כשהזקנים הרעידו את התיאטרון – Uriah Heep במועדון התיאטרון

למרות שיצירותיהם של Uriah Heep הן חלק בלתי נפרד מפנתיאון הרוק, והן עומדות בקנה אחד עם אלו של להקות גדולות כמו Led Zeppelin, Deep Purple ו-Black Sabbath, איכשהו הם לא הצליחו להגיע לאותן מידות של הצלחה, למרות קצב שחרור האלבומים המסחרר שלהם לאורך המחצית הראשונה של שנות ה-70', ולמרות ששיריהם הכבדים, הארוכים והמורכבים הניחו את היסודות למה שבעתיד יהפוך להיות פרוגרסיב מטאל. הלהקה ידעה שינויי הרכב תכופים מאז, בעיקר מרגע פיטוריו של הסולן המנוח David Byron ועזיבתו של הקלידן והמולטי-אינסטרומנטליסט Ken Hensley. שני אלו היוו חלק נכבד מעמודי התווך של הלהקה. מאז נכנסה הלהקה לסחרור רציני שנמשך זמן רב, עד שהתקבעה על הרכב הנגנים הנוכחי. אך גם הרכב זה לא ידע מנוח ונגדע אף הוא, עקב עזיבתו של המתופף Lee Kerslake ב-2007 ומותו של הבסיסט Trevor Bolder, לפני כשנתיים.

הופעתם החמישית של Heep Uriah התקיימה במועדון התיאטרון. בניגוד מוחלט להיכל התרבות בו התקיימה הופעתם הקודמת, ובדומה לאותה הופעה מיתולוגית בקולנוע דן, מדובר במיקום התואם את הארשת היחסית צנועה, החברית והעממית של להקה בסדר גודל שכזה. המופע עצמו החל באיחור מהותי – חרף הודעת ההפקה כי יחל בסביבות 20:30, רק כשעה לאחר מכן נצפו חברי הלהקה סוף כל סוף על במת התאטרון. Uriah Heep לא ניסו לייצר כניסה פסבדו-דרמטית ממושכת – הם התמקמו בעמדותיהם וללא אזהרה מוקדמת פצחו בשיר Speed of Sound הפותח את אלבומם האחרון The Outsider שראה אור בשנה שעברה. בשלב הזה המועדון כבר היה מלא עד כמעט אפס מקום בקהל רבגוני יחסית (אף ע"פ שניכר כי רובו מורכב, כצפוי, מיוצאי ברה"מ לשעבר). זכור לי שבמופע שהתקיים בשעתו ב-2007 בגני יהושוע, הרגשתי צעיר להחריד בקרב בעלי השיער המאפיר, הקמטים והקרחות שצצו בקרב הנוכחים. הפעם, כמעט שמונה שנים אחרי – פתאום לצד אותו קהל בוגר, נגלו לעיני גם נערים וילדים, חלקם עם הוריהם וחלקם בקבוצות של בני גילם, כמעט כולם מרותקים למתרחש על הבמה, חלקם מניפים סמארטפונים בניסיון ללכוד איזשהו זכר לקסם הזה.

למרות הותק הרב, סיבובי ההופעות האינטנסיביים לאורך השנים וארבעה מתוך חמישה חברי להקה מעל גיל חמישים (שניים מתוכם, Mick Box הגיטריסט ו-Phil Lanzon הקלידן, כבר מעל גיל שישים) – לא נוצרה לרגע התחושה של מופע גריאטרי רדום. האש בערה על הבמה באותו ערב גשום וסוער של ה-11 בפברואר למשך כשעה וחצי, במהלכה הסולן וחלק בלתי נפרד מהפנים של הלהקה כיום, ,Bernie Shaw לא חדל מלשלהב את הקהל ככל שניתנה לו ההזדמנות. שלושה שירים אל תוך ההופעה, המתופף האגרסיבי והאינטנסיבי Russell ,Gilbrook שמלווה אותם כבר מעל לשבע שנים הספיק לגרום נזק לפדל. Mick Box עצמו, איש הגיטרה והשריד היחיד להרכב המקורי של Uriah Heep, ומי שליווה אותה לכל אורך שנותיה מהקמתה ועד היום – מצא רגע לקראת סוף ההופעה על מנת לברך את הקהל שהגיע על אף מזג האוויר שבחוץ. גם הבסיסט הטרי Davey Rimmer, הצעיר שבחברי הלהקה שנראה מעט מופנם בתחילה, הפליא בכימיה יוצאת דופן עם חבריו, ובעיקרם Lanzon. הגורמים המרכיבים את הלהקה אמנם השתנו לאורך השנים, אך נדמה כי Box יודע לבחור את שותפיו למסע בפינצטה, ולהלן ההוכחה.

סיבובי ההופעות האחרונים, ביניהם עצרו Uriah Heep גם להופעה המדוברת בישראל, הינם במסגרת קידומו של The Outsider, כך שבאופן טבעי זכו שירי האלבום לנציגות מכובדת במופע הנוכחי. חמישה שירים מתוכו כיכבו בסטליסט, כמעט מחצית מאותו אלבום. יתרה מכך, Uriah Heep לא הניחו למרחב התמרון המצומצם שנוצר כתוצאה מכך למנוע מהקהל מלקבל מנה אחת אפיים של מגוון הרפרטואר שלהם. כבדרך קבע התפקדו להם השירים Gypsy ו-Easy Livin' לסגירת ההופעה, וכמותם הבלדה הקסומה Sunrise, ההמנון האקוסטי Lady in Black וכמובן July Morning המופתי ועוצר הנשימה – במהלכו מקפיד Shaw להתיישב על אחד המוניטורים עת שהוא מדקלם בכריזמה ראויה להערצה את מילות השיר המביעות ספק דכדוך ספק תקווה. אולם המטעמים המעניינים של המאורע היו דווקא השירים הצפויים פחות – The Hanging Tree ו-Too Scared to Run הלקוחים מאלבומיה הפחות מצליחים ומוכרים של הלהקה מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, והשוס האמיתי, שהגיע בדמות האפוס The Magician's Birthday, שיר הנושא מתוך אחד מאלבומיה האהובים ביותר של הלהקה – שבוצע במלואו, כולל הסולו המחשמל של Box שפשוט הפנט את באי האירוע למשך מספר דקות תמימות. מהלך בלתי צפוי נוסף היה בחירתה של הלהקה לבצע את השיר What Kind of God, מתוך האלבום Wake the Sleeper החדש יחסית – אותו אלבום שהחזיר את Uriah Heep אל הסטודיו לאחר כעשור. השיר, שהוא קינתם של הילידים שארצם נכבשה בידי הקולוניאליים – היווה הוכחה ניצחת שליוותה את הכרזתו של Shaw במהלך המופע, על כך שהלהקה עדיין כותבת שירים ברוח הרוק המתקדם של שנות השבעים גם בימינו, חרף האופנה הנוכחית של שירים פופולאריים שאינם מתארכים מעבר למגבלת השלוש דקות וחצי. מדובר בדוגמה נהדרת לכך שהלהקה לוקחת גם את יצירותיה המאוחרות יותר ברצינות, ולא משחררת אלבומים סתם כדי לעבות את הדיסקוגרפיה שלה לחינם.

קשה לי לחשוב על משהו שהצליח לצרום לי בהופעה הזו, גם לאחר שנכחתי בהופעה של הלהקה פעמיים קודם לכן, להוציא אולי את השירים מ-The Outsider שאם להודות באמת – אינם מלהיבים במיוחד, אך עדיין בוצעו לעילא בצורה שאינה פוגמת במופע כהוא זה. אציין כמובן כי Shaw מקפיד במהלך ההופעה לשנות במעט בחלק מביצועיו את הליינים של השירה – מה שיוצר אצלי רגשות מעט מעורבים. מצד אחד, כשאתה מכיר את השירים היטב, יש משהו שלא מתיישב לך נכון בראש, ומקשה גם על ה-sing along, ויחד עם זאת – הרי אנחנו מדברים על הופעה חיה, שיש בה ערך מוסף על האלבומים המוקלטים, כך שהאין זה מתבקש שהשירים יזכו לאיזשהו טוויסט מסוים שהולם יותר מופע חי? כנראה שהתשובה לשאלה הזו עודנה רחוקה ממני. כמובן שישנם שירים נוספים למכביר שהייתי שואף שיבצעו – אך בהינתן הזמן המוגבל ומקומו המתבקש של האלבום החדש בסטליסט -Uriah Heep הצליחו גם לספק את הסחורה וגם להפתיע בדרך, וזה כלל אינו מובן מאליו.

ישנן להקות שאפשר לראות הופעה אחת שלהן, גג שתיים – ולהרגיש שמיצית.

לעומתן, ישנן כאלה שלא משנה כמה פעמים תהיה נוכח בהופעה שלהן – זה לעולם לא ימאס. להקות שגורמות לשירים שנכתבו לפני כמה עשורים להישמע מלאי חיים ושופעי אנרגיה בכל הופעה מחדש, גם כשמרבית חבריהן כבר בגיל פנסיה. להקות שחיות ונושמות רוק'נ'רול מבלי להתפשר או ליפול לטרנדים חולפים. להקות שהמוזיקה שלהן מדברת בעד עצמה, והיא מה שהפך את אלבומיהן לנכס צאן ברזל, והיא בלבד – לא רכילויות בצהובונים.