צילום: יאיר אבלסון
כשזה מגיע למזג אויר, באר שבע היא בערך העיר הכי לא החלטית בעולם. בצהריי יום חמישי הייתה סופת אבק, וכבר אמרתי לעצמי שכשאכתוב את הסקירה הזאת אציין את הסופה בתור רקע מושלם לערב עם שם שכזה. רק מה? אחרי הסופה הגיע גשם ואז נשאר רק קור כמו שהרבה שנים לא חוויתי. את מועדון "עשן הזמן" בבאר שבע אני מכיר כמקום קטן שקשה להיות בו יותר מדי זמן כי חם שם בטירוף מפאת ענייני מיזוג, אך אותו ערב היה קר, חשוך, מהסוג שמיטב הת'ראשרים צריכים את מיטב הבירה והסיגריות כדי להתחמם.

פתיחת השערים והמופע הראשון תוכננו לשעה 19:00 המוקדמת, מה שהעלה בי תהייה לגבי מדוע לא לתת מרווח זמן בית פתיחת שערים ללהקה הראשונה על מנת שיגיע קהל? אז כצפוי, בשעה 19:00 כמעט ולא היה קהל ועליית הלהקה הראשונה נדחתה ל-19:30 מה שאיפשר למיטב הילדודס של באר שבע להגיע ולגרום לי להרגיש זקן להחריד.
Caturix

ראשונים עלו קטוריקס הבאר-שבעים. מדובר בנערים בגיל תיכון, שזוהי הופעתם השלישית בסך הכל. ממבט ראשון נראה שמדובר בחבורה צעירה שהחליטה שהיא מראה לעולם שהיא גם יכולה, אך הגיל גם חושף מספר בעיות: שירים עם המון סולואים, חיוכים לקהל (מי מחייך בת'ראש?) ולוק מאוד לא אחיד (גיטריסט עם טריינינג, באסיסט עם חולצת פלאנל, סולן עם חולצה של Star Wars).

לשמחתי, עניין הלוק הופך לא רלוונטי בשנייה שהלהקה מתחילה לנגן. השיר הראשון בנוי כמיטב המסורת הת'ראשית, מכניסה אקוסטית, הצטרפות של באס, עצירה פתאומית והיידה, מתחילים לעשות בלאגן. בשיר הראשון הצטרף בשירה גם אחד ממארגני הערב, טל גרינפלד שתרם את מיטב הגראולים שלו. בשיר השני קטוריקס כבר לא טוחנים את הנוסחה של התחלה שקטה ופתאום עצירה ורעש, אלא מפתחים עוד פתיחה אקוסטית לשיר הרבה יותר קוהרנטי מבחינת הבנייה שלו.

קשה לי להסתיר את הסימפטיה שיש לי ללהקה הצעירה. אולי כי הם מאוד מזכירים לי את להקות הת'ראש של פעם בתחילת דרכם, אולי זה בגלל העבודה הקשה שהם משקיעים (יום לפני ההופעה הם עשו חזרה של 8 פאקינג שעות!), אולי זה כי כשאני עוצם עיניים אני לא שומע את נועם בן ה-18 שר אלא משהו בין מקס קבלרה בשנות ה-80 לטום אנג'לריפר בשנות ה-90. אולי זה הבוסריות שנודפת פוטנציאל. בשורה התחתונה, אני נהנתי והקהל נהנה. עכשיו צריך לשפץ רק את הלוק והשואו החסרים וקצת לדייק את הלחנים, ונקבל את האחים הקטנים של Sinnery.

03

אני מודה שעד אותו ערב לא שמעתי בכלל את 03. במקור, היו אמורים Eternal Struggle להשתתף בערב הזה ומאוד רציתי לראות אותם, אך מסיבות שלא ידועות לי הם ביטלו את השתתפותם ו-03 תפסו את מקומם. האמת שהתעצלתי קצת לעשות מחקר על הלהקה לפני ההופעה ואפילו באתי בגישה קצת שלילית, כי מה יכול להיות? מקסימום הם יפתיעו אותי לטובה. וזה בדיוק מה שהם עשו.

חמושים בבאסיסט וגיטריסט חדשים (יוצאי סינטקס) תפסו 03 את הבמה. בעצם, להגיד שהם תפסו את הבמה זה לא מדויק, כי המתופף היה עליה, וגם גיטריסט שדומה בצורה מחשידה לקיאנו ריבס. הסולן, שבכלל נראה היפסטר עם חולצת משבצות ומכנסי סקיני טרח לפזר את עצמו בכל רחבי המועדון, הגיטריסט השני, הר אדם עם מסיכה של ביין נתן את השואו הכי אנרגטי שראיתי אי פעם מגיטריסט בארץ והבאסיסט היה לצד הבמה, חמוש במכנסי טריינינג כי בכל זאת, אם כבר יש מולדובן בלהקה רצוי שגם יראה גופניק קצת, בקטע טוב כמובן.

אז מה היה לנו שם? הארדקור מטורף, מהיר, חזק, בלתי מתפשר ובועט. אני חושב שההופעה הזאת מעט גרמה לי להצטער שלא הייתי ביותר הופעות הארדקור בחיי, כי זה היה פשוט כיף. חברי הלהקה לא הפסיקו לזוז ממקום למקום, להפעיל את הקהל, להתפרע, לקפוץ ולהתנהג כאילו הם לא חמישה אנשים במועדון של מטר על מטר. למעשה, השואו היה כל כך מופרע שחבר שניסה לצלם את הערב אמר שהוא לא מצליח לצלם אותם כי הוא מפחד שהמצלמה שלו תקבל מהם מכות. למעשה, השואו היה כל כך טוב שבמהלך ההופעה הבאס חווה כמה ניתוקים, וגם כשהבאסיסט הפסיק לנגן היה קשה לשים לב לכך.

Sintax

זהו הביקור השני של סינטקס בבאר שבע. אני זוכר לטובה מאוד את הביקור הראשון שלהם, לפני מספר חודשים, כאשר שתי החוויות הזכורות לי בעיקר היה ה-tightness בנגינה של הלהקה והשואו. לאחרונה נודע לי שהגיטריסט והבאסיסט שנתנו את עיקר השואו עזבו ועברו ל-03, ואת מקומם תפסו יהודה בן מנחם על הגיטרה וסלבה קישקה על הבאס. עכשיו רק נותר לראות האם ומה קורה בגזרת השואו, כי למדד ה-tightness אני בכלל לא דואג.

כשסינטקס עמדו להתחיל את ההופעה כל הקהל היה בחוץ ובושש לבוא. אותי זה מאוד ביאס כי אני חושב שלהקה כמו סינטקס לא אמורה לחכות לקהל אלא בדיוק להיפך. אז לאט הקהל החל לזרום פנימה והחבורה הירושלמית החלה במלאכת פירוק המקום. ההופעה נפתחה עם Let's get mental, שיר סולידי שכנראה מנבא הופעה סולידית. אני חושב שכבר בשיר הראשון אפשר היה לראות איזשהו ירדה באנרגיה היוצרת את השואו, מה שאני נוטה לייחס דווקא יותר לכמות הקהל המעטה. לעומת ההופעה הקודמת, נראה שחברי הלהקה נוטים יותר להיות ספונים באזור הבמה ופחות מתפרעים, מה שלשמחתי התחיל להשתנות במהלך ההופעה. אילוז ירד לקהל, סלבה, שכבר היה ליד הקהל התחיל להסתובב ברחבי המועדון ולרגע אף נראה שהוא יוצא החוצה תוך כדי שהוא מנגן ואילו יחי נשאר במקומו, לא זז יותר מדי אך עדיין במו פיו מנצח על הקהל.

אחרי מספר שירים הגיע אחד מלהיטי הלהקה Sway for a better day שגם זכה לביצוע קצת פחות סוחף לעומת ההופעה הקודמת, אך בכל זאת נראה שהלהקה לא מתכוונת לוותר. מיד אחריו שלפה אולי את הלהיט הכי גדול שלה, המתאים מאוד לרוח התקופה, הלא הוא Four more years. יחי הקדים להתעצבן על הפוליטיקאים של ימינו, על טראמפ, על הילארי, על ביבי ועל כל מה שלובש חליפה וחי על חשבוננו. בשלב הזה הלהקה כבר התפוצצה על הבמה עם כל מה שיש לה, ואולי זה המקום לציין את המתופף ניר ברוך, שהוא כנראה המתופף הכי אנרגטי שראיתי בחיי. אני לא יודע אם הוא לקח ספידים או שהוא סתם היפראקטיבי, אבל הבחור לא עצר לרגע ואני חושב שעם כל מכה שלו ריחמתי על מערכת התופים המסכנה. בהמשך הלהקה ביצעה גם שיר חדש שהוסיף עוד קצת נזק למקום ולאוזניים (בקטע טוב) וקאבר ת'ראש לשיר הבלוז You can't teach an old dog new tricks. ואני? אני יצאתי עם טעם של מעורב ירושלמי בפה.

Strident

אחרונים לערב זה עלו סטריידנט. החבורה החצי באר-שבעית וחצי תל-אביבית הוותיקה קצת הרגישו לי לא סגורים לגבי עם כמה אנרגיה הם באים. בקהל נשארו די מעט אנשים, הווליום הכללי במועדון ירד, כנראה בגלל השעה, ונראה שהולכת להיות הופעה קצת מרדימה. או כך חשבתי…

דימה הסולן ומיכאל הגיטריסט לא נתנו לכל המצב מסביבם להפריע להם לעשות את הדבר שבשבילו הם קמים בבוקר – ת'ראש עצבני, קרבי ומהיר. החבורה, שלאחרונה חזרה מסיבוב הופעות באוקראינה, לא התכוונה לצאת מהערב הזה בלי לתפוס כמה צווארים בקהל. בין בעיות טכניות עם התופים ובדיחות על החלפת תחתונים הספיקה הלהקה לנגן שירים ישנים מאלבומם On the aim וכמה את הסינגל החדש Final warhead blast, אותו ביצעו באופן מושלם שלא הותיר מקום באוזניים שלי לספוג עוד תו אחד אפילו.

לסיכום: הערב סבל ממספר בעיות. חלקן טכניות כמו הפסקות של הבאס או התופים ומיקרופון חזק מדי, היה איחור של חצי שעה בהתחלה ולצערי גם לא המון קהל בכל הופעה. מעבר לכמה שהיה קר במועדון היה דבר אחד שהפריע לי ואולי גם לשאר הקהל וזה אורך הסט של הלהקות. כל להקה ניגנה 45 דקות, ועבורי לפחות זה קצת מתיש כי בכל זאת, מדובר בשלוש שעות של מוזיקה בווליום לא חלש בכלל, במקום קטן ומול קהל בלי יותר מדי סבלנות. מצד שני, צריך לתת המון קרדיט ללהקות, שלמרות כל הבעיות נתנו את המיטב שלהן, והרימו ערב ת'ראשי בלב המדבר הקפוא. רק חבל שאין בבאר-שבע הרבה קהל ומועדונים נוחים וגדולים.