מביאים את החורף – סקירה על פסטיבל Progstage Winter Fest

לפסטיבל ה-Winter-Fest החלטתי להגיע כמאזין אובייקטיבי. הגעתי להחלטה הזו אחרי ש-Soen, הלהקה היחידה שהייתי אמור לסקר, ביטלה את הגעתה לפסטיבל בשל אירועים שלא בשליטתה. בכלל התלבטתי אם להגיע או לא, ואז החלטתי שחבל שלמגזין ה-Metalist לא יהיה סיקור על הפסטיבל. יש דברים שהם גדולים ממני. מודה שבחיים לא הייתי ברידינג 3 עד הערב. היו שם אין ספור הופעות של אמנים שאני אוהב, בין אם ישראלים ובין אם מחו"ל, ובכל זאת לא הצלחתי להגיע לשם אף פעם. נכנסתי למקום ובעיקר התפעלתי, מהעיצוב, מגודל הבמה ומהאוויר הנקי מריח סיגריות.
Reign Of The Architect

אז ישבתי עם חבריי בצד וחיכיתי שיעלו Reign Of The Architect הישראלים. אני מוכרח לציין שאני קצת משוחד בנוגע ללהקה הזו, כי אחד הסולנים של הלהקה (דוד אבי "וידי" דולב) היה חבר יחד איתי בלהקה חיפאית מקומית וקטנה אי שם לפני כ-6 שנים. אבל לסקירה הזו אין שום קשר לעובדה שאני מכיר את אחד מחברי הלהקה. Reign Of The Architect עלו לבמה. בהתחלה לא ידעתי למה אני מצפה כאן. בכל זאת, הופעה פותחת של להקה מקומית, אז חשבתי שזה יישמע כמו בכל הופעה פותחת של להקה מקומית. כמה שטעיתי.לבמה עלתה חבורה מרשימה של שבעה נגנים וזמרים. אחרי קטע פתיחה מוקלט קצר קיבלתי סטירה מצלצלת לפנים שלוותה באקסטרווגנזה של קולות וצלילים. הייתי צריך איזה שתי דקות לצאת מהשוק ולהבין מה קורה מולי – להקה ישראלית, יחסית צעירה, ששלושה זמרים (שני גברים ובחורה צעירה) שלכל אחד מנעד ווקאלי שונה סוחבים שיר אחרי שיר, יחד עם מתופף אדיר, קלידנית מוכשרת, גיטריסט חייתי ובסיסט מטורף (שהיה מחליף, אבל הדבר בכלל לא נשמע בשירים). מהלהקה הזו, שהוקמה בשנת 2008, יש ללהקות יותר מתקדמות וותיקות הרבה מאוד מה ללמוד. ושלא נדבר על ההופעה שהם נתנו, פשוט וואו!

והחלק הכי טוב הוא שהם חתמו זמן קצר לפני ההופעה חוזה עם חברת תקליטים, מה שאומר שעוד נשמע מהם. פשוט נהדר!

Setlist:

1.Intro
2.Crown of Shattered Dreams
3.False
4.Leaking wounds
5.Distant Similarities
6. Hymn to Loneliness
7.We Must Retaliate
8.Mein Herz Brennt
9.As the Old Turns to Sorrow
10.Hopeless War

Wolverine

אחריהם עלו לבמה Wolverine. אחד החברים שהגיע איתי להופעה הפציר בי לשמוע אותם לפני שנלך. אמרתי לא – אני רוצה להישאר אובייקטיבי לחלוטין. וכך היה, הגעתי טרי להופעה של וולברין. ואז הבנתי שאם הייתי שומע אותם לפני, הייתי מנצל את השעה שבה הופיעו בשביל לצאת החוצה ולשתות קפה. זו הייתה שעה של שעמום אינסופי. אני מראש מתנצל בפני המעריצים של הלהקה על הסקירה הזו, אבל אני לא מרחם. ציפיתי מהלהקה הזו ליותר.

אז מה הייתה הבעיה שלי בעצם? שני דברים עיקריים. הראשון הוא המוזיקה עצמה. הם עוד להקת פרוג מטאל/רוק/וואטאבר. אין בהם שום ייחוד, שזה עניין מאוד מאוד קריטי כשאתה מתעסק בפרוג. אתה חייב שיהיה לך איזשהו ייחוד, אחרת אין סיבה לשמוע אותך. המוזיקה הייתה משעממת ותפלה, ורק חיכיתי שזה ייגמר ונוכל להמשיך הלאה. הבעיה השנייה שלי הייתה השואו. לא ראיתי להקה סטטית מזו מימי. הם עומדים על הבמה כמו בולי עץ (טוב, אולי חוץ מהגיטריסט שעשה טובה וזז טיפה).

ללא ספק – ההופעה שהכי פחות נהניתי ממנה בערב הזה.

Setlist:

1.A House of Plague
2. Bleeding
3. New Best Friends
4. Your Favourite War
5.His Cold Touch
6.Carousel
7.Communication Lost

Stream Of Passion

הלהקה השלישית שעלתה הייתה Stream Of Passion. אני מזהיר מראש – בחלק הזה של הסקירה אין מקום כלל לביקורת על המוזיקה, כי לא כמו במקרה של Wolverine, אני מאוד לא מתחבר לסגנון הזה. לכן, אם אני כותב משהו על המוזיקה של הלהקה, זה לא כי הלהקה גרועה, זה כי אני לא מתחבר לסגנון. הם עלו לבמה כשהגיטריסטים מצוידים בגיטרות של Mayones, שאני מאוד אוהב. הגיטריסט Stephan Schultz הפתיע אותי עם גיטרה 8 מיתרים. אני אסביר למה אני מציין את זה – יש לי פטיש בלתי מוסבר לגיטרות עם 8 מיתרים. כמובן שזה בא באופן טבעי כאדם ששומע הרבה Meshuggah ו-Deftones, אבל אצלי זה מוגזם. בכל אופן, הייתי מאוד מרוצה וציפיתי שההופעה תתחיל. אבל אז הם התחילו לנגן וירד לי מהעסק. אבל שוב, לא נדבר על המוזיקה עצמה. במקום זה, נדבר קצת על השואו. השואו שלהם היה מרהיב. הם השתגעו על הבמה כאילו היו שימפנזות שפיתו אותם עם בננה. והטעינו אותם בחשמל. והזריקו להם אדרנלין. ותידלקו אותם בדלק טילים. כמו שאמרתי – מרהיב.

Setlist:

1.Lost
2.Collide
3.Games We Play
4.The Scarlet Mark
5.My Leader
6. Haunted
7.In the End
8.Street Spirit (Fade Out) (Radiohead Cover)
9.This Endless Night

Leprous

האחרונים לעלות היו Leprous הנורבגים. אני מודה, קצת סילפתי את האמת בתחילת הסקירה. שמעתי שיר אחד שלהם בשבת בבוקר, ואני חייב לומר שדי ציפיתי להופעה הזו. לא קיבלתי את מה שציפיתי מהם לקבל. הם עלו לבמה במה שנראה כלבוש המסורתי שלהם – מכופתרות שחורות ומעליהן וסטים אפורים ועניבה אדומה. חלקם לבשו מכנסיים אדומים וחלקם כהים. כאדם שמאוד מעריך גימיק טוב, די אהבתי את זה. ואז, שני הגיטריסטים העלו גיטרות 8 מיתרים לבמה. מה לעזאזל? זה לא היה בקליפ שלכם שראיתי. האם כמו בהופעה של קודמיהם Stream Of Passion אני אצפה להרבה ואתאכזב?הרבה שאלות, הרבה תהיות, המון המון עייפות. ואז הם התחילו לנגן.

שכחתי הכל. הכל. כל דבר שחשבתי עליו באותו רגע, כל חשש שנסעתי לסקר את הפסטיבל הזה בשביל הלהקה הפותחת בלבד, נמוג כלא היה. את החלל הזה תפס פרי יצירותיהם של בין 5 האנשים הכי מוכשרים שיצא לי לשמוע מימיי. מעבר לסאונד המאוד מעומעם ומעורפל של הרידינג 3, היה אפשר לשמוע שללהקה היחסית מאוד צעירה הזו יש כל כך הרבה מה להציע.הם התחילו בשיר Forced Entry. החבר שבא איתי צעק לי "זה אחד השירים שאמרתי לך שאתה חייב לשמוע!" וצעקתי לו חזרה "הייתי צריך להקשיב לך!". זה היה פרק זמן לא קצר (איבדתי את תחושת הזמן אפילו) של גאונות צרופה. ואז הגיע השיר Restless ששמעתי בעוד מועד וחיכיתי מאוד לשמוע בהופעה, וכבר הייתי במעין אופוריה של סאונד. נשבע שלא לקחתי כלום. שאר ההופעה הייתה בנויה, כאמור, משירים שאני לא מכיר. עכשיו, אני בנאדם שמאוד קשה לו ליהנות מהופעה של להקה שהוא מכיר באופן מינימאלי. הלכתי בזמנו להופעה של Porcupine Tree כשאני מכיר רק כמה שירים שלהם. זו להקה שאני מאוד אוהב כיום, אבל בהופעה שלהם לא הצלחתי ליהנות. בהופעה הזו של Leprous נהניתי יותר מהופעות של להקות שאני מכיר שנים ואוהב מאוד, כמו Dream Theater למשל. לסיכום, לא קיבלתי מהם את מה שציפיתי לקבל. ציפיתי שיהיה סבבה, מוזיקה אחלה, אני אשב בצד כמו בשאר ההופעות ואיהנה מהמוזיקה. קיבלתי את אחת ההופעות הכי טובות שהייתי בהן עד היום. שאפו, Leprous, עשיתם לי את הערב.

אז לסיכום, החוויה של ללכת לפסטיבל עם 4 להקות כשאתה לא יודע מה הולך לכיוונך יכול להיות מעולה ויכול להיות איום ונורא. במקרה הזה קיבלתי חצי חצי, אבל בשביל ההופעות הטובות שווה כן היה ללכת.

Setlist:

1.Forced Entry
2.Restless
3.Dare You
4.Passing
5.MB. Indifferentia
6.Thorn
7.Waste of Air
8.Coal
9.Acquired Taste
10.Encore: White