צילום: נדב דרורי
האמת שיש באמתחתי מגוון תירוצים למה לא ללכת – אותם אני מפעיל כשהופעה חיה נמצאת על הפרק, ולא כולם קשורים למצב חשבון הבנק שלי או לזהות, מוצא ורמת הפרסום והשם של הלהקה המופיעה. אני מישהו שהייתי מגדיר אותו כ"אוהב נוחות", ואתם הייתם מכנים אותו בוודאי "עצלן", אך לזכותי יאמר שלא משנה איך נסתכל על זה, כל העניין של לשפוט מוזיקה ולכתוב עליה באופן ציבורי הוא תהליך הוגן הרבה יותר אם על מאזניי הביקורת מונח סאונד נקי של אולפן, וספה נוחה שוכנת לה תחת ישבנו של המבקר.
אבל לעזאזל עם זה…

שלוש להקות התקבצו יחדיו כדי להופיע ביום חמישי האחרון בתכלס בר, ואני כתגובה החלטתי שעל אף יום העבודה הארוך, הרגל התפוסה והתירוצים הקבועים – הגיע זמני לבצע את סקירת ההופעה הראשונה שלי במגזין, ולראות בלייב איך הנישות הקטנות יותר ברוק הכבד הישראלי פורחות ותוססות.

להפתעתי מצאתי חניה די מהר, ולאחר צעידה קצרה אך מעט מפחידה בסמטאות הפחות סימפטיות של דרום תל אביב, הגעתי לתכלס בר. הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה נכנס לחדר ההופעות האחורי זה פסל גדול של דמות חסרת פרצוף שיושבת על כס מלכות מפלסטיק דהוי. הדבר השני הוא גרפיטי ענק של קוף ענק מרובה ידיים ופיטמות המעשן סיגריה נצחית ומסתכל עליך במבט זדוני. הדבר השלישי הוא חצי הליטר הראשון של הגולדסטאר שאתה מזמין לעצמך כי ראשית אתה צמא, ושנית, המבט של הקוף ימשיך לרדוף אותך אם לא תטביע אותו בכמות נכבדת של לאגר זהוב והגון.

Methods

הראשונים לעלות על הבמה לאחר איחור אופנתי קל היו " methods". הקהל זרם אל חדר ההופעות, חצי הגולדסטאר השני זרם אל גרוני ולעג לכבדי, ואני שקראתי קודם שהטריו הנחמד הזה עושה פוסט רוק, נשענתי על קיר מזדמן והכנתי את עצמי לקטעי אווירה ארוכים, צלילים ניסיוניים ואקזיסטנציאליזם באיסלנדית כמחווה הכרחית ל"sigur ros". מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שהפרשנות של גרג (בס ושירה), מקס (גיטרה), ולאדי (תופים) לפוסט רוק היא הרבה יותר פאנקית, טכנית, קצבית ובעיקר נותנת בראש. שיר אחר שיר החבר'ה האלו הראו יצירתיות, וחשפו לפחות בשבילי פינה חדשה ומקורית ברוק הכבד הישראלי.

אך כמובן שלא הכול היה מושלם – הסאונד של התכלס בר הגביל את המוזיקה של " methods" והם היו פשוט גדולים עליו והוא קטן עליהם. נוכחות הבמה הייתה סטטית ומהוססת מידי, וחסרונו של סולן שלא מתעסק בשום דבר אחר חוץ מלשיר היה בהחלט מורגש.

אני מאוד מקווה ש"methods" ייקחו את היצירתיות והפוטנציאל שלהם, ויוציאו בעתיד הלא רחוק אלבום אולפן מופק היטב עם סאונד מוקפד שיציג בצורה הטובה ביותר את המוזיקה המרתקת שהם עושים. אני בהחלט אהיה מראשוני הרוכשים.

Knees Please

הקהל הלך וחזר, הבירה הוסיפה למלא את תפקידה והקוף המשיך לעשן ולבהות בי בעיניו המרושעות עד שלרגע קל התמלאתי אמפתיה לכריס גריפין מ"family guy". השניים לעלות על הבמה ולענג את אוזנינו היו יוזמי האירוע "knees please". בזמן שהשלישייה כיוונה את הכלים ואת הסאונד, לא בזבזתי את הזמן וכמו כל בן דורי נחפזתי אל הסמרטפון ואל זרם המידע הלא פוסק המכונה מרשתת. מסתבר שהחבר'ה האלו עושים סוג של סטונר והם גם הספיקו להוציא שנה שעברה אלבום בכורה בשם "wheres` ma money". הרמתי את עיניי מהמכשיר ואלכס (גיטרה ושירה), בן (בס), ודוד (תופים) פתחו עם "shitback" השיר הקצר שפותח גם את אלבומם.

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הסאונד. הוא השתפר פלאים. הדבר השני היה הדינמיות על הבמה, ובמיוחד זו של בן הבסיסט שהוסיף גם קולות רקע, אך בעיקר ניגן מכל הלב, זז מתנוחה לתנוחה ואפילו סיכן את גידיו עם כמה תרגילי גמישות לא רעים על ריצפת החדר.

המוזיקה ש "knees please" עושים מבחינתי מתחלקת לשניים. זו באולפן שאת תוצאותיה אפשר למצוא באלבום וברשת. היא רכה וגראנג'ית יותר, ומטאלית וקשוחה פחות. וזו בלייב בה הם נשמעים לפעמים כמעט כמו הרכב דרון/סלאדג' אפל ומזדחל, ואלכס הסולן שנשמע אולי קוהרנטי פחות, מרשה לעצמו להיות הרבה יותר רע במובן הטוב של המילה. אם אתם שואלים אותי, אני ללא כל ספק מעדיף את הגרסה החיה, וממליץ מאוד ללכת ולתפוס אותם באחת ההופעות העתידיות.

Dust

כאן המקום לסייג ולהתוודות שאני לא חובב או מבין גדול בפאנק. הפלייליסט הפאנקיסטי שלי מסתכם בכמה שירי Oi! ישנים מהממלכה המאוחדת והגשומה, וכמה הרכבי פולק-פאנק כמו "flatfoot 56" וכדו'. ממה שהבנתי "dust" עושים משהו שנמצא בתווך בין הארדקור מטאלי להארדקור פאנק, ולמה אני כותב "ממה שהבנתי"?! כי הסאונד שוב פעם אכזב וגרם לאביה (שירה), אופק (גיטרה), גיא (בס), רן (תופים) להישמע לרוב כמו צרחות גבוהות מידי על רקע קיר דיסטורשן בולע ריפים. ואיך אני יודע שהם לא נשמעים כך בשגרה?! כי לאחר ההופעה הדלקתי וידיאו שלהם מהופעה במקום אחר, והם נשמעו הרבה הרבה יותר טוב.

אבל מה זה משנה מה תרח זקן כמוני חושב?! פאנק זה קודם כל אווירה, ואם נערות מתבגרות שזורקות נערים חסונים אחת על השנייה בפוגו אלים ואנרגטי זה אינדקציה למשהו, ואם סולן מפזז שלא החסיר פינה בחדר ואפילו עלה לגלישת קהל לא רעה זה איזשהו סימן, אז הפאנק לא מת ואפילו לא גסס. לפחות לא באותו ערב בתכלס בר, ולעזאזל הסאונד והרגל שלי שחטפה נער שמנמן לתוך הניתוח.

קראתי איפשהו שהתכלס בר כנראה ייסגר השנה, ולי נותר רק לקוות שמי שלא יהיה בעל הבית החדש, הוא יחליט להשאיר את הקוף המצויר על הקיר. כי אולי זו הייתה הבכורה שלי בסקירת הופעות, ואולי זה היה הביקור הראשון שלי במקום, אך הפרימט השעיר והשטני הזה שאירח לי לחברה במשך השעתיים הללו של בירה טובה ומוזיקה טובה עוד יותר, בהחלט יזכיר לי להזיז את התחת שלי כשההופעה הבאה תבוא, גם אם יום עבודה ארוך מאחורי, רגל תפוסה מתחתיי וחניה אין בנמצא.