהל שמכיר את המלים משתף פעולה וזועק כל מילה כמו בתפילה רועשת במיוחד (יש משהו כנסייתי בגגארין. בהחלט). בסיום השיר הלהקה מחמיאה לקהל ואומרת שרק בגלל הקהל החם הזה הם חזרו לארץ, ושהם מתים על הקהל המקומי. למה לא להאמין להם? סבבה…

את החלק שלהם בערב WINTER'S VERGE מסיימים עם Break Down the Walls ו- To you I Sail Tonight. Andreas Kopriva מנגן בכוח ובחיוך רחב כל הערב, ו- Danny Conway עובד שעות נוספות על התופים בקטעים ארוכים שממלאים שוב ושוב את מצברי הרוק שבנשמה. הקהל מעריך את העבודה שלהם ומוחא כפיים בהתלהבות ולא נותן להם לרדת מהבמה וצועק להם שוב ושוב "We "want more. הלהקה יורדת מחוייכת ונראית שמחה ועייפה, כמו שלהקה צריכה להיות אחרי הופעה טובה (וגם הקהל). הקהל הישראלי עושה לה טוב, ואין ספק שבראש ובראשונה הם עושים לנו טוב.

בשיא הערב עלתה לבמה ה-main event ששמה נישא בכל הפרסומים של המופע. להקת MYSTIC PROPHECY. הקהל כבר לא יכל היה לחכות, כי כבר יותר לוהטים ומפוצצי אנרגיות אין ולא יכל להיות. אחרי יותר משלוש שעות של מטאל משובח כבר העצבים חשופים והכל רוטט בבטן ובאזניים כמו ג'לי בטעם דם יזע ודיסטורשן. ואז עם עלו.

הם פותחים עם Kill the Beast. Roberto Liapakis נעמד מול הקהל בחיוך רחב, עם כובע בוקרים, וסט שחור עם טבעות ברזל ומרץ של אוגר שרץ על גלגל על אמפטמינים.. Markus Pohl ו-Laki Ragazas על הגיטרות נראים כמו פליטים מלהקת ת'ראש של שנות השמונים עם השיער הנפוח והגלי שמתפרע עם כל תנועה. Pohl מזכיר לי משום מה הן במראה והן בגישה הקלילה והחייכנית שהוא חושף במהלך הערב הכלאה ביזארית של רוני ג'יימס דיו עם הזמר של "ספיינל טאפ". Tristan Maiwurm מחייך על התופים כל הערב, קם, מעודד, מוחא כפיים ומעורב כל הזמן. הבסיסטית Joey Roxx חתיכית ולבושה בחליפת עור צמודה עם מחשוף נדיב ומיליון שרשראות, ניטים וקעקועים (יאמי). וואלה, הם משתוללים על הבמה כמו על ספידים ונראה שהם ממש נהנים מהעבודה.

בסיום בעוד הקהל כולו מריע בעיניים בורקות, Liapakis מצהיר שהוא שמח שהם פה בפעם הראשונה, ומיד ממשיך בשיר The crucifix. חברי הלהקה לא שוקטים על השמרים אפילו לשנייה, אלא רצים ומשתוללים על הבמה בלי סוף. נראה שהזמר מתקשה קצת בהתחלה, הקול שלו קצת חנוק למרות שגם כך הוא עדיין טוב יותר משל הרבה זמרים אחרים בלהקות ידועות יותר. הוא עושה את כל המניירות הצפויות מלהקת הבי מטאל כמו להתקרב ל-Pohl לחייך, להביט לו בעיניים ולהצחיק אותו עם תנועות של air guitar. ושוב, כמו בחלק נכבד מן השירים הערב ולא רק של MYSTIC PROPHECY יש בשיר תחושה מיידנית אמיתית, במיוחד בשירה של ליאפקיס שנשמעת מאד ברוס דיקינסונית ובסולו הגיטרה הכל-כך אדריאן סמית'י…

ב-Lords of pain ו- Hell and back הזמר התחמם כבר לגמרי והוא מצליח לעלות לגבהים בקלות. הוא משלהב את הקהל וצורח להם שוב ושוב "האם אתם עייפים" והקהל משיב ב"לאאא". Maiwurm משתגע לגמרי והבס נשמע ומרגיש כמו שרשרת מטורפת ובלתי נגמרת של מכות לבטן. הלהקה כולה משתתפת בשירה, במיוחד Pohl ששר ביחד עם הזמר את כל השורות. כמה מטאל… תענוג סאדו מאזוכיסטי שרק שרופי מטאל יכולים לעמוד בו – אחרת זו הפניה מיידית למיון על שינויים מסוכנים לקצב הלב. הקהל כבר רותח וצורח ונוהם כמו שילוב של חיות פצועות עם המחלקה הסגורה.

לפני We kill you die הזמר עושה שירה בציבור עם הקהל שמחמם איתו את הגרון ואז חוזר שוב ושוב על המנטרה WE KILL והקהל עונה לו YOU DIE. איכשהו זה מגיע לזה שהוא עוצר את הכל ומתבדח על זה שלא מדובר במכונית קוריאנית ששמה יונדאי… חוש הומור לא משהו, אבל Liapakis נשמע בשיר הזה כמו UDO על קוקאין. יש משהו מדליק באנרגיות של האיש עם פאות הלחיים החשופות וכובע הבוקרים, שנהייה אדום מהמאמץ ורקותיו פועמות. בקטע הסולו Roxx משתלטת על מרכז הבמה ושוב אני חייב לכתוב שעם כל הרצון להיות פוליטיקלי קורקט, עדיין יש משהו מעורר חושים קדמוניים במראה של אשה רטובה מזיעה שמקפצת בבגד עור צמוד. SORRY אבל אני גבר… SUE ME….

ב-Hateblack, Endless fire ו- Hollow הקצב מטורף. אני לא מבין איך ניתן בכלל לתופף במהירות כזו, ועוד לחייך כאילו אתה ילד בן 6 באמצע גלידת קצפת עם בננה ופצפוצי שוקולד. ב- Evil empires הגיטריסטים נותנים הד-בנגינג מטורף בסיבובי צוואר עצבניים כמו שכירופרקטים או שונאים במיוחד (או אוהבים במיוחד כי זה מה שבונה להם בריכות ושולח את הילדים שלהם לאוניברסיטאות הכי יקרות). הגיטריסט תופש רוב הזמן עמדת מוצא של לוחם מטאל קדמוני עם גו כפוף ורגל קדמית בתשעים מעלות כשהאחורית מתוחה והשיער מכסה את כל הפנים -THE OLDEST TRICK IN THE METAL CONCERT BOOK אבל זה עובד וביחד עם הזמר שמרים ידיים כמו ישו הצלוב והבסיסטית שעושה הד-בנגינג מהיר ועצבני זה מרגיש כמו פאקינג חוץ לארץ.

בשירים הבאים הקהל ניטרף ומתחילה "טרפת" כמעט בסגנון של מעגל פוגו. נראה ש- Killhammer ו- Ravenlord הם השירים האהובים על הקהל הישראלי. והאמת? גם עליי. שירים ענקיים, איזו עוצמה. הקהל באמת מת על זה ושר כל מילה בהתלהבות אמיתית. Roxx מזיעה כבר בחליפת העור הצמודה כך שגם העור שלה מבהיק לא פחות מהעור השחור של הבגד. כמה אנרגיות יש לחבר'ה האלו. הזמר שוב ושוב משתף את הקהל בהרמת מוט המיקרופון וכיוונו אל הקהל שמשתתף ברצון ושר אתו כל מילה ובמיוחד את הפזמון הקליטה כל-כך.

MYSTIC PROPHECY הציגה בשלב הזה את Metal brigade מהאלבום החדש War Brigade. לפני שהשיר התחיל Liapakis טורח ומלמד את הקהל את הפזמון. השיר כנראה כל כך חדש שאפילו הוא עצמו מתבלבל בו מה שגורם לקהל להיקרע מצחוק ולזמר לומר שבאמצע השיר אם הוא "fucked up" אז שהם ישירו. והם שרים (או לפחות מנסים, וזה מה שהמורה תמיד אמרה שחשוב…).

הלהקה יורדת באופן סמלי מהבמה, הקהל שוב צועק WE WANT MORE כפי שהטקס מחייב ואז הזמר חוזר לבמה ומבקש מכולם להתקרב אליה. הקהל מתחיל לשיר עצמאית אתMETAL BRIGADE . נראה שאף אחד לא רוצה ללכת הביתה ורק התחלנו להתחמם. הזמר אפילו מטפס על עמוד הרמקולים שלצד הבמה ומושיט את המיקרופון לקהל כדי שישיר את WE ARE THE METAL BRIGADE, ולרגע נראה כמו גרסה מטאלית די משעשעת לקינג קונג שתלוי לו על האמפייר סטייט בילדינג ונלחם במטוסים…

להדרן MYSTIC PROPHECY מבצעים את Satanic curses ואקורד הסיום הנפלא ניתן עם Paranoid של BLACK SABBATH. בסוף Paranoid כל הקהל עולה ספונטנית על הבמה ושר יחד עם הלהקה. היו כאלו שאפילו לקחו את מקלות התופים והכו במצילות בקצב ביחד עם המתופף ששיתף פעולה בהנאה גלויה. הייתה שמחה כללית ואווירה חופשית ומשוחררת מה שהוסיף לאווירה הדי משפחתית שהייתה בערב הזה.

חשוב לי לציין שבהופעות מן הסוג הזה אני לא ממש מבין מה זו "להקת חימום". כל הלהקות נתנו פה סטים מלאים, את הלב והנשמה והקהל נהנה מחמש שעות לערך של מטאל מצויין. לדעתי אין פה להקה אחת מרכזית ו"מחממות" אלא ערב נהדר של רוק כבד מלודי, עצבני ונהדר שנתן לי ואני בטוח שלכל הקהל אנרגיות מטאל עד לליל הסדר הבא. די דיינו.

בכל הלהקות שהופיעו בערב הזה יש משהו אמיתי ונטול פוזה (מעבר לייצוג הבימתי שלעתים הוא מלא דרמה וכוח). אני יכול להביא דוגמא לכך בסיטואציה שבה באחת ההפסקות בין להקה ללהקה יצאתי החוצה לנשום מעט אוויר ולבזבז קצת כסף על מרצ'. בעודי בוחן חולצות אני שומע מאחוריי "Hey dude" בקול עמוק. כשהסתובבתי ישב מאחוריי George Charalambous מ- WINTER'S VERGE. הוא פנה אליי, לחץ את ידי ואמר לי שראה אותי בקהל והוא מודה לי על התמיכה. הוא ביקש להצטלם אתי כאילו אני זמר המטאל הסלב והוא הקהל או משהו כזה. הייתי קצת נבוך אבל זה היה רגע נפלא. וזה פאקינג מטאל בעיניי. הרבה יותר מהופעות אצטדיונים.

אחרי ערב כה מהנה של heavy metal כהלכתו כולנו חייבים תודה לכל הלהקות שטרחו והגיעו ונתנו שואו מכל הלב, למפיקים A & M RELEASES, לגגארין שהוא בית של כבוד למטאליסטים (רק המיזוג על הבמה כאמור, חברים…), ובראש ובראשונה לקהל שבא ערב אחרי ליל הסדר לראות ולשמוע "כנגד ארבע להקות דיברה התורה" ונתן חיבוק חם לסצנת הרוק הכבד המקומית. תודה.