להקת סטלה מאריס במופע מחווה ל-LED ZEPPELIN

אמש התמזל מזלי ובמחיר שווה לכל כיס ולכל נפש הייתי חלק מהתכנסות רוק כבד משובח ומהוקצע שכזה שאיחד שלוש צלעות מן החשובות ברוק הישראלי והעולמי, הן העולמי והן הישראלי והצפוני במיוחד – ערב מחווה ל-Led Zeppelin במסגרת ה"רוקולנוע" מבית היוצר של יורם מארק-רייך בסינמטק חיפה שכלל הופעה חיה של להקת סטלה מאריס בשירים של הלהקה הבריטית האגדית כמו גם באזכור קצר ומשובח של הרפרטואר שלה עצמה.

ה"רוקולנוע", ביוזמתו ובהפקתו של יורם מארק-רייך איש להקת הפאנק-רוק המיתולוגית "קילר הלוהטת" שעם השנים הפך לאושיה חיפאית ידועה כסופר ועיתונאי, הינו ערב שמתקיים פעם או פעמיים בחודש בערבי שבת בסינמטק חיפה וכל עניינו אהבה לרוק על כל סוגיו. כל ערב של הרוקולנוע מוקדש לנושא מוסיקלי אחר, או לאמן מסוים. ערב רוקולנוע 'רגיל' כולל הקרנת קליפים וקטעים מהופעות על המסך הענק, כמו-גם דברי הסבר מפי מארק-רייך עצמו ולעתים גם "מומחה" נוסף לנושא. בערבי "רוקולנוע לייב" מתווספת להרצאה והקליפים גם הופעה חיה של אמן או להקה ידועה יותר או פחות על הבמה.

הערבים הללו של הרוקולנוע הפכו למסורת רבת שנים ומבוססת מאד באזור חיפה והצפון. מה שמאד ייחודי ומאד יפה בערבים הללו היא העובדה שאפשר למצוא בקהל חובבי רוק מגיל 12 ועד כאלו שבעשור השישי והשביעי של חייהם, מי בחולצות טי שחורות ושיער ארוך ומי מהם בבגדים מחוייטים ושמלות ערב עם ג'ל בקרחת, וכולם נהנים ביחד מקלאסיקות רוק, רוק כבד ואף מטאל בחיוך ובפיזוז בתוך הכיסאות.

במסגרת חגיגות ה-25 (כן כן, 25!!!) לרוקולנוע הגיעו להקת סטלה מאריס (הצפונית במקור) לאולם רפפורט בסינמטק חיפה לכבד את המוסד החיפאי המוסיקלי ואת יוצרו יורם מארק-רייך בערב שכאמור כולו הוקדש לאבא (או האמא… איך שהפוליטיקלי קורקט יעדיף) של הרוק הכבד, להקת Led Zeppelin המיתולוגית. לשם כך הועבר הרוקולנוע מאולם 2 הקטן והממוקם מתחת לאדמה לאולם רפפורט הגדול והמרווח יותר עם האקוסטיקה הראויה והבמה הגדולה יותר. וההימור שלקח בכך מארק-רייך השתלם, ובגדול. האירוע היה סולד-אאוט – 500 בלייני מוזיקה מכל הגילאים גדשו את הערב שהתחיל באיחור אופנתי של כמעט חצי שעה בשל לחץ הפונים על קופות הסינמטק. האולם היה מלא מפה לפה והאווירה הייתה מחשמלת. היה פשוט ערב שחיבר רוקיסטים מכל הזמנים והדורות, ומלבד מוסיקה אדירה הייתה אווירה טובה באוויר. פאק, היכן כבר אדם יכל להתקל באותו ערב גם בלד זפלין, גם בסטלה מאריס, גם ביורם מארק-רייך וגם באופנוע הארלי דייוידסון מפלצתי ומשובב נפש מסוג אלקטרה-גלייד בכניסה? מטאללללל!!! הקהל הזה רצה זפלין וסטלה מאריס לא אכזבו וביצעו את זפלין יותר טוב מהמקור.

כמי שמכיר את סטלה מאריס מימיו כחייל וימיה כלהקת הרוק הכבד האמיתי הצעירה והראשונה בארץ, ציפיתי מאד להופעה. בהיותי חייל לפני שחרור ורוקיסט מושבע שהיה צמא לרוק כבד ישראלי עם כל הפוזה (בגדי עור, שיער ארוך, אטיטיוד שבז למוסכמות, שירים מלאי גיטרות מכסחות וסולואים מייבבים, יחד עם בלדות קורעות לב) גיליתי שיש להקה חדשה מהקריות בשם סטלה מאריס ומיד רכשתי את האלבום הראשון והתמכרתי למטאל המלודי שלא נשמע כמוהו בארץ מבחינת השירה, המנגינות, הנגינה וההפקה הטובה. לא הפסקתי להאזין ולשיר את "תני לי ללכת" או "שגיאה" או "אישתר" ולחשוב על רומנטיקה עם "בואי כבר הביתה". הייתי בהופעות של הלהקה ברוקסן בתל-אביב ורכשתי גם את האלבום השני שלהם "השער נפתח" ב-1994. הם היו נהדרים.

ואז נשבר לי הלב. הזמר המצוין שלהם (פאבלו רוזנברג) עזב את הלהקה על-מנת להפוך לטרובדור של רומנטיקה ספרדית, קיצר את השיער וליבי נשבר. כעסתי עליו כאילו ובגד במדינה ותו לא ועד היום לא סלחתי לו על העוול הזה שעשה ללהקה, לעולם הרוק הישראלי ולי אישית. אבל זה כבר סיפור אחר ושריטה שלי עצמי שאני חייב בה טיפול פסיכיאטרי ככל הנראה… מאז עברו שנים ואני התבגרתי, התברגנתי והפכתי לקרח ומכריס, וגם סטלה מאריס לא הוציאה אלבום חדש למרות ששמעתי פה ושם שהם מופיעים אבל לבושתי הגדולה ולטעותי הגדולה הרבה יותר הנחתי שסטלה מאריס בלי פאבלו זה "כבר לא ממש זה".

לכן כל כך התרגשתי כשגיליתי לפני כחודש שאמור להתקיים ערב חגיגי של הרוקולנוע עם סטלה מאריס שתבצע רפרטואר של Led Zepprlin. עונג כפול ומכופל בשבילי, על אחת כמה וכמה אחרי שכבר מס' חודשים לא ביקרתי ברוקולנוע כתוצאה ממצב בריאותי בעייתי, והנה התגלעה לה הזדמנות פז לחדש את ימי הרוקולנוע שלי כקדם עם להקה שמאד אהבתי ומחווה לאגדת רוק מיתולוגית ממש.

וזה היה ת-ע-נ-ו-ג.

בהמשך להרצאה בת כ-40 דקות מתובלת בהומור ואנקדוטות מפי יורם מארק-רייך ומלווה בקליפים מהופעות חיות מהקריירה הענפה של Led Zeppelin, עלו סטלה מאריס על הבמה בליין-אפ שכלל את הותיקים – דובי סוני על באס, ניק מילר על הגיטרה, פימה שוסטר על הקלידים, וצמד "חדשים" שלא הכרתי עד כה – רוברט גבה על התופים ורמי שלמון בשירה. אני בגישה הישנה והשמרנית שלי על רוק כבד ומטאל ומניסיוני עם הלהקה בשנות ה-90' של המאה הקודמת ציפיתי למעילי עור, ניטים ומגפיים כבדים, אבל טעיתי ובגדול. סטלה מאריס עלו עם חולצות טי וג'ינס וסניקרס. כנראה שבגילנו הנוחות והמוזיקה הטובה מחליפים את הפוזה וההתרסה של גיל 20 (והאמת? זה הרבה יותר כיף).

ואז התחילה הגיטרה והמצילה של התופים את Good times bad times של Zeppelin ושלמון התחיל לשיר והפה שלי נפער בתדהמה. לא רק שסטלה מאריס בלי פאבלו רוזנברג לא פחות טובה, אלא ששנות הנגינה והניסיון של הנגנים והשירה של רמי שלמון הפכו את הלהקה לאחת המשובחות ששמעתי בארץ בז'אנר הרוק הקלאסי וה-Heavy Metal. הם ביצעו את זפלין בצורה שאפילו זפלין לא ביצעו בשנותיהם המאוחרות שהיו עמוסות בסמים ובאלכוהול. לשלמון יש קול אדיר שאני לא מגזים אם אציין שלדעתי הוא הטוב ביותר ששמעתי בארץ. קול צלול ונקי ועמוק עם יכולות כמעט אופראיות. בחו"ל הוא והלהקה כבר היו הופכים למיליונרים עם היכולות שהפגינו אמש.

אני נשבע שראיתי שני מושבים ממני אדם בשנות השישים לחייו שמתופף באוויר בלי הרף ועושה האדבנגינג בעיניים עצומות כמו מתבגר שמאזין היום לאוונג'ד סוונפולד או פנתרה. הקהל שר עם הלהקה שמדי פעם הרפתה מהמיקרופון והפנתה אותו לעבר הקהל שנהנה לשיר ביחד את המלים לשירים שהוא כל כך אוהב. שיתוף הקהל הגיע לשיאו בסיום הערב עם הבלדה הקיטשית והאלמנטארית Stairway to Heaven שבה במהלך כל הפתיחה שלמון התיישב על שפת הבמה ונתן לקהל לשיר את שורות הפתיחה האלמותיות:

There's a lady who's sure all that glitters is gold
And she's buying a stairway to heaven
When she gets there she knows, if the stores are all closed
With a word she can get what she came for
Ooh, ooh, and she's buying a stairway to heaven
והקהל שר מכל הלב.

הביצועים ל-Ramble Onו- The Ocean היו נהדרים. הנגינה מהוקצעת וללא גליצ'ים. הכול ישב באופן ראוי לציון ביחד, בלכידות מוזיקלית וביוניסון שבא מניסיון. ניתן היה לראות כל הערב בהתנהלות הלהקה על הבמה שהם נהנים לנגן, ונהנים מה"ביחד" שלהם. דובי כל הזמן חייך ועשה את תנועות ה"קרניים" שמאפיינות את חובבי הרוק הכבד והמטאל, ושלמון רקד ופיזז על הבמה ונצמד כל כמה רגעים לניק או לפימה בחיבוקים ומסאז'ים ידידותיים והאווירה הייתה נעימה עד כדי מפגש חברים על כוס בירה.

ב-Black Dog הקהל כולל אנוכי התחיל להשתולל. הקצב המוגבר והנגינה הנהדרת ובמיוחד התופים והמצילות של רוברט גבה עשו את שלהם והייתי צריך להחזיק את עצמי שלא לקום ולהתחיל להשתולל. בכל זאת הסינמטק החיפאי ולא פארק הירקון יו נואו…. ופה השירה של שלמון מביאה לידי ביטוי את היכולות הווקאליות הממש וירטואוזיות שלו. העלייה לגבוהים והירידה לנמוכים נעשית כל כך בטבעיות וללא כל זיוף. רוברט פלנט היה שולח אותו לאי בודד ומגלה אותו לכל חייו אם היה שומע אותו רק כדי שלא יידעו שיש מישהו שעושה פלנט כל כך טוב והוא לא פלנט עצמו. שאפו. בהחלט שאפו.

סטלה מאריס לא מפסיקים להציג זה את זה בפני הקהל שוב ושוב וזה מקסים בעיניי. איני יודע אם זה כמפגן חברי נטו או כאלמנט יחצ"ני כדי שנזכור את שמותיהם (או שניהם)אבל בעיניי זה לא משנה ומעבר לכך זה נראה היה כמו משהו שבאמת סימל הערכה הדדית היות ופעמים רבות במהלך הערב הם סימנו בידיהם אחד על השני בהנדת ראש כלפי הקהל כמבקשים "תנו לו כפיים" בלי להזכיר את השמות כלל. כך היה בתחילת No Quarters שבו פימה שוסטר נתן את ה"סולו" שלו בפתיחה הקלאסית של השיר וכל הלהקה החוותה כלפיו בחיוכים של סיפוק כמו של אימא יהודייה שמחווה לכיוון ה"תכשיט" שלה לפני השכנות במעין "נו, איזה מוכשר הילד הא?!". ופימה ורוברט בקלידים והתופים עשו עבודה מצוינת באמת בשיר הדי פסיכדלי ומלנכולי הזה בצמרמורת נעימה בגב לכל מי שהאזין וצפה. נוסטלגיה לימים בהם המוסיקה הייתה חוויה מיסטית והסמים היו מאד ארציים…

ואז הגיע הבלוז הנהדר של הערב – Since I've Been Loving You. עצמתי עיניים והרגשתי שאני בדונינגטון בשנות ה-70' והכול נע בהילוך איטי והעולם לא מעניין בשיט. הכל מתרכז בסולו המדהים של ניק מילר ובקצב האיטי והממכר של התופים והבאס של גבה וסוני. שלמון צרח וזעק והתפתל כמו נחש בהתקף אפילפסיה ולרגעים לא הייתי בטוח אם אני באצטדיון לונדוני או באר אפל ומעושן בווסט אנד או פאקינג בסינמטק חיפה. איזה יופי של מוזיקה זפלין יצרו. איזה יופי של ביצוע סטלה מאריס נותנים. כמו שהשיר אומר:

Just one more, just one more, oooh, yeah
Since I've been loving you, I'm gonn'a lose my worried mind

את Thank You הבלדה הרומנטית הקדיש שלמון לאשתו שבע, ומייד לאחריה הקדיש בבדיחות הדעת All of My Love לדובי סוני שמחה על כך בצחוק גדול. ואז הגיע בעיניי שיאו של הערב עם המיתולוגיות האליליות The Immigrant Song ו-Kashmir. פה כבר הקהל היה חם להתפקע והביצוע המעולה של סטלה מאריס לקלאסיקות המלהיבות (והמרהיבות) הביא את כולם לאקסטאזה. איזה קצב, איזו מוזיקה ואיזו נגינה משובחת שבה כל תו במקום, כל צליל שידוע מראש מתלבש על נימי הנוסטלגיה בלב ובעור התוף כמו כפפת עור ליד מיוזעת, והאוויר מחושמל. מיותר לציין ש-Kashmir שהוא אחד השירים הענקיים בהיסטוריה של העולם ושל היקום כולו על כל הגלקסיות שלו בעיניי מצליח להביא אותי לרמות בלתי מובנות של תחושות ורגשות, והנגינה שלו אמש הייתה כזו שהצליחה לרגש ולהביא אותי לנשימה כבדה ולטשטוש חושים במובן הטוב של המונח. כבוד לסטלה מאריס על היכולת שהפגינו ועל הדבקות במקור האלוהי שיצרו פלנט, פייג', פול-ג'ונס ובונהם זצ"ל. אורגזמה מותר לכתוב בימי השלטון של רגב ובנט?

כפי שכתבתי כבר לפני כן, חלקה של Led Zeppelin בערב המשובח הסתיים ב-Stairway to Heaven המיתולוגי ב"שירה בציבור" נעימה ועם תחושה של עוד. לאחר שהלהקה ירדה מן הבמה מנחה ומפיק הרוקולנוע יורם מארק-רייך עלה ולאחר התודות המתבקשות מאליהן חילק כהרגלו בקודש פרסים לחלק מן הקהל שהתבקש כתמיד לרשום את פרטיו בכניסה לאירוע. חלוקת הפרסים הזו מתחרשת באופן קבוע בהגרלה שמארק-רייך עורך בסיום כל ערב שכזה והפרסים מגוונים ונעים מכרטיסים חינם לערבי הרוקולנוע הבאים ועד לארוחות במסעדות באזור חיפה והקריות. ראוי להערכה כשמביאים בחשבון שהקהל משלם בין 35-40 ₪ לכרטיס לכניסה לרוקולנוע – סכום "חיני-חינם" לכל הדעות.

לאחר חלוקת הפרסים עלו חברי סטלה מאריס להדרן שכלל שלושה שירים מהאלבומים שלהם. ופה אני שמח מאד לכתוב שחסרונו של פאבלו רוזנברג לא מורגש. יתר על-כן, שלמון מביא לשירים הותיקים והמוכרים של הלהקה משהו מיוחד מקולו האופראי והצלול. הלהקה מעולם לא נשמעה מהודקת ומאוחדת יותר לאוזניי, והיה פשוט מהנה עד מאד לשוב ולשמוע לייב את השירים שעליהם גדלתי אי-שם בתקופת הצבא המאוחרת שלי בשנות ה-90' המוקדמות. זו הייתה חוויה נוסטלגית שהעניקה לי שמחה רבה, ולא רק לי. עובדה – אפילו אשתי אמרה לי לפני מס' רגעים שהיא ממשיכה לזמזם לעצמה בראש שירים מההופעה אתמול.

ואולי זה בעצם אומר הכל.