ציירה: אלכס ימפולסקי
זאת בשורה גדולה – כשלהקת מטאל אגדית מגיעה לארץ כחלק ממה שהיא מפרסמת כ "סיבוב ההופעות האחרון" שלה. וזו סה"כ הפעם השנייה ש Manowar מגיעים לארץ – אז הפעם הקודמת הייתה הראשונה, וזו האחרונה.

אבל אני חייב להודות מראש שקצת התאכזבתי. ציפיתי להופעה קצת יותר גרנדיוזית, עוצמתית ופחות מרוחקת מהקהל מלהקה כל כך ותיקה וגדולה שברור לה שזו הפעם האחרונה שהיא מגיעה לפה. התחושה הכללית היתה של ״זה כמעט זה״. ובזאת, Manowar האגדית סיימה את הקריירה שלה בארץ ופתחה את מסע סיום הקריירה העולמית שלה.

מוסיקת פולק שקטה מלווה את הממתינים בחלל של האנגר 11 בזמן שהם מחכים להופעה האחרונה אי פעם של אחת מהלהקות שעשו את המטאל מה שהוא, זו שרבות וטובות נשענות על כתפיה עד היום בנסותן לעשות משהו מספיק קרוב למה שManowar עושים. רמת האפיות של הלהקה הזו משתווה רק לגדולים מכולם – בלאק סאבאת', ג'ודאס פריסט ואיירון מיידן.

אנחנו רגילים לכך שיש חימום גם בלהקות הגדולות, כזה שמכין את הקרקע (או לפחות מנסה) למה שיבוא. אבל מוסיקת סרטי "ההוביט" שמלווה את ההמתנה לא מחממת את הקהל. מצד שני, לא בטוח שיש צורך בחימום כלשהו ללהקה הזו – להקה שמהתו הראשון מקבלת קהל לוהט.

סידורי התאורה והסאונד ממשיכים עד הרגע האחרון והקהל זורם פנימה, אל האנגר 11, כל הזמן. כשתאורת קהל רחבה נדלקת הקהל מתחיל לצעוק את שם הלהקה , בציפייה. יש כאן לא מעט מבקרים מחו"ל אבל בין אם מרחוק או מקרוב, כמות העור שבאולם כמעט מעלה ריח של עור באפי, רק מהמראה שלו. הרבה עור, הרבה ניטים, בהתאם למראה שמלווה את הלהקה מימיה הראשונים בתחילת שנות ה80.

כשהאינטרו The Miracle and Finale פותח, הנעימה החזקה מרעידה את הרצפה ואת האולם. ידיים כבר מונפות אל על, חלקן עם טלפונים (כי אנחנו דור מתוקשר) ואז לשריקות הקהל וצעקותיו הלהקה עולה.

השיר הראשון הוא המנון בפני עצמו – Manowar. אריק מתחיל לשיר עוד מאחורי הקלעים, כששאר הלהקה מנגנת על הבמה מול כולם, ג׳ואי עושה את הפרצופים המוכרים שלו, ותוך שהוא מתקדם לפזמון הוא עולה אליה והחגיגה מתחילה. הקהל שר את השיר הנושא את שם הלהקה. מארטל עובר לסולו בזמן שג'ואי חובט בבס בלי רחמים ועם תום השיר הקהל מניף ידיים וקרניים באוויר. הלהקה נותנת עוד קצת מניירות של רעש וחביטת גיטרות ולסיום הפתיחה ג'ואי מעיף את הגיטרה שלו לכל הכיוונים ליצירת פידבק רעשני שלאחריו כל הלהקה מרימה ידיים בתנוחת הx- האופיינית, ואיתה כל הקהל.

הלהקה ממשיכה בשיר אפי נוסף – Call to arms, והקהל מראה שחימום במקרה הזה באמת מיותר. הסולואים מהוקצעים, ואם לא היינו יודעים אחרת אפשר היה להשבע שהלהקה צעירה בגילה באופן ההתנהלות שלה על הבמה – זזים בלי הפסקה, מפליאים בנגינה מהירה והגיל לא נראה עליהם. עם זאת, ההרגשה ש״זה הסוף״ מגיעה גם קצת מההופעה של הלהקה – ג׳ואי ואריק נותנים שואו אבל משהו מרגיש ״כמעט שם״. בלי אותן עוצמות, בלי אותם גבהים ובעיקר – בלי טיפת אינטראקציה עם הקהל.

הלהקה ממשיכה עם Brothers of Metal והדאבל בס לא מפסיק לכל אורך השיר. לאורך רוב ההופעה הגיטריסט המחליף, E.V.Martel, הפתיע אותי לטובה. זו ההופעה הראשונה שלו עם הלהקה לאחר השערוריה שפקדה את הלהקה עם הגילוי של החומר הפדופילי בביתו של קארל לוגן, מי שהיה גיטריסט הלהקה במשך כמעט רבע מאה. עם זאת את רוב ההופעה הוא צלח די טוב ועמד בגבורה בסולואים המאתגרים והקצב המהיר. כמובן שמעט יחס לקהל (כמו שציינתי כבר) היה מוסיף משהו להופעה שלו, מלבד העמידה בפוזיציה שלו על הבמה ומעבר לקדמת הבמה בכל פעם שיש סולו.

השיר Die with honor מתחיל בחריקה קלה של הסאונד, כאשר אריק מתחיל בקול שקט ולפתע צלילי הגיטרה מנסרים וגוברים על הכל, כולל על קולו של הסולן. הקול של אריק בא והולך וקולה של הגיטרה רועם ברמות שקשה לשמוע אפילו את התופים ובעומדי ליד הסאונדמן – ברור לי שהוא יודע בדיוק מה שומעים כרגע באולם. אבל הצוות מנוסה ויודע מה הוא עושה – 20 שניות של רעש קל והסאונד חוזר להיות מעולה. השיר ממשיך ונראה שגם לג׳ואי, האיש שלא נגמרות לו האנרגיות, אולי הפנים של הלהקה, פשוט נגמר. נגמר לו הכח, נגמר לו החשק, נגמר לו הרעב להצליח בכל העולם. הנגינה שלו לא הכי מדוייקת (יש שיאמרו אפילו שממש זייף במקומות מסויימים) וזה אומר שבאמת הגיע הזמן שלהם לסיים את הקריירה ולתלות את המפרטים על קיר הבית בתוך מסגרת.

השיר הממשיך הוא אחד האהובים עלי באופן אישי, אבל לשמוע את Thor מבוצע כך בהופעה מאוד העציב אותי. השיר מתחיל כצפוי אבל נראה שמשהו עם הסאונד של הגיטרה לא מסתדר. הסאונד מג'עג'ע מאוד וגם כשמארטל לוחץ על האפקט היא נשמעת פשוט רע. אפילו מעברי הביניים נשמעים נורא ומקוטעים, כשחלק מהצלילים נחתכים וחלקם פשוט לא קיימים, כאילו מישהו שם יד על השריגים של הגיטרה. עם זאת שוב הצוות מראה מיומנות ובזמן לסולו הצליל של הגיטרה חוזר להיות פחות או יותר תקין. הבחנתי בצלילים שנבלעים פה ושם אבל בגדול הוא עבר בסדר. תהרגו אותי אבל נדמה שמיד אחרי הסולו הצליל של הגיטרה ואריק חזר להיות ממש גרוע. לא ברור לי בשלב זה מה קורה עם הסאונד, ציפיתי לסאונד יותר מבוקר והדוק מלהקה בסדר גודל כזה, שיכולה לבוא בטענות רק ל roadies שלה.

כשממשיכים עם Blood of my enemies הסאונד מסתדר ואפשר ליהנות מהשיר עצמו. הוידאו ארט של הלהקה מרשים ומתאים לאווירה של הופעת פאוור מטאל – גולגלות, שלדים, מטילי זהב ומראות של שדה קרב מימי הויקינגים נעים על המסכים. מה שמציק לי זה הלייזרים שנורים אל תוך הקהל. ניחא שאין פה צלמים ואסור עקרונית לצלם אפילו עם הטלפון (לא שניתן לשלוט על 2000 אנשים עם טלפונים ביד, אבל יעידו מי שהיו בשלוש השורות הראשונות שהמאבטחים ממש קפצו על מי שצילמו כדי שיחדלו מיידית), הם כאילו מוודאים שמי שמעיז לצלם – לא יוכל לצלם יותר,שלא לדבר על הורסים לנו את העיניים על הדרך. בחייאת, לייזרים לעיניים של הקהל? מה קרה?

Fighting the world מתחיל עם סולו תופים קצר של מרקוס והקהל קופץ עם ידיים באוויר (אולי זה כדי לא לפגוע במי שלידם, בהתחשב בעובדה שהם בטח לא רואים כלום) וההופעה ממשיכה, כשאריק צורח אל המיקרופון, ג׳ואי מפזז לו בקופצנות קלה, ואז הלהקה יורדת למנוחה קצרה עד שהקהל קורא להם לחזור. ממשיכים עם Hand of Doom שנפתח בסולו גיטרה זריז ודאבל בס עצבני, ואליו מצטרף אריק. הסולו של מארטל מורכב בעיקר מסולמות שחורכים את הגשר ומדלגים על שריגים במהירות הבזק. הם מרשימים בהתחשב בתקופה בה נכתבו, ובעובדה שהוא למד אותם לרמה שהוא יכול לנגן אותו בהופעות הלהקה. אז נכון, מארטל היה הליד גיטר של להקת הטריביוט הרשמית היחידה של מאנוור, אבל כמה שזה יהיה קרוב – לנגן עם הלהקה עצמה בטור עולמי זה משהו אחר ומארטל הוא עדיין לא לוגאן. אולי גם זו הסיבה שהוא נחשב ל״נגן הופעה״ ולא ״חבר להקה״.

הלהקה יורדת מהבמה ורק אריק נשאר בזמן שנעימה מוקלטת מלווה אותו בשיר שקט ומלא עוצמה, מהסוג שרק להקות כמו Manowar מסוגלות לייצר. הלהקה מצטרפת לשלב הסולו ומלווה את בלדת הכח הזו. הקול העמוק והעוצמתי של אריק חודר וגם מי שלא מכיר או אוהב את הז'אנר, אפילו מי שלא מבין מילה באנגלית, יבין את הרגש שמאחורי השיר (אם כי כנראה לא את הכוונה שמאחוריו, הבכי על האחים הנופלים בקרב). כש House Of Death מתחיל אני לא יכול להתעלם מהדאבל בסים מטורפים ואני תוהה איך מארקוס יכול ללכת אחרי הופעה כזו, ואז מקטע שקט ושוב – נגינה מהירה ועוצמתית. לא פלא שהמתופף שלהם נראה כמו חיה רעה – הוא עושה אימון כושר מטורף לכל הגוף כל יום, כמה שעות ביום. בשלב מסויים השיר מתחיל לקבל קצב ותחושה של שיר הללויה חסידי, אז קצת טוב שזה נגמר בשלב הזה.

Sons of Odin הוא אחד ההמנונים של הלהקה ושל המטאל בכלל – שיר שלימד את להקות הפאוור איך לעשות שיר פאוור. הקהל כמובן מלווה מילה במילה, אין מטאליסט שלא מכיר את מילות השיר. תקראו לי פדאנט אבל זה שיר שאסור לפספס בו וכשמארטל פספס בו לא מעט – מכניסת האפקט מאוחר מדי, וכלה בפספוס כמה תוים במהלך הסולו , זה כאב לי. פיזית כאב לי. השיניים שלי חרקו בכל זיוף וכל פספוס תו (יש לי תור לרופא השיניים לבדוק את רמת הנזק). מן הסתם זה קצת פגע בהנאה שלי (ושל הקהל, אבל מה אכפת לי מהם).

בשלב הזה עושים פאוזה קלה בהופעה לצורך שנחוץ רק ללהקה, שהרי יתר הנוכחים היו מעדיפים לשמוע עוד שיר או שניים מהמאגר העמוק שיש ללהקה. ג'ואי מתחיל לדבר ואומר שהוא לא התכוון לדבר כי הוא שמע מישהו אומר "אני מקווה שהוא לא ידבר עם העברית הגרועה שלו" אבל שיהיה… "מה שלומך" (בעברית רצוצה ומבטא אמריקאי). ״אתם רואים את ההופעה הראשונה של הגיטריסט שלנו, קוראים לו אי.וי.מארטל. יש לי פה חבר טוב והיום הוא בן 21, בדיוק כמוני. נפגשנו בבולגריה, והוא אחלה אדם, והוא גרם לסילבסטר סטלון לעצור לצלם סרט כדי לבוא לפגוש אותי. קוראים לו דוד ואן רוק, ואני לא אשיר לו כי לא כדאי שאני שיר אי פעם, אז אריק ישיר לו יום הולדת שמח״. ג'ואי פוצח בסולו בס. בימינו נדיר כבר לראות גיטרת בס עם "רק" 4 מיתרים, הסטינג הקלאסי לגיטרת בס. אבל ג'ואי דימאיו הוא בחור כזה, אולדסקול קלאסי, עם גיטרה בעלת צוואר דק ו4 מיתרים. הם מספיקים לו כדי לעשות את כל מה שהוא רוצה בה. לפתע מתחיל קטע של הבה נגילה (קצת מקרטע) על הבס. אני מבין את המחווה אבל אולי היה עדיף שיעשה את הסולו הקבוע ולא ירצח קצת את השיר הזה – אם אתה יודע לנגן משהו זה אחלה, אבל אם אתה לא מרגיש בטוח בו אולי לא כדאי שתנגן אותו בהופעה האחרונה שלך אי פעם במקום כלשהו. הוא ממשיך בקטע סולו בס לא קצר. הקטע כולל את "מעוף הדבורה" הקלאסי בעיבוד לבס ותופים ומרשים לראות מנגינה שמצריכה כל כך הרבה מהירות מבוצעת על בס, עם מיתרים עבים שכואבים באצבעות עד כדי דימום מסיבי.

בשלב מסויים אריק מבקש מהקהל לשיר איתו ולמרות שברוב השירים הם משתפים פעולה – ב Power of thy sword ההיענות לא היתה מרשימה במיוחד, לפחות לא בסטנדרטים שאנחנו רגילים אליהם בהופעות מטאל בארץ. הנקודות בהן אריק מנסה לעשות מעין גראולים קטנים אינן מוצלחות בעיניי – הוא זמר קלין מדהים בעל עוצמה ומנעד רחבים, אבל גראולים זה לא בשבילו. היה עדיף שזה יהיה קטע מוקלט אבל נו, מי אני שאטיף ללהקה כזו איך שיר אמור להיות מבוצע…

Gods Made Heavy Metal הוא המנון נוסף של הלהקה כזה שזכה להשמע בסרטים וסדרות. אמנם זה מקום סגור ולכן לא ניתן לירות בו תותחי אש, אבל צוות האפקטים הצליח להביא משהו שנראה קרוב מאוד לדבר האמיתי, מעין עמודי עשן סמיכים צבועים באור אדום וקצת נותנים את התחושה שאנחנו בפסטיבל גדול בחוץ. לצערי הלהקה החליטה לא לאשר לאף אחד לצלם את ההופעה (גם למגזין) ועל כן אי אפשר להראות את מה שהיה שם. מחלת דיוות קטנה. דבר אחד שלא ראיתי (ודי ציפיתי לו, בהכירי את הקהל בארץ) הוא מעגלי פוגו ואפילו כשהשירים ממש דרשו את זה – לא היו מעגלי פוגו. בשיר הנוכחי הייתי בטוח שאמצא לפחות כמה נפגעי פוגו אבל כמה שחיפשתי בקהל – נראה שחוץ מקפיצות מקומיות לא התרחשו כאלה. הקהל משתף פעולה הפעם עם אריק ושר איתו כשהוא מבקש מהם לשיר את הההמנון החוזר, והשיר מסתיים בצרחות הקהל ואריק גם יחד.

כשהמתופף חוזר אל התופים אל ההדרן המתבקש, אי אפשר להתבלבל בפתיחת התופים הכל כך מוכרת של Warriors of the World שמצטרף אליה הבס של ג'ואי והגיטרות המנסרות, עד שאריק עולה גם הוא. כל הקהל רוקע ברגליו ומניף ידיו בקצב. כולם מדקלמים את פתיחת המילים של השיר. האגרופים מונפים בכל פעם שהמילה לוחם מגיעה, עת לוחמי העולם נקראים להתאחד. ההדרן, ההופעה וביקורה האחרון של הלהקה בארץ מסתייימים עם השיר האפי Black Wind, Fire and Steel. הקהל משתולל וגומר אנרגיות אחרונות,כמו גם הלהקה שנתנה פה שואו טוב אבל קצת עייף, מלא תחושת פאתוס ופאוור כמיטב המסורת של להקה שעושה את זה כמעט 40 שנה.

לסיום דגל ישראל מתנוסס על המסכים לצלילי האאוטרו של הלהקה The Crown and the Ring, טלפונים עולים מיד לצלם את הדגל (כאילו שלא ראינו עוד דגלים בהופעות) בזמן שהטקסט "יאמר בזאת שב25 בפברואר אלפיים ותשע עשרה הרעידו לוחמי Manowar את האדמה בישראל". אם אנסה לסכם את ההופעה אוכל לומר שהיתה הופעה שהיה צורך להיות בה, ועם זאת אני מקווה שאלו חבלי לידה של טור אחרון, הופעת פתיחה שהלהקה תשתפר ממנה להמשך הסבב. הקהל בוודאי ציפה ליותר, להופעה אפית בקנה מידה תנ"כי, ובמקום קיבל הופעה פחות או יותר סטנדרטית. ויכול להיות שהלהקה כבר פשוט באמת עייפה והזמן שלה לפרוש היה בסבב הקודם.