כשהשמש שקעה על התמונע – סקירת הופעתה של Swallow the Sun
צילום: אייל פאר
לעיתים נדירות בלבד מתקיימת הופעה שמוחקת זכר מכל הופעה אחרת שהתקיימה בתקופה האחרונה. כזה היה המופע שהעלו שישיית הדום מטאל מפינלנד Swallow the Sun: מופע שיגמד כל להקת מטאל שתעז להגיע לארץ בקרוב. Swallow the Sun היו להקה חיה מצוינת גם בביקור האחרון שלהם בארץ, אבל שש שנים מסוגלות ליצר הבדל. במקרה של Swallow the Sun הלהקה השתדרגה אף יותר גם מבחינת איכות המופע וגם מבחינת איכות החומר. אלבומם האחרון, Songs From the North היה אלבום המטאל הכי טוב של השנה החולפת, ובהפרש גדול. הוא גם היה אלבום מגוון שמסכם את הקריירה של הלהקה על צדדיה המלודיים ובעיקר אלה שפחות, והסיכום הזה שיקף את ההופעה שלהם אמש.
השיר הפותח נבחר להיות "10 Silver Bullets" שסחף את הקהל עם ריפים דומיים שגוררים איתם את אפילת הבאר החשוכה והטחובה ביותר, ולווה ברגעים של בלאק מטאל ופזמון מלודי בו הסולן Mikko Kotamäki זכה להפגין את יכולתיו הווקאליות המרשימות. הגראולים שלו אימתניים ודומיננטיים, והשירה הצלולה מרגשת ויושבת באופן מהודק על כל חלקי השיר.
ההופעה נמשכה עם שירים חדשים כמו "Rooms and Shadows" האווירתי, ועם שירים מעט יותר וותיקים כמו "Cathedral Walls" הגותי והמלודי (שכולל C part כבד ודומי במיוחד). חבל רק שלהקות מחוץ לארצנו לא השכילו ליישם את עניין ייבוא איש סאונד משלהם, כי במהלך המופע היו רגעים בהם איש הסאונד המקומי התקשה עם כל המטאל העמוס הזה. וחבל- זה לא פגם בחווייה הכללית, אבל ללהקה כמו Swallow the Sun מגיע טיפול מקצועי יותר.
אחרי ביצוע עוצמתי ל-"Lost & Catatonic" המרגש, חברי הלהקה התמקמו מחדש על הבמה ופצחו במיני-סט אקוסטי מהדיסק השני של אלבומם החדש. אווירת הפולק הפיני משתלבת היטב עם המלודיות הנוגות והאפילה של הלהקה, ועשה רושם שהם מרגישים מאד בנוח, ואין להם סיבה שלא. כשהם רוצים, Swallow the Sun הם אקט אקוסטי נפלא. יצוין לטובה השיר "The Heart of a Cold White Land" שמעביר את תחושת הקור הפיני ואזורי היערות של צפון אירופה היישר לאולם המופעים.
בחוץ אולי היה חם ולח כיאה לתל-אביב, אבל בפנים היה חם אפילו יותר כשהלהקה הגישה את שני השירים האחרונים לערב- "Descending Winters" ו-"Swallow", האחרון בהחלט היווה את השיא של המופע. "Swallow" הוא שיר ותיק שזכה לכמה עיבודים במרוצת השנים, אבל מעולם לא נשמע כה טוב. השיר לא רק התניע את סדרת שירי Horror המצוינת שמלווה את הלהקה לאורך הקריירה, אלא הפך לאחד משירי הדת'-דום הכי אהובים במסגרת הז'אנר. לא קשה להבין למה: הפזמון מלודי ומהיר, הגראולים של Kotamäki רועמים והגיטרות של Juha Raivio ו- Markus Jämsenבוערות, התיפוף של Juuso Raatikainen אינטנסיבי והקלידים של Aleksi Munter מאיימים ואווירתיים. הלהקה היתה במיטבה והגישה לקהל בדיוק את מה שהוא רצה, ואף מעבר לכך. זאת היתה הופעת מטאל בלתי נשכחת, נוטפת אווירה ומבוצעת בידי להקה שנמצאת בשיא האמנותי שלה.
