מטאל נשי – סקירת הFemme Metal Fest בגגרין

לפני כחודש קרה כאן דבר די מדהים. בסקירה קודמת התייחסתי לאביב ההפקות שמתרחש כאן, ולפסטיבלים המקומיים שצצים תחת כל מועדון רענן. התופעה הגיעה לשיאה ב-5 לנובמבר, יום שגרתי למראית עין שבו התקיימו לא פחות משני פסטיבלי מטאל במקביל. לו יכולתי להתפצל לשניים הייתי עושה זאת, אך אבוי – לא הצלחתי, על אף שממש ניסיתי. גם טרם הבנתי איך לשכפל את עצמי, אז עמדה בפניי בחירה לא פשוטה – באיזה פסטיבל לבחור?

אז למי שלא יצא לי להכיר (או למי שלא הסיק משמי ומכינוי הגוף בו אני כותבת במגזין) – נעים להכיר, אני אישה. וכן, אני גם מטאליסטית. שתי הזהויות הללו לרוב חיות זו לצד זו בשלום, והשילוב ביניהן גם מעורר בי גאווה רבה. אך לא תמיד כך היה הדבר. במשך שנים רבות כמטאליסטית, במיוחד בשנות התיכון, הרגשתי שישנה צרימה רועמת בין שתי הזהויות הללו – לא צרימה מובנית או שאינה ניתנת לשינוי, כי אם נסיבתית נטו.

כמו רבים מאיתנו שהתאהבותם במטאל החלה כשהיו טינאייג'רים, במהרה לא הסתפקתי רק בהאזנה למוסיקה, אלא גם התחלתי לחפש איך נראות הלהקות שהתחברתי אליהן, ובהמשך גם יצאתי להופעות חיות – גם כדי להנות מהמוסיקה, כמובן, אך גם כדי למצוא את "האנשים שלי". ופה התחילה הבעיה. איפה הנשים? איפה הן מסתתרות? אני יודעת בוודאות שהן קיימות, אז למה הן לא פה איתי בקהל? ולמה הן בקושי נמצאות על הבמה? עבור נטע הטינאייג'רית שהייתי, שהלכה וגדלה כמטאליסטית שלא מוצאת לה דמויות לחיקוי במטאל, זו הייתה חוויה לגלות לאט לאט שעוד רבות חשו כמוני. איך הייתי רוצה להיות טינאייג'רית שוב בשביל Femme Metal Fest. פאקינג פסטיבל שלם של להקות פימייל פרונטד, שהוא כל כך יותר מזה – ערב שלם עתיר כשרון נשי, בועט ולא מתנצל. איימן!

פתחנו את הערב עם Forcas, פצצת מטאלקור שסיקרנה אותי במיוחד, שכן פרט ל-EP ראשון בשם Allies אותו שחררו לפני כשנה, ובו שני שירים – Storm ו-Backbone, לא יצא לי לשמוע עוד כלום מהחומרים שלהם. הסקרנות שלי נענתה במהרה עם פתיחה אגרסיבית ביותר לערב, ועל אף מעט תקלות טכניות פרסה השלשה בניצוחה של נומי שפושניק סט מרשים ומגוון, עם תצוגת תכלית ווקאלית מרשימה ביותר מצידה של נומי, ותשוקה בימתית ונגינה סוחפת מצד עומר הרוש על התופים ונדב כנאפו על הגיטרה. לצד חומריה של הלהקה שכבר יצאו לאוויר העולם זכינו לטעימה יפה מחומרים חדשים – מהדברים שכיף לצאת עבורם מהבית.

משם המשכנו אל StormbounD, שסוחפים בסערה במות בחודשים האחרונים, גם כחימום וגם כמנה העיקרית. וגם הפעם, חמושים בוידאו-ארט של סופת ברקים שמתאימה היטב לאווירה, זכינו לסערה סימפונית ממיטב חומרי אלבום הבכורה של הלהקה, DECEMBER, שנחתם ממש עכשיו בלייבל הבינלאומי Wormholedeath! זו הייתה הופעה רוויית אורחים, כשאל הבמה הצטרף תחילה נדב זיידמן, סולן Structural, כגראולר אורח – השלמה לשירת הקלין המחוספסת של עופר פרידמן ולקולה החלק של יעל הורביץ, ובמהרה הצטרפו גם נועה פרידמן הצ'לנית והילה סיטבון הכנרת. המיתרים היו תוספת מתבקשת כמעט לחומריה של הלהקה, שהוסיפו נפח אטמוספרי מרגש לבלדות העדינות לצד עבודת הקלידים של רותם סעדיה, אך גם יצרו עומק וקונטרסט לריפים של שני ועופר פרידמן על הגיטרות.

הערב הלך והתחמם והמתח נבנה לקראת הופעתם של Distorted. מודה, קצת התרגשתי לקראת ההופעה הזו – עברו כ-13 שנים מאז נאספה הלהקה, לאחר מספר הישגים מרשימים ביותר, אל הצללים וירדה מתחת לרדאר. זו הייתה אחת מאותן הלהקות שנתנו לי תקווה לנשים חזקות על הבמה באותן שנים בהן חיפשתי את מקומי, כך ששבירת התרדמת בכל הכוח של מכונת הדת' המלודי הזו מרגשת אותי מאוד. בהרכב מרוענן, עם ותיקי הלהקה מירי מילמן ורפי מור, לצד חברים חדשים – אמיר סמי, נאור זק ואוהד אלון, שוברת הלהקה את דרכה בחזרה לבמות ובדרכה להופעה קאמבק מלאה ורשמית! הקהל השתוקק לקאמבק הזה, ונראה שכך גם הלהקה – מיתרי הקול של מירי העמידו בפניה מכשולים אך על כולם היא גברה, ועל אף הקושי הניכר שרפה את הגגרין, לצד מלודיות סוחפות, תיפוף מדוייק, ודינמיקה מצוינת של הלהקה זה עם זה על הבמה.

את מקומה על הבמה תפסה לאחר מכן Orpheus Blade, שלצד פרוג מטאל מחוספס וכבד סיפקה את הסחורה עם חוויה ספק BDSMית ספק תיאטרלית – כמיטב המסורת שלהם (בכל זאת, לא כל להקה מופיעה בדאנג'ן ומשתלבת שם יופי). הקהל היה אמנם פחות קינקי ממה שהלך על הבמה אך נראה שהדבר לא הפריע לו במיוחד, שכן כשעדי ביטרן קראה לעברו האם הוא מוכן לפריקשואו, הוא קרא בעונג "כן!" – מה שהוביל אותנו רשמית אל תחילת ההופעה הארוכה והמגוונת ביותר לאותו ערב, עם השיר The Finest Art of Feeding. בהדרגה אל תוך ההופעה החלו חולצותיהם של חברי הלהקה הגבריים לרדת אחת-אחת, והאווירה שכבר הייתה כבדה ואפופת מתח המשיכה להתהדק לצלילי שאגותיה של עדי, או שמא – Red, שהשתלטה כבר לחלוטין על הבמה במלוא תפארתה וסחפה את הקהל לפוגו אימתני. הלהקה הייתה מסונכרנת היטב, ניזונה מהאנרגיות העולות מהקהל.

כמו הרבה משיריה של Orpheus, שמתחילים תמימים ושקטים אך במהרה מקבלים טוויסט כבד ומוזר, כך גם הייתה ההופעה, וכל שיר מביא איתו הפתעה חדשה מעבר לפינה – בין אם רקדן על עמוד (עומר פורמן, לשעבר קלידן הלהקה), עדי שמטפסת על עמודי הצד של הבמה ותולה דגל אדום – כמסמלת שעתה הבמה היא רשמית חלק מהטריטוריה שלה, שירים חדשים שהקהל אוכל בתאבון ומתחנן לעוד, ושיא השיאים – גברים חשופי חזה קשורים בשלשלאות, מובלים ככלבלבים לרוחבה של הבמה על ידי עדי, ראשה עטור כתר עור שחור. הובטח לנו פריקשואו וזה אכן מה שקיבלנו.

ואם חשבנו שכבר קיבלנו סט שלם ומלא, המנה העיקרית של הערב רק עוד לפנינו – אל הבמה עולה תחילה הסופרסטארית Maggy Luyten, זמרת עוצמתית שכיכבה בהרכבים בינלאומיים רבים (לפרוגיסטים שבקהל היא בוודאי מוכרת מאוד מ-Ayreon), שהגיעה לבעוט בישבנים – מטאפורית וגם מילולית, ולאחריה מצטרף אל הבמה Kelly Sundown Carpenter, הפרונטמן של Civil War עם קול אדיר וריאות ברזל כמו שיש רק לזמרי פאוור מטאל. רמת האנרגיות מרקיעה שחקים, ואל נגני Orpheus שעל הבמה מצטרפים גם אורחים מקומיים – אפריל מנדיל, בסיסטית הלהקות Drosera ו-SaffeK, והזמרים עטר אברמסון, תמיר לוסקי וריני ריקון, ממקהלת האקאפלה-מטאל Hellscore. מבלי לשים לב נכנסנו לחלק אקלקטי במיוחד בערב עם קאברים לשירי אולדסקול מטאל אייקוניים – לפרקים מקפיצים ומעוררים, ולפרקים נוגים וקסומים. הקהל שכעת היה מורכב רק מהאמיצים ששרדו עד לשעות המאוחרות, בשילוב אנרגיית סוף-הופעה ומעט התעסקויות עם הכלים על הבמה בהכנה לשירים, כולם יחד הוציאו אווירת חזרה או ג'אם סשן, הרבה השתטויות ובאנטר מקסים ואינטימי של שני הטאלנטים האדירים האלה שגרמו לכולנו בקהל להרגיש כאילו אנחנו חברים קרובים שלהם.

את הקינוח לערב הזה, עם הספוט הקשוח ביותר בליינאפ, קיבלנו בצורת Compile. שמחתי מאוד לקבל סוף סוף הזדמנות לראות אותם לייב, שכן הם היו בין התגליות המשמחות ביותר של 2021 עבורי – פרוג מטאל פימייל-פרונטד כחול-לבן, כזה שמצליח להיות גם עוטף וענוג עם שירתה המדויקת של עדי פישר, אך גם להקפיץ ולסחוף להדבנג, שמפתיע בכמה הוא מוכר אבל בכל זאת מחדש ומפתיע. הקהל הגיבור ששרד עד לשעה הקשוחה הזו קיבל הופעה אנרגטית וסוחפת עם ליינאפ שזור במיטב משירי אלבום הבכורה של הלהקה, Reaching, שיצא בפברואר של השנה שעברה. הסט נאלץ להיחתך בטרם עת, אך לחלוטין השאיר טעם של עוד.

עוד לפני שהתחיל כל הבלגאן, בנסיעה לגגרין, שוחחתי עם אבא שלי כדי להנעים את הדרך ולהפוך את הפקקים לקצת יותר סבילים. "מה, את הולכת לערב מטאל נשי?" הוא אמר לי, "בטח יהיה רגוע ונחמד". אז לגבי הרגוע – פחחחחחח, אבל לגבי הנחמד – הוא קלע בול. אחד הדברים הכי יפים בפסטיבל הזה היה זה שלאורך כל היום, בכל ההופעות ובשיחות של כולם בפנים ובחוץ, היו פרגונים של הלהקות זו לזו ולהפקה. אווירה שכיף להיות בה, אך מעבר לפירגון הרב – גם הנוכחות הנשית האדירה, העוצמתית ולא מתנצלת הייתה בולטת ונפלאה בעיניי.

כיף אדיר לראות נערות, צעירות ונשים בוגרות, לבד ובחבורות, בקהל ועל הבמה, יוצרות ונהנות – למענן ולמען כל הסצינה. אנחנו, הנשים, היינו אחוז ניכר מהקהל באותו הערב, וזה מעולה. אבל אפשר שנפסיק לחכות לערבי נושא כדי להראות את פרצופנו, משל היינו ז'אנר או נישה? מדוע שלא נפקוד כל הופעה, נצעק ונשאג בקול, נעז ונקים הרכבים, נרים הפקות, נזיז הרים וננער קצת את המאזן הנוכחי? הלוואי שתמיד, בכל הפקה שהיא, נרגיש שזה המקום שלנו, ושאנחנו חלק אינטגרלי ומכריע מהסצינה. אנחנו לא צריכות ייצוג בסצינה, כי אנחנו שם! אנחנו קונות את האלבומים, אנחנו פוקדות את ההופעות, וכן – אנחנו גם שורפות את הבמות. אומרים שאנחנו 49.5% מהאוכלוסייה, בואו נצביע במגפיים ובאגרופים ונשמיע את קולנו.