כשמלכי המטאל פלשו לארץ הקודש – MANOWAR בהאנגר 11

כל מי שעבר ולו במקרה אתמול במתחם הנמל בתל-אביב, לא יכל היה להימלט מההרגשה שאיכשהו חזר לשנות ה-80'. כבר משעות הערב המוקדמות החלו להתכנס לפני הכניסה של האנגר 11 מטאליסטים בני כל הגילאים כמו היו קהל מאמינים שמגיע לאטו לבד ובקבוצות לתפילה המונית בבית כנסת של יום כיפור. מה שגרם לכל המאורע להרגיש כמו חזרה לשנות ה-80' היה שמלבד השיער הארוך הנפוץ והחולצות השחורות עם הלוגואים המורבידיים עמוסי הגולגולות מוכתמות הדם והאש, חלק בלתי מבוטל מההמון שהמתין בסבלנות מעוררת הערכה לפני הקופות היה בעל שיער מאפיר, ורבים מהמטאליסטים שהתחבקו ובירכו זה את זה על המדרכה לבשו אפודות ג'ינס צפופות טלאים עם שמות של להקות רוק כבד ותיקות ועמוסות שנים. אפודות כמו שגם אני לבשתי אי-אז בשנות נעוריי ואפיינו את ה"רוקיסטים" דאז במאה הקודמת. לרגעים התחרטתי שאי-שם לפני עשרים וכמה שנים נזנח ז'קט הג'ינס מחוסר השרוולים שלי, עם ההדפס של מיידן בגב והטלאים של פריסט ומטאליקה בצידו הקדמי, כשאני גדלתי והוא כאילו וקטן עד שדרכינו נפרדו באופן מסתורי.

Manowar בישראל. פאקינג Manowar שבשנות נעוריי גיבשו חלק בלתי מבוטל מהזהות של מעריצי הרוק הכבד בעולם בכלל ובישראל בפרט. לוחמי המטאל שגרמו לכולנו עור ברווז עם המנוני מטאל אמיתי, כבד ולא מתייפייף. ארבעה גברים יצוקים מברזל, עם חליפות עור הדוקות שחשפו שרירי קיבורת ראויים לציון, לוחמי אור נגד לוחמי החושך הלא-מטאליסטיים. אבירי יגון ודם שנשאו את נס המרד של הטובים והראויים אוהדי הגיטרות המנסרות נגד שאר העולם שהעדיף את המתוק מתוק של הפופ המנוון והקונפורמיסט. פאקינג Manowar שבכל עטיפות האלבומים שלהם נראים כמו אלים מיתולוגיים נושאי חרבות אש ופלדה כנגד דרקונים ומפלצות שבאו לכלות את כל מה שאהבנו מן העולם. אחרי שלושה עשורים, כשהם קצת יותר מבוגרים ואנחנו קצת יותר ציניים הם כאן, ואף אחד לא ממש מאמין שהערב הגיע, והנה האלים המיתולוגיים ממש מטרים ספורים מאתנו, בטח גומעים את הבירות האחרונות מאחורי הקלעים לפני שהם עולים על הבמה כדי לספר לנו את סיפורי הגבורה של אבירי השולחן העגול של המטאל. סיפורי גבורה נוטפי דם, אחווה גברית, והכל בווליום מטורף שלא מרחם על עור התוף.

בשמונה נפתחו שערי כנסיית המטאל של Manowar והקהל התחיל לזרום אל תוך הרחבה הגדולה של ההנגאר. הלב התחיל לפעום כשהכל נראה לפתע קרוב מתמיד. עם הזמן השורות החלו להתמלא בסמיכות לבמה ומדי פעם נשמעה צעקה של מישהו שלא יכל היה לעמוד בהתרגשות וצרח במלוא הגרון " Manowar" כלא מאמין שהיום והרגע הגיעו והוא פה, ממש פה, ממש עכשיו.על הבמה ניתן היה לראות את קירות הרמקולים האימתניים שהתנשאו משני צדי התופים, ולחוש עוד טיפה מחנק בגרון אל מול המילה " Manowar" שהתנשאה כמו שם האלוהים שאסור לשאת לשווא על המסך הגדול שהיה תלוי מאחור נושא תקוות לרגעים המתקרבים והולכים.

ב-22:15, באיחור תיאטרלי צפוי הוחשך האולם והואר העולם מבחינת ההמון הצפוף. שאגה אדירה של " Manowar… Manowar" התרוממה בפי כולם כשעל המרקע בקע עשן שלווה במוזיקה כנסייתית וקריין בלתי נראה הודיע "Ladies and Gentlemen, from the United States of America, please welcome…M-A-N-O-W-A-R !!!".

ופה החל גוג ומגוג.

האורות ניתכו בבת-אחת על הקהל והקרב המוזיקאלי החל בשאגה אדירה שסחפה את כל ההמון באקסטזה. הם פה. הם הבטיחו והם מקיימים. Manowar על הבמה. זה באמת קורה. וואו. Fuckin' unbelievable. האירוע נראה היה כאילו באמת נלקח משנות ה-80' של המאה הקודמת. הלהקה נראתה כמו בכל הפוסטרים, הכתבות ועטיפות האלבומים של נעורינו. לבושים בעור ובברזל, זקופים וחזקים כמו מעידן אחר.

Eric Adams שר כמו באלבום. נותן את הלב והנשמה בקול מחוספס וצרוב סיגריות שמצליח להישמע לעתים חזק וברור כמו של אדאמס אופרה. לעתים ניתן לזהות סימן קלוש של שבירה בקולו, אבל אל-אלוהים האיש בן 61 ועם ריאות מלאות עד להתפקע בעשן וכבד ספוג אלכוהול והוא פותח בקול שמרעיד את אמות הסיפים. אפילו לוציפר שומע אותו ומצטמרר אי-שם בדרום הגיהינום.

Joey Demaio מרשים. עזבו לרגע את כל הציניות שאופפת את דמותו המיתית (לטוב ולרע) אבל הוא נראה בן**נה! שיער שחור חלק וגולש, שרירי קיבורת של לוחם קומנדו, זקיפות קומה ואטיטיוד. One hell of an Attitude! הבאס נראה כאילו ובקע עמו מן הרחם, חלק בלתי נפרד מגופו, כמו היה נספח של ידיו שמתעללות בכל מיתר עד שהוא מיילל, מייחל להיגאל מייסוריו במוות הרואי מוזיקלי.

לאורך כל ההופעה הייתה הרגשה ששני אלו הם הם הלב והנשמה של Manowar. Donnie Hamzick המתופף ו- Karl Logan הגיטריסט נותנים בראש ומהווים חלק בלתי נפרד מהחבילה, אבל הם די נעלמים ברקע בתוך ההמולה הכריזמטית של אדאמס ודימאיו. מדובר בהצגה הכי טובה בעיר והיא כל כולה של הזמר והבאסיסט הכריזמטיים ללא גבולות.

השירים הראשונים הרגישו כמו חימום. Manowar שנושא את שם הלהקה הכניס את הקהל לאווירה הנכונה והרגיל את עור התוף לדציבלים המטורפים שהלהקה מפורסמת בגללם ולא בכדי. הבאז היה מראש ש"כדאי להגיע עם אטמים" ובהופעה של Manowar זו בהחלט לא בושה למי שחושב גם על היום למחרת למלא אחר "הוראות היצרן". לא מעט אוהדים נראו על הרחבה מקפצים עם עיניים בורקות מהתרגשות ועונג ועם עצמים בלתי מזוהים תחובים עמוק אי-שם מעל העגיל. נראה היה כאילו מטוסים שחלפו מעל ההנגאר אתמול העדיפו לעשות עיקוף דרך באר שבע ורק לא להיתקל בליקויים במערכת החשמלית של ההגאים בשל האלקטרומגנטיות המוטרפת שעפה שם בכל כיוון מהרמקולים שכוונו ל-11 שבסקאלת הווליום.

ב- blood of enemies הקהל כבר היה חם ורטט כמו גוש אחד של רקמה חמה ומיוזעת במרכזה של תפילה המונית לאלי המטאל. מה שהמשיך והתגבר בהמנון Brothers of Metal ובאפוס המיתי המוקדם Sign of the Hammer. אדאמס ודמאיו התרוצצו על הבמה כאחוזי תזזית, הזמר מעיף את ידיו אל-על כנושא תפילה והבאסיסט מבצע מעשים מגונים בגיטרה ששיתפה עמו פעולה מתוך העונג שבכאב.

למי שהסתכל מקרוב ניתן היה לזהות אצל אדאמס חיוך של עונג באמצע The Lord of Steel. אפשר היה לראות שעל הבמה החברים נהנים לא פחות מאשר אלו שמביטים בהם בהערצה מן הרחבה. ואחרי The Dawn of Battle שבו כולם שרו עם הלהקה בקול שני שהרים את הגג I will rise up from the chaos, I will rise up from the grave, הגיע הזמן ל-main event שלשמו התכנסה הלהקה לסיבוב ההופעות הנוכחי שלה – ביצוע שירי האלבום Kings of Metal. האגדה המקומית שנוצרה הלילה החלה דווקא בסוף האלבום. על המרקע הומחז הקטע המיתולוגי The Warriors Prayer שבו סב מספר לנכדו על ארבעת לוחמי האפוקליפסה של Manowar . זו הייתה הכנסה לאמוק שאחז בכל הקהל בשיר Blood of kings שריגש. ראיתי מבוגרים בוכים. בחיי.

Manowar יודעים להפעיל את בלוטות הרגש. אולי הם חבורה שמצטיירת כמאצ'ואיסטים חסרי רגשות אבל הם הצליחו לגרום לחמיצות מסוימת בעיניים בסיום השיר Kingdom Come עם מצגת תמונות של מגוון אישים שהלכו לעולמם בתקופה האחרונה וחברי הלהקה חשים אליהם געגוע או איזשהו קשר מיוחד. חלק מהפרסונות שהופיעו במצגת ההספד מובנים למדיי לכל מטאליסט ממוצע, כמו למשל סקוט קולומבוס המתופף המיתולוגי של Manowar , וחלקם רק למעריצי Manowar מושבעים, כמו למשל אורסון וולס שלא רבים יודעים שהוא זה שהקליט את קטעי הקריינות המדהימים בשירים The avenger ו-Defender המופתיים.

הפינה הרכה המשיכה עם המעין בלדה Heart of Steel בה אדאמס התחיל את הביצוע בישיבה שלווה על קדמת מערכת התופים, כמעין מחוות שלום ורוגע אחרי סערת הקרבות שקדמה ושתגיע. הקהל שר יחד אתו וזוג אחד לפניי אפילו רקד סלואו חושני ומלא התגפפות לצלילי השיר. הזוי? מי אמר ש Manowar צפויים?

ואז הגיע הרגע שכן היה צפוי. הרגע של ג'ואי דמאיו להפגין את הווירטואוזיות שלו על הבאס. הרגע בו הוא יוצר עולם צלילים בלתי הגיוני בעליל, בין הרמוני לקקופוני, בין אנושי לעל-טבעי, בין אלמותי לסרקאסטי. והכל תיאטראלי, עוצר נשימה ודמיוני כמו שרק דימאיו יודע. הוא היתל פה בבאס והוציא ממנה צלילים שמזכירים גיטרה ליווי ויללות סולו מהגיהנום. דימאיו הכניס באמצע Flight of the Bumblebee כמה צלילים מ"הבה נגילה" בעיבוד "חופשי" שהרגישו קצת מאולצים בעיניי, אבל היי, מדובר בפאקינג ג'ואי דמאיו שנראה ונשמע כמו גיבור-על עם כלי נשק בעל מיתרים עבים. אין שום ספק למתבוננים ולמאזינים שדמאיו נהנה עד אין-קץ מהחלק הזה בהופעה שמעניק לו את האפשרות להיות לכמה רגעים הכלאה בין המנצח הגרמני האדיר הרברט פון קאראיאן ועינת שרוף – הוא מפסיק כל כמה שניות ומכוון את הקהל כמו מנצח, תנועות ידיו מובילות את החלק הימני בקהל לצעוק בטירוף ושנייה אחר-כך את החלק השמאלי. ידיו מתנופפות אל-על כמו נביא בשער והקהל מגיב כמו קהל מאמינים אדוק. בעצם, למה כמו?

עם זאת אפשר היה למצוא בדקות הללו את אחד מהמאפיינים הפחות חיוביים והקצת תיאטרליים מדיי של Manowar – כמו שאמר כבר מישהו בעבר: "הם מושכים את הסופים". הקטע ארוך מדיי ודמאיו מתחיל קצת להישמע מאולץ ואפילו רחמנא לצלן משעמם. גם לתיאטרליות יש טווח נכון.

השיר הבא הפגין כמה תאווה לחיים יש לחבורת ה"כמעט קשישים" שעומדים על הבמה ונותנים בראש. הקצב המטורף והתיפוף המאסיבי של Wheels of Steel גרם לקהל לקפוץ ולצרוח. אם לא היה שם רוב לבני 40 פלוס אני נשבע שהיו כבר נפערים שם מעגלי פוגו. על רקע הלהקה מוקרן קליפ בשחור לבן המציג את חברי Manowar משתובבים כמו בני תשחורת על אופנועי הארלי יחד עם מיני בלונדיניות חשופות חזה. לרגע חזרתי להיות בן 17 שבא לו לחכך מרפקים עם חברו מהצד במבט חרמן של "בן אדם, ציצים!!!". אבל נזכרתי שאני בן 42, כיביתי את החיוך שנבע מהשדיים והשפתיים המשורבבות והדלקתי את החיוך שנהנה עד כאב מהמוסיקה המהירה והמענגת, ומהרצון להאמין בפוזה של Manowar שמבטיחה שאולי גם אני יום אחד אקרע את הכבישים על אופנוע שנראה כמו טנק מטאלי מבריק עם מעילי עור ומיליון קעקועים. אשרי המאמין.

רבע השעה הבאה הייתה ממכרת ומענגת כמו מנת סם למי שכבר שנה נמצא בקריז מטאלי. Hail and Kill ו- Kings of Metal הביאו את הרחבה לגבהים. שרנו כולנו את התפילה לאלילי הרוק והלב דפק חזק והרגליים שכבר כאבו מהעמידה הארוכה הרגישו כאילו הן נושאות את כולנו באוויר אל האולימפוס, או ולאהל, או פקינג גן-עדן. אלו היו הדקות שיצרו בעיניי את הסיפור שנספר לנכדינו על היום שבו פגשנו אלים אמתיים. אגדות חיות בשר ודם שנסכו בנו קצת דמוניות-אלוהית בחיינו הרגילים והמזרח-תיכוניים עד כאב. אחווה מאלסטית אמתית. ולרגע אחד בלי ציניות.

בשלב הזה דמאיו נשאר לבדו על הבמה. הוא מחזיק פחית בירה אדומה כאילו הייתה בת הזוג המושלמת שלו לאותו ערב ומנסה את כוחו בעברית. המאמץ לא ממש נושא פרי אבל הוא שב ומבקש בקול צרוד ומחוספס להיות סבלני אליו היות ועברית זה Fuckin' hard. הקהל אוהב את זה ולמרות שלא ממש ניתן להבין כל מילה, ההקשר עושה את שלו ובין כל מיני הברות וניסיונות לייצר ח' גרונית שנשמעים כמו מנוע שזקוק למוסך דחוף ניתן להבחין במחמאות לקהל הישראלי מחד: "ישראל היא מדינת מטאל אמיתית!", וגם "מעריצי Manowar הם הלוחמים החזקים ביותר בישראל" והמחמאה המתחייבת לנשים הישראליות: "הנשים בישראל כל כך חמות שהן נשרפות!", ומאידך נטייה להשתמש בכל ההטיות האפשריות של השורש ז.י.ן שיש בעברית: "מי שלא אוהב את Manowar שיילך להזדיין!" , והקצפת הפטריוטית שבדובדבן "מי שלא אוהב את ישראל שיילך להזדיין!". פה הקהל מריע על סף אקסטזה אורגזמית. כולנו לוחמים בישראל, לא? אין ספק שדמאיו יודע בדיוק את נפש בהמתו. בסך הכל מה מסכם את Manowar יותר משילוב של הערצה עיוורת ללוחמים ומלחמות, חרמנות על סף השוביניזם ה(לא)עדין ופטריוטיזם מיתולוגי? אז וואלה, ישראל זה the best of the best לכל שלוש האלמנטים הכל כך Manowar –יים האלו. ומה אומר לכם, זה כיף.

בסיום הקטע הזה ג'ואי מעלה לבמה את פטריק לוסינסקי, מפיק המופע והפרוגסטייג' כולו, ונותן לו את הכבוד המגיע לו. המהלך הזה בהחלט הפתיע היות והבאז התקשורתי מסביב להופעה של Manowar היה מלא בימים האחרונים בסיפורים מסמרי שיער על היהירות וההתנשאות של החבורה, ועל כל הקשיים שהערימו על ההפקה ועל כל מי שסבב אותם ביומיים שהיו בארץ, בין השאר בנוקשות בהתייחס לסיקור ביקורם ובעיקר בנושא הצילומים של הביקור וההופעה. עדיין, זה היה מרגש לראות אותם נותנים כבוד למפיק שבהחלט עשה עבודה מצוינת בהפקה ובכל הפרוייקט הבכלל לא פשוט הזה של הבאה של מיתולוגיה כמו Manowar לישראל.

אחרי Warriors of the World ו- Black Wind Fire and Steel הבנתי שכנראה לכל דבר טוב יש סוף, והגענו אליו. דמאיו חזר לתת סולו באס מטורף שנשמע כמו תאונת רכבות בהודו, ובסוף ההשתוללות שלו עם הגיטרה הגיע רגע שבין אם היה ספונטני ובין אם לא נתן אות סיום Manowar-י מובהק לארוע.

בין אם זה התחיל במיתר שנקרע באופן ספונטני ובין אם לא, מה שקרה הוא שבכל דקה לערך דמאיו קרע באבחה אחת מיתר נוסף מהגיטרה שלו , השליך אותו לקהל והמשיך לנגן על אלו שנותרו. מקבילה מקורית לשבירת הגיטרות המסורתית של שנות ה-80'. כל ביתוק מיתר לווה בפיצוץ של אורות ובמטח של הפצצה לאזניים. איזו דרך טובה יותר יש לאגדת מטאל שחיה על מיתולוגיות של הקרבה ומוות לסיים הופעה מאשר "התאבדות" מטאפורית של גיטרה באס כסמל לגבורה האולטימטיבית? והכל נגמר גם בהבטחה של Manowar שהם עוד יחזרו.

אני אישית חשתי תחושת החמצה מסוימת מכך ש Manowar לא ביצעו שירים שבעיניי הם מהמצוינים והמלהיבים שלהם מן האלבום Fighting the World, כמו שיר הנושא עצמו, Blow your speakers, Defender, או אפילו Carry on. בעיניי זהו האלבום הטוב ביותר שלהם והשתוקקתי (באמת) לשמוע את השירים שאני כל כך אוהב בביצוע חי על הבמה. אולי בפעם הבאה – הרי הם הבטיחו שהם ישובו, וכשלוחמים מבטיחים הם מקיימים…

לסיכום, עם כל זה שבציניות הישראלית האופיינית לי היו רגעים שקצת הרגשתי שהתיאטרליות ההרואית קצת מוגזמת (כשאדאמס היה בן 36 ואני בן 16 ולשנינו היו קוביות בבטן… טוב רק לו… וסט העור הצמוד נראה עליו מדהים. היום זה קצת היה מצחיק לראות אותו דוחס כרס קטנה ומחזיק את הבטן בפנים כדי לשמור על הלוק והתדמית של לוחם גיבור צעיר), הם אגדות חיות. אין. אין. Manowar הם מופת של חיים שהם מטאל, ומטאל שהוא דרך חיים. הם יהירים, אבל מאמינים בכל מילה ובכל תו של עצמם. הם נשארו קצת בשנות ה-80', אבל הם עושים את הרוק שלהם הכי true והכי מדליק וסוחף שאפשר. הם יודעים מה עושה למטאליסטים טוב, והם עושים את הטוב הזה על הצד המעולה ביותר. Manowar בתל-אביב זה פעם בחיים. ואת זה אני אספר לנכד שלי. הסיפור על ארבעת לוחמי המטאל שהגיעו לכאן כדי לתת לנו רוח במפרשי מאבק המטאל שלנו מול כל החושך שמסביב. כי הרי הם The Kings of Metal !!!