מיותמים כבר 20 שנה – הופעות צילום ה DVD של אורפנד לנד
אחרי 20 שנה של פעילות, להקת המטאל הישראלית המצליחה ביותר בכל הזמנים חוגגת את פועלה המבורך עם 2 הופעות
חגיגיות, שהתקיימו יום אחר יום בסוף השבוע האחרון.
ההופעה הראשונה הפגינה מועדון רידינג בנמל תל אביב מלא ועמוס, וההופעה כללה וידיאו-ארט מרשים, והופעות אורח של Greg Macintosh, גיטריסט להקת Paradise Lost האגדית, וכזו של Steven Wilson – איש Porcupine Tree ומפיק אלבומה האחרון של הלהקה – OrwarriOR.
השנייה הייתה Sold-Out לחלוטין, וכללה הופעות אורח של Wilson שוב, ש Jones, איש Whorecore לשעבר, וגם יהודה פוליקר, ששורה משיר שלו היא גם זו שהובילה את הלהקה לבחור את שמה הנוכחי בזמנו.
היינו בשתי ההופעות, וצילמנו בראשונה (בגלל צילומי ה DVD נאסר לצלם בשניה), ולהלן התוצאות:
אורפנד לנד ו Greg Macintosh
אני לא אאריך יותר מידי, כי לא משנה מה אכתוב על אורפנד לנד, תהיה יהיה מדובר במשהו מוטה, קשה להיות אוביקטיבי כשמדובר בלהקה של חברי ילדות שלך, שהכרת עוד לפני שקראו להם אורפנד לנד, שכתבת איתם את הטקסטים של האלבומים במהלך השנים ובאופן כללי אתה מקורב מספיק כדי להרגיש יותר כמו חלק מההרכב מאשר מבקר הופעה אוביקטיבי.
בכל מקרה אתייחס בקצרה למה שהיה במועדון במהלך אותה הופעה היסטורית ראשונה: אין ספק שמשהו בכל הנושא היווה סוג של חזרה גנרלית להופעה השניה, שבה לא הייתי, אבל עדיין מדובר היה בשקט באחת ההופעות הטובות של הלהקה שידועה בהיותה חיית הופעות רצינית.
אחרי שנה שבה הופיעה הלהקה בחו"ל יותר מאי פעם, רמת הדיוק והתיאום של חברי הלהקה בולטת, הביצועים מלוטשים, בנוים היטב, הסאונד מדויק, הבחירה של השירים נעשתה בצורה האופטימלית להשגת אפקט מהקהל, ההעמדה, התאורה – הכול עבד נכון.
גליצ'ים היו – ומכאן מסקנת החזרה הגנרלית – הוידיאו ארט המרשים מאד שרץ מאחרי הלהקה במהלך כל ההופעה קצת ברח מהסינק מידי פעם, פידבקים צורמים בקעו פה ושם ממגברים, והסאונדמן התעקש לצנזר את שירתה של שלומית – סולנית הליווי של הלהקה, ברוב הקטעים שלה. גם מתן, שנתן את שירת הגראול המשלימה לקובי, זכה לווליום לא מחמיא.
עם זאת ולמרות כל זה, אין ספק שמדובר באמת בגליצ'ים לעומת הופעה שלמה, ארוכה במיוחד ובנויה לעילא של הלהקה הזאת, כשרגעים מסוימים אפילו בולטים יותר מאי פעם בעבר: הרגע שבו קובי קרא ל Greg Macintosh לעלות לבימה, לביצוע משותף ל Mercy של Paradise Lost בעיבוד של אורפנד לנד, וההמשך עם As I Die בליווי בוזוקי.
עוד רגע הוא זה שבו קובי וסטיבן ווילסון ביצעו ביחד את AM I, תוך שהוא אומר באנגלית "אני אולי נראה כמו ישו, אבל זה אלוהים" וגורם לבריטי הלבנבן להסמיק מאחרי משקפיו, ויש גם את ביצוע הסולו של וילסון עם גיטרה אקוסטית לקלאסיקה אמיתית של אורפנד לנד – הבלדה המוקדמת The Beloved's Cry. אני אולי אמור להתעצבן שבשתי ההופעות וילסון פתח את הביצוע עם ההתנצלות "תיקנתי קצת את האנגלית", אבל מכיוון שזה נכתב בגיל 15 בערך, ושחברת התקליטים הצרפתית דאז של הלהקה אנסה בגסות את הטקסט המקורי – אני מוכן לסלוח לו. הביצוע עצמו היה יפה, גם אם לא עולה על המקור לדעתי.
אין ספק שהגדולה של הלהקה מגיעה בשתי קיצוניות – זו של המטאל העצבני, הדת' המסורתי יותר המוקדם שלה, כשבסיסט הלהקה אורי זילכה מתפרע על הבימה כמו חבר להקת Cannibal Corpse ונראה כמו איש מערות מטאלי מאיים, וזו של החפלה, הרגעים שבהם כל הקהל קופץ כמו רקדנית בטן מטאלית מרובת ראשים, והצרחות עולות לתקרה, אני מניח שזו הייחודיות של הלהקה, היכולת לשלב שני צדדים השונים כל כך אחד מהשני.
ההופעה הסתיימה בטעם טוב, ארוכה מהרגיל, אבל בלי גרם של שומן מיותר, ממה ששמעתי וקראתי ההופעה של שישי עם יהודה פוליקר הייתה מוצלחת אפילו יותר, אבל אם לצטט חבר טאליסט אחר במבטא רוסי מפוברק: "אני נהינתי"
אורפנד לנד ופוליקר
סקירה מהירה של הטי-שירטים שלבשו באי המופע, המשתרכים בתורים ארוכים אל מול קופות "רידינג 3" , הספיקה על מנת להבין שלא מדובר בעוד הופעה של אורפנד-לנד בת"א. מעריצים ותיקים ומוכרים עם חולצות של להקות דת' אל מול פרצופים חדשים, בחורות במלבושי עור שחורים אל מול אבאל'ה כרסתן עם חולצה של "פינק פלויד". הבאזז סביב מופע חגיגות ה-20 של אורפנד-לנד עשה את שלו וכינס כאלף איש (שקנו את כל כרטיסים מראש, אגב) במופע שלא רק חגג את שנות קיומה ופועלה הפוריות של להקת המטאל הבת-ימית הוותיקה, אלא חגג את התחושה שסוף סוף יש לסצנה הישראלית הכול כך קטנה, מה להראות. ובגדול.
כבר מצמד השירים הראשונים, "Halo dies" ו- "Birth of three" מתוך אלבום המופת "מבול", היה ניתן להבחין בפרי עמלם וניסיונם הנצבר של היתומים אשר בילו חלק ניכר מהשנה האחרונה בטוּר בן כ-80 הופעות בכ-25 מדינות שונות: לקול צהלתם של הקהל המשולהב והקופצני שמילא את המועדון עד אפס מקום, עלו חברי הלהקה והפגינו נוכחות בימתית מרשימה, נגינה מדויקת ובעיקר המון כוח. רשימת השירים הארוכה (30) אפשרה ללהקה להציג את מגוון הצלילים בהם היא מתאפיינת, החל מהשירים הכבדים וה"מטאליים" יותר, כגון "Deciples of the sacred oath 2" ו- "Codeword: Uprising" מהאלבום האחרון ועד השירים השקטים והמסולסלים יותר,כגון "A'salk" ו-"New Jerusalem" שארחו את הסולנית-שותפה שלומית לוי הנפלאה, ואף נתנו מקום ביטוי נרחב יחסית לנגני הבוזוקי, החליל וכלי ההקשה אשר תמכו בלהקה לאורך ההופעה ותרמו רבות לעושר המוזיקלי אשר סיפקו חברי הלהקה בהם אשף הגיטרה יוסי סהרון והמתופף החדש יחסית מתן שמואלי, שהרשים בתיפוף כוחני והדוק לאורך כל ההופעה ואף נתן סולו תופים מהוקצע וראוותני.
התרגשות גדולה הורגשה כאשר יהודה פוליקר, אותו מגדירה הלהקה כ"אב המוזיקלי" שלה, עלה חמוש במשקפי שמש ובגיטרת הפנדר-סטראט הנצחית שלו. במקביל להתלהבות הרבה של הקהל (כולל סיטואציה הזויה בה צמד נערים בני 13 עם חולצות של Burzum ו- Emperor שעמדו לידי צרחו בחוסר הכרה את שמו של פוליקר וכמעט החרישו אותי) שלא ממש ידע למה לצפות מהשילוב המעניין הזה, היה ניכר שגם פוליקר עצמו מתרגש נורא, אולי אפילו קצת נבוך. יחד עם הלהקה הם ביצעו ארבעה משיריו המוכרים, כולל ו-"הצל ואני" ו-"חלון לים התיכון" המצמרר.
למרבה ההפתעה, דווקא אותם ביצועים היוו את החוליה החלשה של ברפרטואר של הערב. נדמה היה שהשירים האהובים של פוליקר לא עובדו לכדי יצירות שישתלבו היטב עם סגנונה של הלהקה, אלא נוגנו כשיריו של פוליקר יחד עם להקת ליווי מוצלחת, ובכך היוו מין אנטי-קליימקס לפתיחה הכה חזקה של הערב. טוב הייתה עושה הלהקה אילו הייתה מעבדת את שיריו של פוליקר ומביאה אותם יותר קרוב לתחומה כפי שעשתה בעבר באופן כה מוצלח עם שירים כגון Mercy"" של Paradise lost או המזמורים היהודיים "נורא אל נורא" ו- "עולת התמיד". פוליקר, כשלעצמו, הפתיע וריגש כאשר הזכיר לכולם שמדובר בגיטריסט ענק כאשר ביצע תפקידי גיטרה מגוונים, כולל סולו ארוך ומסוגנן לשיר "כפיים".
גם סביב השתתפותו של יקיר הקהל הישראלי סטיבן ווילסון ( Porcupine tree, Blackfield ושלל הרכבים נוספים ) נרשמה אכזבה קלה כאשר זה עלה לתת את קולו בשני תפקידים קצרצרים, כקול שני בשיר "I? M" ובקאוור אקוסטי לקלאסיקה האורפנדית "The beloveds cry". על אף נוכחותו הקצרה, ווילסון ריגש עם קולו העדין ואף הצחיק את הקהל כאשר גיחך על חשבון האנגלית הקלוקלת בה נהגה להשתמש הלהקה בתחילת דרכה.
קרדיט גדול ניתן לתת להיבטים הטכניים של המופע, אשר כללו תאורה מושקעת, סאונד טוב שאפשר ללהקה להראות את יכולתה ובמיוחד לצמד היוצרים שחר חמו ומתן כהן (חצי מלהקת (Betzefer שסיפקו מופע ויזואלי מרשים ביותר, עשיר במראות ובדימויים ותפור לתוכן המילולי/המוזיקלי של שירי הלהקה.
לא כל יום חוגגת להקה ישראלית בעלת שם עולמי 20 שנה להקמתה, ולא כל יום ניתן לחזות בכמות כה גדולה של כישרון על במה אחת. נדמה שכעת נותר לנו רק להמתין בסבלנות לחגיגות הארבעים.