מחזירים את הבשר – סקירת הופעת Septicflesh
צילם: טל צבר
מעשה בלהקה, Septicflesh שמה. המיתולוגיה מספרת שהאלים העתירו על הלהקה כל טוב: היא הוציאה 10 אלבומים, הופיעה בפסטיבלים נחשקים ומילאה אולמות. כמנהגם של אלים, החליטו יום אחד שוכני האולימפוס להעמיד את חסידיהם בניסיון. האתגר שהונח לפתחם של חברי הלהקה נראה בלתי אפשרי: במקום לחנוך מועדון חדש, נגזר עליהם להידחק לאולם צר מידות, עם אקוסטיקה שנויה במחלוקת. האם יצליחו חברי הלהקה לעמוד באתגר הקשה, במיוחד כשלעורם דבוק שריון קשקשים כבד?
בדומה לסיפורי מיתולוגיה אחרים, הופעתה של להקת הסימפוניק־דת' מאתונה במועדון ה"אוזןבר" בתל־אביב ב-19 בספטמבר עלולה הייתה להסתיים בטרגדיה. אולם, הודות לאדם אחד – ספירוס אנטוניו שמו – שבקע כאל מתוך המכונה, הופעתו השלישית של ההרכב בארץ לא הייתה חתונה יוונית, אך גם לא פיאסקו מוחלט.
ספטיקפלש היא להקה גרנדיוזית, במלוא מובן המילה והצליל. שיריה לא עוסקים בחיי היומיום או באהבות נכזבות, אלא בדמויות מיתיות ובציוויליזציות קדומות. הסאונד המטאלי, שמלכתחילה לא היה רזה, עובה ורופד עם השנים בשכבות של מוזיקה סימפונית.
לכן, קשה היה לראות את חברי הלהקה, שרגילים "לפוצץ" אולמות, לא פעם מלווים בתזמורות, נדחסים כנערות גומי לאולם הקלסטרופובי של ה"אוזןבר". לבי נכמר למראה כריסטוס אטוניו, הגיטריסט המוביל של הלהקה ואחיו של הסולן והבסיסט ספירוס, נאבק עם התקרה שמעליו. הלבוש הכבד והמסיבי שעוטים חברי ההרכב, שנועד לסמל עור נגוע אולי אף מצורע, היווה באותו ערב גורם סיכון ממשי להתייבשות.
כמו בתופת של דנטה, נושא אחד משירי הלהקה, חום וצפיפות היו גם מנת חלקם של מאות המעריצים שהצטופפו באולם, ושחלקם זכו לראות ממקום עומדם רק את ציצית ראשם של הנגנים. באולם הדחוס התערבבו יחדיו בשמים וזיעה חמוצה. אך ממש כמו בקומדיה האלוהית, החום והמחנק הם מקור לייסורים, אך הם מתגלים בדיעבד כתחנות הכרחיות בנתיב הארוך והפתלתל לישועה. המושיע הוא ספירוס, שאף שבוודאי הספיק במהלך הקריירה שלו להופיע באולמות גדולים ומרווחים הרבה יותר, הפיק את המקסימום מהנסיבות הקיימות.
"Ares you ready my friends?" (השגיאה במקור – א.ע.) שאל הסולן הוותיק במבטא יווני בולט. מבלי להמתין לתשובה, הוא שר בקולו העמוק את שיריה המאוחרים של הלהקה, לאחר שזו שבה לפעילות מהפוגה בת כמה שנים.
עם קולו המרעים, שיערו השחור וזקנו המסותת, הסתער ספירוס על הקהל כפנתר שחור עם Portrait of a Headless Man הבומבסטי. למרבה הצער, הביצוע של הנאמבר הפותח בלייב לקה בחסר בשל היעדרו של סוטיריס ואינאס, מי שחולק עם כריסטוס גיטרה ועם ספירוס שירה, ושלא לוקח חלק בטורים של הלהקה.
Pyramid God שבא בעקבותיו הוא מהשירים הקליטים יותר של ספטיקפלש, אם ניתן לכנות בשם תואר זה שיר של להקה שלתוך סיר חמין השליכה דת', תזמורת סימפונית, אפלוליות גותיות, ובאלבום האחרון גם השפעות ים־תיכוניות. Martyr למשל משופע בדאבל בס ובפאוור קורדס, אבל גם בכלי נשיפה ובמוטיבים אוריינטליים.
הוא ממשיך עם Prototype הקצבי, Enemy of Truth האופראי, ולא מראה סימני עייפות ב-Communion הנפלא, שיר הנושא של האלבום שבישר על הרנסנס של הלהקה.
ב-The Vampire of Nazareth החום נותן את אותותיו, ושיערו של ספירוס מאבד מנפחו ומכסה על פניו. אך גם כשהוא במצב צבירה נוזלי, הוא מרתק אליו את מירב תשומת הלב, אף שגם המתופף כרים לצ'נר הוא דומיננטי למדי, בשיר זה כמו גם בשירים אחרים.
שני הגיטריסטים, לעומת זאת, או שלא הורגשו, או שהייתה להם נוכחות יתר. ב-Prometheus האפּי, השימוש בריוורב היה כה חזק, עד כדי כך שאטמתי את אוזניי בבעתה, בדומה לדמות בציור "הצעקה". רגעים מוצלחים יותר בהופעה היו כשהלהקה ביצעה שניים משיריה האהובים: Persepolis ו-Anubis.
בראשון מבין השניים, שמגולל את סיפורה של בירת האימפריה הפרסית שהיוונים העלו אותה באש, הצליח ספירוס להעביר היטב את התהפוכות הדרמטיות שפקדו את העיר, שהפכה מעיר חטאים הדוניסטית לעיי חורבות.
ב-Anubis, שנשמר להדרן, היה תענוג לראות את הראשים בקהל נעים כמעט באחידות לקצב שהכתיבו התופים והגיטרות.
מה חשבו שוכני הרקיע על ההופעה? לאלוהים הפתרונים. בני התמותה שבינינו יכלו לנשום לרווחה עם יציאתם מ"האוזןבר" בתום הערב, ובהחלט ייתכן שאהבתם ונאמנותם ללהקה היא זו שהועמדה במבחן.