מביאים את החשיכה – Fatum Aeternum משיקים EP בגאגרין

בזמן האחרונים ז'אנרים רבים במטאל הישראלי עולים וצומחים לגבהים חדשים. ביניהם סגנונות שהיו חזקים והתחזקו כמו ה-Melodeath וה-Groove שמוצא את עצמו מחדש בתקופה האחרונה, וגם כאלו שמגלים את עצמם מחדש כמו ה-Prog וה-Power שעולים לאט לאט בהתפרצות זעם של המטאל המלודי. נראה כאילו קשה למצוא סגנונות מטאל חזקים ללא ייצוג ראוי בארץ. אחד הסגנונות החזקים בעולם הוא דווקא כזה שקצת התחבא בארץ, אבל גם הייצוג שלו חזר ובענק. Fatum Aeternum עושים מטאל גות'י איכותי ומשובח שהיה רק מתבקש, ועכשיו צריך בעיקר לחזור בענק לתודעה של כולנו.

היה ברור ש-Fatum Aeternum התרגשו לקראת ערב ההשקה שלהם. עד להוצאת האיפי האחרון, אותו השיקו, הלהקה עברה גלגולים ותהפוכות רבים והדרך בלי ספק לא הייתה קלה. ההרכב הנוכחי הוא אמנם לא הראשון שיוצר תחת השם הזה אבל, כמו שאומרים חברי הלהקה, מקווים שיהיה האחרון. לקראת הערב הכינה החבורה חולצות , אלבומים, והתלבשו כראוי. גם הגאגארין היה מקושט כיאה ללהקה גות'ית איכותית (בתפאורה שמתאימה גם למסיבת האלווין, ככה שלא היה ברור מי האחראי..( וההתרגשות של חברי הלהקה הייתה בשיאה.

ההופעה התחילה בדפיקות תופים חודרות ונגינה אפלה ומתאימה. הגאגרין התמלא בתוך כמה שניות מתחילת הנגינה, והאווירה הייתה מתוחה, בדיוק כמו שצריך. הכינור החשמלי של אוולין התאים בדיוק נפלא לשירה של סטיב הבאסיסט (שאחראי גם על הקלידים בהקלטות, הכתיבה, ההפקה וכו' וכו'), השניים יחד הם עמוד התווך הברור של הלהקה. אין ספק שהם העומדים מאחורי המשיכה של כל ההרכב קדימה וההצלחה שלו. לפני תחילת ההופעה, נראה שאוולין לא יכלה לעמוד במקום מרוב התרגשות, אבל שניות מרגע שהתחילה לנגן ולשיר הראתה לכולם שזהו המקום הטבעי שלה, ושם היא צריכה להיות תמיד.

תקלה טכנית מצערת גרמה לחברי הלהקה להפסיק באמצע השיר השני, ואפילו את זה הצליחו לעשות בחינניות. לאחר מספר ניסיונות לתיקון המשיכו את השיר, והחיסרון היחידי בכך היה שלמשך דקות ארוכות לא נשמעה נגינת הבאס הנהדרת. גם התקלה הטכנית הקלה הזאת לא הפריעה לכולם לתת את נשמתם לשיר "Me" אותו פרסמו לא מעט לקראת ההופעה כסינגל שעומד מאחורי האיפי. לFatum Aeternum כישרון מיוחד, שלא קיים אצל להקות רבות. יש להם את היכולת לתת לכל נגן את המקום שלו לזהור בענק בפני עצמו, ועדיין לעבוד יחד בשיתוף פעולה מושלם מבלי שאף אחד יעלה על מישהו או יפריע. בשיר השלישי באיפי, שנפתח בשילוב נהדר של הבאס והגיטרה שומעים זאת מצוין בזכות הרמוניה מרושעת ומקסימה בין הכינור של אוולין לגיטרה של ג'ורג'.

דרור, המתופף, הוא מתופף מוכשר מאוד והוא מצליח להתאים את עצמו כמו כפפה ל-Fatum Aeternum. הוא מושך את כולם קדימה ומנגן בחיבור נדיר למוזיקה. מובן לכל מי ששומע ובעיקר למי שרואה אותו מופיע שהוא נהנה גם לשמוע את המוזיקה שהם מנגנים, והוא ללא ספק לא אחד כזה שנותן רק קצב. הגיטרה של ג'ורג' נותנת להרכב את העומק והנפח, והופכת את הגותי לדום, לכבד, למלודי ולכל כיוון אחר שרק ירצו (כולל קצת האבי מדי פעם). נגינת הבאס של סטיב, כמו שאמורה להיות, מחברת את כל האירוע יחד בריפים שלא מובנים מאליהם ביופי, בפשטות, ובעיקר בעוצמה האדירה. את זה, סטיב מצליח לעשות במקביל לשירה נהדרת ואפלה והופעה מרשימה.

השיר "Die With Me" הוא השיר הקרוב ביותר באיפי הזה לעולם הדום, שעד עכשיו פינה מקום לגותי והסימפוני למרות שהשפעות הדום היו ברורות מהרגע הראשון. למרות זאת, גם בשיר הזה החבורה לא נכנעת למלכודת ה'דומית' של מקצבים איטיים, ריפים מעיקים ומלודיה בקושי, אלא הופכת אותם לעשירים ומלאים. אין ספק שכל החיבור הזה היה טוב, אפילו מצוין, אבל לא בהכרח מיוחד ללא אוולין. נגינת הכינור שלה השלימה את כל מה שיכול להוסיף- גיטרה שניה, קלידים, מקהלות- ורק בין שתי הידיים. הקול שלה, שנע בין שירה של מכשפה מרושעת לאופרה מקסימה וחודרת לבבות, הופך את זה למושלם. "Pain" הוא השיר החמישי באיפי שנוגן כולו מתחילתו ועד סופו (למעט השיר האחרון שבחרו שלא לנגן) בחלק הראשון של ההופעה, והוא בוצע בגרסה רועשת וחזקה יותר מהגרסה המוקלטת.

לאחר סיום החלק הזה, עברו לנגן שירים מוכרים יותר מהחומרים הקודמים של הלהקה. ביניהם, השיר "Apocalypse Now" לו הוציאו קליפ לאחרונה. רק מהשם של השיר אפשר לחשוד שמדובר בשיר הנדוש ביותר בעולם. יכול להיות שזה נכון לגבי כל חלק בשיר, או כל כלי בפני עצמו, אבל בשילוב בין כולם נוצר חיבור מעניין ומהנה, שמציג את כל העולמות המוזיקליים שמהם ברור שחברי הלהקה הגיעו. מעבר לדום, לגותי ולסימפוני, נשארו גם עקבות של פולק, בלדות מרגשות ולא מעט האבי מטאל מכיוון הגיטרות. את השיר הבא, "Sacrifice Of Love", לא ניגנו Fatum Aeternum בהופעות כבר יותר משלוש שנים, וחבל. מדובר בבלדה מרגשת במסווה של שיר כבד ומהיר. בפעם הראשונה בהופעה, אוולין התנתקה מהאזור הנוח שלה, של הטונים הגבוהים שהיא כל כך אוהבת, לובת תווים נמוכים ופשוטים יותר. כמובן שזה היה מצוין. האפלה שמלווה כל צליל שהחבר'ה מנגנים, ולא משנה מה הייתה ההשפעה המקורית לאותו שיר ספציפי או מי כתב אותו, נוגעת וחודרת לעצמות של כל מי שרק מקשיב. הקהל ללא ספק הרגיש את התחושה הזאת והביע אותו כמה שרק יכל. כן, היה שיר כל כך עוצמתי עד כדי שסטיב נפל מהרגליים. (באמת. פיזית. נפל מהרגליים).

"Confessions" היה כנראה השרי המרגש ביותר בהופעה. הנגינה והשירה, אפילו בלי המילים שהן שוברות ונוגעות בפני עצמן חדרו כמו חץ לכל הלבבות. בשיר הבא, הכריזה הלהקה שמדובר בשיר האחרון והם ניגנו את "One Bastered". הטאץ' המיוחד של חברי הלהקה מוסיף להאבי מטאל הישן, העוצמתי שעומד מאחורי השיר הזה זה ניחוח פולקי ושירה תיאטרלית מופלאה של השניים, מה שהפך אותו לשיר פשוט מצוין. השילוב המופלא בין אוולין לסטיב מזכיר כל שיר מטאל מוצלח שכולל בתוכו דיאלוג בין קול נשי יפה לקול גברי אפל ומרושע, על כל מה שטוב בו. ההתרגשות של הלהקה שגרמה להם לסיים מוקדם והיחס האוהד של הקהל הצליחו להשאיר את החבורה על הבמה לשני שירים נוספים, חדשים, שצפויים לצאת באלבום הבא, אותם לא התכוונו לנגן. למרות שלא התכוונו, הביצוע היה מדויק ומושלם כאילו תכננו את ההדרן הזה, ורק הוכיחו שיש הרבה למה לצפות.

Fatum Aeternum היא לא להקה רגילה בשום צורה, וזה ברור. דווקא הפשטות שיוצאת להם לפעמים, זאת שבמגע יד אמן הופכת ליצירה בלתי רגילה, כאשר מנוגנת עם כל כך הרבה רגש, כל כך הרבה כוונה, אמת ובעיקר המון המון אהבה למוזיקה שהם עושים, היא זאת שהופכת אותם ללהקה כל כך לא רגילה. בזכות כל אלו ועוד הרבה יותר שמור להם מקום של כבוד בפנתיאון המטאל הישראלי. יותר מכך, נראה שאם רק ימשיכו בדרך הזאת, תוך זמן קצר גם הם יצטרפו לרשימת להקות הענק שיצאו מהארץ גם מעבר לים. הדרך שלהם לשם כבר סלולה. והסוד? להמשיך בכזאת אהבה למוזיקה ולקהל כמו שהם מראים היום.