צילום: טל צבר
כשפרסמו על הגעתה של אגדת הדת' מטאל השבדית לישראל היו חלק שהתרגשו מאוד משהתבשרו על האירוע. אחרים נראו סקפטיים. בכל זאת, חלפו 20 שנה מאז הפעם האחרונה בה Entombed האגדית דרכה על אדמת תל אביב, ולא מעט מים זרמו בנהר מאז, שלא נדבר על ההרכב שהשתנה כמעט לבלי היכר. גם הבחירה במועדון הגגארין הצנוע יחסית נדמתה כתמוהה עבור מי שהתברגה כחלק מההיסטוריה והאבולוציה של הדת' מטאל. אולם באותו ערב סגרירי של ה-13 בדצמבר, זה קרה. להקת Entombed A.D. נחתה בישראל עבור מטרה אחת – לתת הופעה בלתי נשכחת.

האירוע החל באיחור, מה שנבע מכך ששעת הנחיתה המקורית של חברי Entombed A.D. התעכבה משמעותית, כך שהם נאלצו להגיע למועדון בחופזה, ללא מנוחה. פתיחת הדלתות נדחתה, וכך גם הופעותיהן של להקות החימום. מרבית האנשים בקהל נותרו מחוץ למועדון ושוחחו ביניהם, וחלקם טפטפו פה ושם אל בין כותליו כשהחלה הופעתה של להקת הדת' מטאל Separation Anxiety . חברי הלהקה נרתמו ברגע האחרון להחליף את The Fading שמסיבותיהם בחרו שלא למלא את תפקידם כאחת משתי להקות החימום של האירוע. הצלע החזקה יותר של ההרכב מצויה בגזרת הגיטרות, שם הביצועים של סלבה ואנדריי מוסיפים מעט עניין לחומר הבינוני למדי של הלהקה, שלא מצליח להתרומם יתר על המידה, להוציא כמה קטעי ליד מלודיים שמבליחים להם פנימה. את זאת קשה לומר על הרית'ם סקשן, שנשמע עייף וצולע קמעא, חסרון דיי משמעותי.

זמן קצר לאחר מכן, משיותר ויותר נוכחים החלו לפקוד את המועדון, את משבצת החימום מילאה להקת Deface שדווקא היוותה חימום ראוי למדי ל-Entombed A.D., בעיקר בגלל הדמיון היחסי בסגנון, שמתחבר ל-Death N' Roll הגרובי המאוחר יותר שטיפחה Entombed החל מאלבומה השלישי – Wolverine Blues. הארדקור ודת' מטאל נזרקים יחדיו אל תוך טריו של גיטרה-בס-תופים, שחרף חוסר יכולתו להתבצע בצורה קוהסיבית כמתבקש מלהקה בסגנון, וחוטא לא מעט באי אילו יציאות מהקצב, בכל זאת עושה את העבודה. השאגות מתחלקות בין מיכאל – הגיטריסט ומקים הלהקה – ואלכסיי הבסיסט. במהלך ההופעה חברי הלהקה העלו לבמה את אחד מחבריהם שלקח את תפקיד הגיטרה, מה שחיזק אצלי את המסקנה ש-Deface איכשהו נראים טוב יותר על הבמה דווקא כרביעיה.

סופן של הופעות החימום היה אמור לסמן את תחילתה של ההופעה שלשמה התכנסנו, אך כעת הגיע הטוויסט בעלילה: משהתעכבה הגעתם של חברי Entombed A.D., הם לא הספיקו לערוך סאונד צ'ק, ולשם כך ביקשו מההפקה לדאוג ל"שטח סטרילי" ונקי מקהל, שיאפשר להם למצוא את הסאונד הדרוש להם עבור ההופעה. כתוצאה מכך, נדחק הקהל לשטח המצומצם מחוץ למועדון, כשהצפיפות הרבה, הגשם שהחל לרדת וחבורה שהחלה לצעוק קללות ברוסית הופכים את החוויה לאף פחות סימפטית, בלשון המעטה. חרף הבקשות החוזרות ונשנות מצד ההפקה, בלית ברירה ומפאת הבעייתיות שבהתמקמות מחוץ למועדון, חלק מהקהל עדיין עמד בחלקו הפנימי של המועדון, מציץ בהשתאות אל עבר הבמה מבלי להבין מדוע האירוע מתעכב. הסיטואציה התמשכה והפכה בהדרגה לסיר לחץ, שגרר קבוצה של נוכחים בקהל להתעצבן ולדרוש את כספם בחזרה. למרות הכל, הסאונד צ'ק עבר בהצלחה.

משניתן האות, זינק הקהל כלהקת זאבים משחרת לטרף הישר אל עמדותיו בקדמת הבמה, ויחד עמו גם אנוכי. אט אט התקבצו להם אלו שנותרו להמתין לתחילת המופע בחוץ בעודם נרטבים בגשם, והחלו למלא את חלל המועדון בהדרגה, עד כדי כמעט אפס מקום. באותו הרגע עלה פטריק לבמה בכדי לשאת מספר מילים על מנת להרגיע את הקהל שהפך תוסס וחסר סבלנות עקב המאורע המעיק, הביע את התנצלותו על התקרית והבטיח כי ההופעה הצפויה לנו בעוד רגעים מספר שווה את ההמתנה מורטת העצבים.
אינני בטוח שאף הוא העלה בדעתו עד כמה הוא צודק.

חברי להקת Entombed A.D. עלו על הבמה לקול תשואותיו הרמות של הקהל הצמא לקבל את התמורה להגעתו. עת שאלו מתמקמים בעמדותיהם, חיש אץ לבמה גם Lars-Goran Petrov הסולן, שתפס את המיקרופון בדיוק בזמן בכדי להרעים בקולו, כקונטרה לנעימת הכינורות המלטפת המקדימה את השיר עמו בחרו לפתוח את ההופעה – Pandemic Rage, מתוך Back to The Front, אלבומם האחרון של הלהקה, והתוצר היחיד עליו חתום שמה עם סיומת ה-A.D..

על אף הספק הרב, ואף על פי שעמדתי במיקום לא הכי אידאלי בקדמת הבמה, משם שומעים בד"כ רק את המוניטורים, מה שמביא לרוב לחוסר בלאנס מהותי – הלהקה נשמעה מצוין. אפילו מטר הספקות שהוטחו בקיום ההופעה בגגארין, שזכה למוניטין של מועדון בעל סטנדרטים נמוכים ביחס לסאונד בו, לא העיב על ההנאה הצרופה.

הכאוס שהתחולל במועדון הגיע לדרגות שיא מהר מאוד. אותם חברי להקה המותשים והעייפים שנצפו קודם לכן התעוררו לחיים מחודשים עת שעלו על הבמה. במהלך המופע הורגש כי חברי הלהקה נתנו את כל כולם בביצוע. Lars נשען קדימה בעומדו על קצה הבמה, ואיכשהו הצליח לשוות חן מסוים לתופעה בה תוך כדי שאגות הוא לועס בטעות כמה מהשיערות שעוד מעטרות את ראשו, כשריר נוטף במורד סנטרו ואגלי זיעה מבצבצים על מצחו. הקהל היה באטרף, ומעגלי פוגו נפערו במרכז הגגארין כמיטב המסורת. Nico Elgstrand פיקד לבדו על עמדת הגיטרות, ללא התגבורת של Johan Jansson, מחליפו של Alex Hellid, שנעדר מהמופע. יחד עם זאת, נגינתם של חברי הלהקה הייתה כה מדויקת ואנרגטית, שלא היה בחסרונו של Johan בכדי לפגוע באיכותו של מפגן הדת' מטאל פר-סה שפקד את במת הגגארין.

מבחינת הסטליסט, להוציא את Back to The Front שכעת מקודם במסגרת סיבובי ההופעות שלהם ואת Morning Star ששירים מתוכו היו הנציגות המצומצמת של החומרים המאוחרים יותר של Entombed, בחרו Entombed A.D. להתמקד בעיקר בארבעת האלבומים הראשונים, שהפכו לסוג של נכס צאן ברזל עבור המטאל הקיצוני. ניכר בפרט אלבום הבכורה Left Hand Path שהשפעתו הניצחת על עיצובו של ז'אנר הדת' מטאל לא תסולא בפז. בהתאם לכך בלטה התלהבותו של הקהל הבוגר יותר של "זקני המטאל", אלו שפקדו גם את הופעתה הקודמת של Entombed במועדון הרוקסן המיתולוגי, משבוצעו שירים מתוך אותו אלבום, מה שקרה כבר בשיר השלישי Revel in Flesh. יותר מכך – שיאו של המופע היה ביצוע שיר הנושא מתוך אותו אלבום, כולל את אותו הסולו המהפנט הנלווה אליו וסוגר אותו (שהתנגן עת ש-Lars פינה את עמדתו על הבמה).

מנת האולדסקול המשיכה אל תוך שירים מתוך Clandestine, אע"פ שמדובר באלבום בו לא לקח חלק איש מהעומדים על הבמה (מצד שני, מה תגידו על Napalm Death? והמבין יבין). ביצוע זה הצליח לענות על ציפיותיהם של מי שקיוו לקבל מנה אחת אפיים של חומר קלאסי. ולמרות הדעות החלוקות לגביו, גם שיר הנושא מתוך Wolverine Blues התקבל בברכה כקלאסיקה מתבקשת, כשמספר נוכחים בקהל שואגים יחדיו את הפזמון האלמותי – "Enamored of the passion / Life-sucking lust / You will never gain my trust".

על אף חסרונו של Alex, ועל אף שההרכב הנוכחי החל להתגבש משמעותית רק בסביבות 2010, הדינמיקה בין חברי הלהקה הייתה נפלאה. Lars נהג בתקשורת מתונה יחסית עם הקהל המסתכמת בעיקרה בהצגת השירים ובשלהוב הנוכחים. ההופעה תקתקה ממש על פי הספר, עד סיומה עם השיר Serpent Speech, גם הוא מתוך האלבום Wolverine Blues, שהפך להיות הסוגר הקבוע של הופעותיהם.

הקהל התפזר אט אט לצלילי השיר At League With Satan של Venom שבקע לפתע מהרמקולים בתום ההופעה, כש-Nico ו-Victor מחלקים מפרטים לכל דורש. אט אט התחלתי לעכל את ההופעה הזו. משראיתי את חברי הלהקה עייפים ורצוצים בטרם עלו לבמה חלחל אצלי ספק מסוים, אך הוא התפוגג ברגע שנתנו את כל כולם בהופעה הזו. אמנם הייתי רק בן 6 כש-Entombed הגיעו לראשונה לישראל, אך מהתגובות החיוביות הרבות, עושה רושם שגם עבור רוב מי שנכח שם בזמנו, היה שווה לחכות 20 שנה כדי לראות אותם חוזרים לתל אביב. אם יש משהו ש-Entombed A.D. הוכיחו מעל לכל ספק הוא שלמרות החילופים בהרכב ולמרות המחלוקת המשפטית על השם – הלב של Entombed עדיין פועם בלהקה הזו. גם אם בימינו התווספה לה הסיומת "A.D.".