מועדון קרב המטאל – סקירת ה- Metal Fight בבסקולה

אז ירדנו, אני והאופניים בתחנת ההגנה, ואחרי רכיבה קצרה באפריקה הקטנה, הגעתי למועדון הבסקולה, שלא רק שלא הייתי בו אף פעם, גם לא שמעתי עליו. החניתי, קשרתי, גילגלתי וחיכיתי כמו כולם לקהל שיבוא ולדלתות שיפתחו. ולאט לאט הקהל התחיל למלא את המדרכה הצרה בכניסה למועדון. כשכבר נכנסתי למועדון חיכתה לי הפתעה. ציפיתי לחור קטן ושחור (אולי בגלל הנוף בדרך או המדרכה הצפופה בחוץ), וקיבלתי מקום מרווח ומושקע עם אחלה בר ואפילו עמדה עם אוכל טבעוני חם וטעים. (כן כן, שמעתי כבר את כל הבדיחות. לכו תאכלו נקניקייה). למעשה המקום כלכך גדול שכשסינרי התחילו את המופע הוא לא היה אפילו חצי מלא, למרות שהיו לא מעט אנשים.

לפני שסינרי עולים לחמם את הקהל המופע מתחיל עם מוזיקת הפתיחה דרמטית כשביציע הקומה השניה גבר (שיתברר מאוחר יותר כאביה של נועה מסקארדאסט) מקריא טקסט פרוזאי בדרמטיות. אולי זה שלושה עשורים של מטאל בווליום לא הגיוני, אבל אני לא מבין מילה ממה שהוא אומר, ועדיין זה הוסיף ווייב נחמד ותיאטרלי וגם יתגלה כמוטיב חוזר לאורך הערב.

אז אחרי הפואמה סינרי מתחילים את החלק שלהם. בערך ארבע וחצי שניות אחרי שמתחיל השיר הראשון, הפוגו הראשון כבר באויר. אין על ת'ראש בשביל להרים מסיבה, וסינרי, כהרגלם, פותחים עם מבערים על מקסימום ועושים את הת'ראש שלהם מהיר וחזק, כאילו אנחנו בסן פרנסיסקו בתחילת שנות השמונים, אם כי עם הרבה פחות שיער. היחיד שמציל אותם מפיאסקו השיער הקצר הוא סער, הבסיסט, עם רקס בראון שיק (מינוס ההרואין והאלכוהול). תוך כדי השיר זורמים עוד ועוד אנשים למועדון וממלאים את הקרחות ברחבה. זה מתחיל להיראות כמו ערב מאוד מוצלח מבחינת קהל. סינרי ממשיכים לייצר הד בנגינג ופוגואים בקהל.

אם כבר אני מדבר על פוגו, אני אנצל את ההזדמנות להעניק את מדליית ה FUCK YEAH שלי לאותו ערב. עם תחילת הפוגו בשיר השלישי אני מזהה בחורה בלונדינית וקטנטונת במרכז העניינים. דוחפת ונדחפת כאחרון הגברברים ונכנסת בראבק שלהם כאילו אין מחר. אז בלונדה, You're the real MVP שלי להערב.

לפני שסינרי מתחילים את השיר האחרון שלהם אלון, הסולן, דורש מוש פיט אגדי. איך שסינרי מתחילים לנסר והפיט מתחיל לבעבע, תאונה קלה ברצועת הגיטרה של אלון עוצרת את הממומנטום, אבל לא להרבה זמן. אחרי שיפצור קצר לרצועה סינרי חוזרים והם מקבלים מוש פיט ראוי בהחלט. באמצע השיר אלון עוצר ומבקש מהקהל להתפצל לשניים ולייצר וול אוף דת'. הקהל מציית. ובפנים אני רואה לא נציגה נשית אחת אלא לפחות שלוש או יותר. אז ליידיז… קודוס. ובהתפרעות ההמונית הזאת ברחבה סינרי נפרדים מהקהל. הם נתנו חימום קצר אמנם, אבל מאוד יעיל.

אז אם אתם אנשי ת'ראש, כדאי ללכת להופעת ההשקה של אלבום הבכורה שלהם.

אני זורם עם חלק מהקהל החוצה ונותן להפקה להתארגן לקבוצת ההיאבקות הראשונה, Scardust. כשאני חוזר, ההופעה נפתחת עם עוד קטע פרוזה מהיציע, רק שהפעם התיאטרליות כבר נשפכת גם מהבמה. על הבמה החשוכה אפשר לראות, שחוץ מהלהקה באיפור שחור, יש מקהלה שלמה עם ברדסים שחורים על הראש, מחזיקים מה שנראה כספרי מזמורים קטנים. מאוד שיק ימי הביניים. כשנדלקים האורות המקהלה פותחת בלשיר אקפלה שנשמעת, גם כן, כמזמור מימי הביניים. מגניב.

בכל השלב המזמור, נועה סולנית סקאר, מנצחת במרץ על המקהלה עם הגב אלינו וגם עליה ברדס שחור. שווה לציין שבשלב הזה המועדון כבר מלא. אז נצחון יפה להפקה המושקעת וללהקות שהצליחו להביא כלכך הרבה קהל.. דיי ברור שזה קהל בית לסקארדאסט ויש להם הרבה מעריצים פה.

יצא לי לראות אותם שבועיים לפני בהופעה בחיפה ונחמד לראות אותם במגרש הביתי. הם משוחררים יותר ובאו עם כל האקסטרות התיאטרליות האפשריות. מה שמאוד מתאים למוזיקה של סקאר.

בכל הקשור לנגינה, עסקים כרגיל אצל סקארדאסט. הכל תמיד נשמע טייט ומדויק, סאונד מעולה והם משייטים בין הריפים המלודיות ושינויי המקצבים הפסיכיים שלהם כעניין של מה בכך. נועה כהרגלה בכל מקום על הבמה ובקטעי הנגינה היא מפנה את המקום לחבר התורן, בדרך כלל לינאי הבסיסט שמאוד אקטיבי ואנרגטי היום, בקדמת הבמה לקבל קצת אקסטרא פוקוס. באחד הריפים הכבדים יותר בשיר השני אפילו מתחיל פוגו, שבהתחשב בז'אנר ובמוזיקה של סקאר, זה לא אירוע טריוויאלי.

המקהלה מלווה את כל ההופעה והיא תוספת נהדרת. הם גם שרו נפלא וגם התפקידים שנכתבו להם מעולים ומוסיפים מאוד למוזיקה.

בשיר הרביעי דפיילר, סולן Prey for Nothing, עולה לבמה לדואט גראולים. השילוב ומצליח להעלות את רמת האטרף גם בקהל וגם על הבמה. כיוון שהבטיחו פייט חיכיתי לראות אם הוא נותן איזה מרפק לנועה. אבל לא, דפיילר היה ג׳נטלמן. מאכזב. בסוף השיר נועה מספרת שהיא כלכך מתרגשת שהיא חסרת מילים. שינוי… ואז מציגה את השיר הבא shards.

כשהלהקה נכנסת לשלב הסולואים בשיר, זו תזכורת לרמת הנגינה המטורפת של כולם. באמת אחת החבורות המוכשרות שיש לנו כאן. השיר מסתיים באפיות ראויה כשנועה עולה אל היציע ושרה לקהל מהקומה השנייה. זה בערך השלב שהבנתי שאם יש חסרון למועדון זה שיותר חם שם מלעמוד מאחורי אגזוז של אוטובוס בצהרי יום באוגוסט. הריחות לא איחרו לבוא.

סקאר מסיימים בבלדה הכי המנונית שלהם Sands of time. שיר מאוד אפי ותיאטרלי, מזכיר לי את הבלדות של סימפוני X והוא אחלה סיום להופעה. דווקא בשיר הזה שיחסית לשאר השירים הוא פשוט, אני מרגיש שהעוצמת הקול של נועה באה הכי הרבה לידי ביטוי.

שנגמרת סופית ההופעה אני נשפך החוצה ביחד עם גושי קהל גדולים להצטנן קצת באויר הצלול של דרום תל אביב. בחוץ מפתיע אותי חבר שציפיתי לו בתחילת הערב. הוא לא מטאליסט, אפשר לומר שהוא אפילו לא גר באיזור חיוג. אבל אמר שיבוא לחוות פעם את העניין. בגלל שהוא פספס את סינרי וסקארדאסט, אני מסביר לו שהוא הגיע לחלק הקשוח של הערב ושיהדק חגורות. אחרי התאוששות קצרה חזרנו פנימה לתחילת ההופעה.

המקריא הלאומי פותח גם את ההופעה של פריי. עדיין מלא פאסון ועדיין אני לא מבין מילה. אחרי נעימת פתיחה Prey for Nothing מתחילים בהילוך גבוה והקהל לא מחכה לאישור לפוגו פותח. אני לא יודע כמה זמן עבר מההופעה האחרונה של פריי, אבל לא ניכרים שום סימני חלודה. הכל דופק כמו מכונה ניבזית ומשומנת. דפיילר יוצא לבמה עם פנים מכוסות דם טלאים רכים שנשחטו הרגע ( לפחות רעיונית) והוא מרגיש על הבמה כמו בבית. לשאר החברים לקח כמה תיבות להכנס למוד אטרף, אבל לא יותר מידי. ומהר אפשר לראות שהם עושים חיים. שווה לספר שזו הופעת בכורה לשניי הגיטריסטים של הלהקה, לא שאפשר היה לנחש מהנגינה שלהם.

לפני השיר השני יותם מספר על האלבום החדש, בן השנתיים, שמעולם לא נוגן לייב. כשהלהקה מנגנת את השיר אפשר לשמוע שזה נשמע יותר כבד ומורכב מהחומר הקודם. הקול של יותם יורד נמוך ואגרסיבי והמקצבים מורכבים ותזזיתיים.

השיר השלישי כבר מוצא את הקהל מוכן להפרות סדר אקראיות ברחבה. הסינגל ששוחרר לא מזמן Chekhov's gun, כבר מסתמן כאהוד קהל וגם הלהקה מאוד נהנית לנגן אותו. שני הגיטריסטים החדשים עושים עבודה מעולה והכל נשמע טייט.

בשיר הבא נועה מצטרפת לפריי על הבמה ומחזירה טובה, ומצטרפת לשיר No Heir to the Throne. וכמו שהנוכחות של יותם הקפיצה את סקאר, נועה עושה אחתו דבר לפריי והמעלות בבסקולה הגיעו לשלב הרתיחה הסופית. יש לשני אלה כימיה נהדרת על הבמה.

במדד הפוגו פריי מגיעה לעשר עגול כשהפוגו פשוט הופך להיות רצוף לאורך רוב ההופעה.

בשיר הבא, כשחשבתם שזה כבר לא יהיה כבד יותר, טירן עזרא מפריום עולה לחלוק כבוד בדואט, וביחד הוא ודפיילר מרסקים את המעט שנשאר מעור התוף של הקהל. אני בודק את הדופק של החבר שלי, והוא לגמרי נראה נהנה מהחוויה האנתרופולוגית שהוא חווה. הפוגו בכלל מרתק אותו. כשאני מראה לו את ה mvp הבלונדינית שלי, שבשלב זה עברה לגור תמידית בתוך הפוגו, הוא מפתיע וקופץ ראש פנימה. אחרי טבילה קצרצרה במים הוא מתייצב חזרה לידי במקום בטוח מבסוט עד הגג.

ככל שההופעה מתקדמת ויש קצת יותר מקום בקהל הוא מנוצל היטב ועדר המתפרעים העליז מתפרס עליו. גם הלהקה לא מראה סימני עייפות וסוחבת את כולם קדימה בפול כוח.

לפני התחלת השיר הבא יותם מספר שהפעם בתור קאבר יש להם הפתעה, קאבר לאיירון מיידן. על התיבה הראשונה של השיר ברור שזו תהיה לגמרי אינטרפטציה של פריי למיידן. והם הופכים אותו לחלוטין לשיר שלהם. אמנם המקום קצת התרוקן, אבל עד סוף ההופעה נשאר דיי הרבה קהל נלהב ומשתתף. זה גורם לי קצת לקנאה, אחרי שבלא מעט הופעות באיזור המיקוד הביתי שלי, חיפה, הלהקה האחרונה מנגנת ליותר כיסאות בארים ריקים מאשר קהל.

למרות ההפסקה הארוכה שפריי פור נות׳ינג לקחו מאז ההופעה האחרונה שלהם, ולמרות שזו הופעת בכורה לשני הגיטריסטים שלהם, הם נותנים סט ארוך ומלא אנרגיה שמנוגן מדויק ואגרסיבי. כשהם מסיימים כל משתתפי הערב עולים להודות לקהל ואחד לשני. חיבוק מתאגרפים אחרי הקרב?

לסיכום, היה פה ניסיון לייצר אירוע מאוד מושקע גם מבחינת קידום וגם מבחינת ההפקה, ולשמחתי נראה שזו היתה הצלחה. הקהל מילא את המקום ומאוד נהנה. הוא קיבל ערב ארוך עם שלוש להקות מעולות. והלהקות קיבלו במה מושקעת עם סאונד טוב וחופש להתפרע עם הסט ליסט ומה שרק רצו. ואני הצלחתי להציל נשמה רכה אחת של חבר שיוכל לספר לנכדים שפעם בתל אביב היה במעגל פוגו.

הקרב הזה הסתיים בניצחון לכל הצדדים.