ליל הופעות משוגע בחיפה הרחוקה

זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות את צדדיו המועילים והחינניים של גן האם בחיפה, אותו מקום שהיה מזוהה עבורי במשך כל כך הרבה שנים כמרבצם הבלתי מוסבר של נערי תפזורת ממגוון האוכלוסיות הרבות שיש לעיר על הכרמל להציע. במרכזו של הגן ישנו מאין אודיטוריום, שהיווה בסיסם של קונצרטים מוזיקלים רבים, מאין עמוד תווך בעולם התרבות החיפאי, ומועדון הביט, אותו מועדון מקסים ונסתר, פשוט צץ לו יש מאין עבורי. יש למועדונים בת"א הרבה מה ללמוד מהלך הרוח החיפאי, עוד מהסיטי הול האגדי וכלה בזה המקום, אותו מועדון הביט, שיפה שעה אחת קודם לחזור ולבקר בו.

Laid 8 (אלטרנטיב מטאל)

האירוע כולו סומן בסימן מזל טוב לרגל יום הולדתה של סשה המטורפת (זהו רק כינוי חיבה, מן הסתם, אבל צריך הרבה טירוף לחגוג יום הולדת שכזה), והיא בעצם הגברת שאירגנה את כל האירוע מהיסוד. אז הקרדיט על חשיפת הלהקה המקסימה הזו, Laid 8, מגיע לה באופן בלעדי. החבורה הנ"ל היא רביעיה מוכשרת מאיזור גוש דן, ובהנהגתה של טל איתי הזמרת הכריזמטית, הם בהחלט נותנים קונטרה "שפויה יותר" למטאל הנשי והאלים שיש לארצנו להציע (כדוגמת M.E.S.S., Godwrath ו-Requiem For Dawn). כעת, כשקהילת המטאל המקומית יודעת טלטלה קשה עם הפרדותה של מירי מילמן, כנראה המלכה הבלתי מעורערת המטאל הנשי בארצנו, מלהקת Distorted – בהחלט ניתן לומר שנפער בור בתפיסת המטאל המעודן והרך יותר, וגברת טל בהחלט מבצעת זאת בדיוק מוחלט ובאהבה נהדרת למקצוע.

הסגנון של Laid 8 אינו כבד, למשל, כשל Distorted. בעוד אלה מתהדרים בגיבוי של דת' מטאל מלודי בסוגה המוזיקלית שלהם, Laid 8 אפילו אינם נכנסים למשבצת המטאל הגותי. מדובר במטאל אלטרנטיבי משובח, מפתיע בכוחו כפי שהוא מפתיע בעדינותו, ולא מעט בזכות השילוב החכם בלחנים בין השירה המלטפת לבין הלהקה שמנגנת ריפים אגרסיבים ובטעם. ברמת העיקרון, זוהי אינה ההופעה הראשונה של החבורה הזאת, ורואים כבר שהניסיון מתחיל לפמפם לה בעורקים. Laid 8 גם ראו, כמו כן, שאל מול קהל שאיננו קהל הבית שלהם (וחיפה היא לא קהל הבית של אף אחד… טוב, אולי להוציא את Azazel), ראוי להביא מתנות הכרות.

מתנות ההכרות של Laid 8 היו קאברים מפתיעים באיכותם (ביחוד בזכות העיבוד שעידן את הביצוע, אך לא את גרע מעוצמתם של השירים) של Pantera בשיר "Five Minutes Alone" ושל הלהיט של Disturbed שהוא כמובן "The Sickness". היה גם עיבוד קצרצר ל-Prodigy בדרך, אבל אין ספק שהאיכות נבעה בעיקר מהשירים המקוריים. "Living Flame" לדוגמה הוא ביטוי מושלם של רוק רך בבית המתפרץ באנרגיות נהדרות בפזמון, בגרוב מוצלח ובביצוע מצוין. הלהקה חתמה את הופעתה כאשר אירחה את חברי להקת Seek Irony בביצוע ל-"We’re In This Together Now" של Nine Inch Nails ומסרה מזל טוב לסשה המטורפת. בהחלט השאירה טעם של עוד ובהחלט אנסה לתפוס הופעות שלה בעתיד.

HeavenBound (הארד רוק \ גראנג')

HeavenBound לעומת Laid 8 היא להקה הרבה יותר מסורתית בהרבה בחינות. קודם כל, עלייתם הדרמטית של חברי הלהקה לבמה – לבושים חולצות שמייצגות חליפות של נגנים קלאסים, כאילו מדובר בלא פחות מאופרה לכל דבר, ובנוסף לכך, המוזיקה עצמה קורצה מחומר שנגנים אינם נוצרים ממנו עוד. קשה לקרוא ל-HeavenBound להקת מטאל. הארד רוק זו בהחלט הגדרה מתקבלת על הדעת, והאמת, היא כבדה בהרבה מהרבה מלהקות הבי מטאל של שנות ה-70', אבל משהו הרגיש שם מאד גראנג'י, מאד חי ונע ועדיין מדמם – וכל זאת לטובה. HeavenBound כאילו נשלפה מהסצינה של סיאטל עם קורטוב של רוק מיושן ומשובח כשהמוזיקה הרגישה כמו שיין ישן וטוב אמור להריח (ואני מניח, שהטעם שלו אמור להיות בהתאם).

החבורה הזאת ידעה לספק את הסחורה, בכל מידה ומידה. האחים רמי וקשת – האחראים על הבס והגיטרה בהתאמה – הראו יכולת הופעה יוצאת מן הכלל והשתוללו כפי שמנהיגי הז'אנר לא הטיבו להשתולל בזמנם. אם הייתם ממקמים אותם עכשיו בתור הופעת החימום של Pearl Jam אי שם ב-1993, הייתי עלול להתחיל לפהק בזמן הופעת ההדליין, מרוב ש-HeavenBound הצליחו לסחוט ממני כל כך הרבה אנרגיות, והצליחו להנעים עם מוזיקה משובחת ומצויינת, שחבל על זמנה של שאר הלהקות. הבעיה העיקרית של HeavenBound היא התיארוך שלה. לו הייתה קמה ב-1991 ועושה חייל בשנים לאחר מכן, היא הייתה כיום אגדת רוק בלתי יאומנות. אבל המוזיקה, או המוזיקה, כל כך לא התברגה טוב באירוע ובמקום (ולמעשה, בשנה) שבהם Phantom Pain ו-Ferium מעוררים את הקהל באמצעות פוגו והשתוללות חסרת מעצורים.

הרוך והרוגע של HeavenBound אינו באמת מעודן ואינו עצור, הוא רוק בהתגלמותו, מבוצע בכישרון אדיר, אם זה בשירה, בגיטרה, בתופים, בבס, בנוכחות על הבמה ובסאונד האידאלי, אבל כדי לשמוע אותו – עשור וחצי אחרי שמיטב האגדות בתחום הלכו לישון במטרה לא להתעורר – צריך להיות במודה מאד מסוימת. קשה לי לומר שהגעתי לאותו מצב מנטאלי של תפיסת כל החוויה, אבל בהחלט אוכל לומר לכם שזו להקה ששווה יותר מרק שמיעה אחת, וכדאי מאד להתפנק על הופעה שלה בהקדם האפשרי, בהלך הרוח הנכון, ובסיטואציה הנכונה. אני מאחל, בתור דוגמה, לקחת את HeavenBound ביחד עם Stella Maris ולדחוף בכוח הזרוע את הרוק המשובח בחזרה לעולם החיים בתקשורת המקומית, לא משנה באיזו דרך. אני רק מקווה שזה יקרה לפני העשור הבא.

Ferium (גרוב מטאל)

חציו הראשון של הערב אולי עבר בעדינות, שהדבר הכי אלים בו היה הריף שכתב Dimebag Darrell ובוצע על ידי Laid 8 – אך עם ביצועו השיר "Drive" של Textures על ידי Ferium, הבנתי שטון הדברים הולך להשתנות. אני לא חושב שמישהו בקהל לא הספיק לראות את התותחים מהקריות לפני כן, אבל Ferium היא רביעיית מטורפים אגרסיבים וצעירים שבאים להוכיח שגם לפני שמותר לך חוקית לשתות אלכוהול, אתה עדיין יכול לפרק כמה ראשים מוזיקלית. המוזיקה של Ferium מתברגת מבחינת הביצוע מאד גבוה בקרב הלהקות הישראליות – ממש קרוב ל-Betzefer ו-Matricide – ומשאירה אחיות ותיקות ממנה הרבה מאחור. הכנופיה הזאת יודעת לספק את הסחורה, וכל קודקוד שם מקצועי לחלוטין בדבריו. אמנם גיוון של רוק כמו של HeavenBound אין שם, או את העדינות המלודית של Laid 8 – אבל מה שכן יש שם זה מוזיקה כבדה וכובשת, והרבה ממנה.

"Cement Orchid" הוא אחד מאותם שירים שהריף שלו, בהנתן המומנוטום הנכון, יהפוך לאגדי כמו "Black Label" של Lamb Of God או "Deconstruction" של All Shall Perish. גם פה השכילו Ferium לטבל את האירוע עם עוד כמה גרסאות כיסוי, וזאת במיוחד לאבותיהם הרוחניים Lamb Of God עם שיריהם המפלצתים "Ruin" (אליו עבדכם הנאמן הצטרף במשהו יחסית מאולתר לכבוד יום הולדתה של סשה) ו-"Laid To Rest" שהפך כבר להמנון בפני עצמו. אין הרבה מה להרחיב על החבורה מלבד העובדה שלטירן, סולן ההרכב, יש קול של שד, ולחבר מרעיו יש נוכחות במה של ענקיות מטאל ולא של תיכוניסטים. אם יכולתי לומר על Phantom Pain שהיא ההבטחה של 2006, ול-All They Fear בתור ההבטחה של 2007, אין ספק שאת 2008 קטפה Ferium בדקה התשעים.

Phantom Pain (דת' מטאל)

חמושה בכבדות של עוצבת טנקים ובניסיון הבמה העשיר מבין כל ארבעת הלהקות בערב, מצליחה Phantom Pain עם כל הופעה למקד את הצלחתם עוד יותר. ה-EP שיצא ללהקה באוגוסט היווה עד כה סנונית ראשונה במטרה להטביע את חותמה ועם כל אותם עשרות EPים שיצאו ב-2008 ללהקות מטאל ישראליות, רק Phantom Pain (טוב, גם Matricide ו-Acropolis הצליחו להטביע אחושילינג חותם עם ה-EP שלהן, אבל בינתיים רק Phantom Pain השכילה לקטוף את הפירות) באמת הצליחה להתקדם ללא מעצורים. אפילו החלפתו של הגיטריסט גיא ברכש החדש ברק לא מנעה מהלקה לחרב את המקום עם האוכלוסיה המקומית.

חברי Phantom Pain נתנו ביצוע של כל ה-EP שלהם, ביחד עם השיר הותיק "Mercyless" וקאבר שניתן להגדירו בפשטות כ-"מגניב" ל-Bon Jovi (תודו שלא חשבתם לשמוע גראולים מאיימים מבעד לשיר "It’s My Life") – הלהקה כבר יודעת איך לתפוס את הקהל שלה, איך לשלהב אותו, וכל זה כבר בקושי עם תקשורת מעודנת מולו ובדיחות ביניים סטייל Opeth. הלהקה פצחה בשיר הנושא מה-EP והתקדמה אחורה לאורך הטראקליסט, משסעת גוף אל גוף בפוגו מטורלל ומצליחה להדביק את הקצב עם כל שיר ושיר על מנת שאף אחד מהשירים לא יפול מקודמו. השיר האחרון, "Natural Disease", היה כמו מנת הזייה אימתנית של דת' מטאל – מלאה בגרוב מפולפל ומשאירה הרבה מקום לטעם של עוד מהרביעייה הדרומית הזאת, בהמתנה להופעה גדולה יותר שלה.