צילום: אייל פאר
כמעט 300 באו לראות את אירוע המטאל המפציץ של Lehavoth, אחת מלהקות המטאל הקיצוניות ביותר שהופיעה בישראל אי פעם. מועדון התמונע במשך שנים שימש בתחילת שנות ה-2000 בתור האלטרנטיבה לאירועי מטאל מקומיים וחזקים. כאשר הבארבי היה מסורבל או גדול מדי, או שהיה רצון לשחרר קצת קיטור בין בלאגן לבלאגן, התמונע נחשב, בכנות, אחד המקומות הטובים ביותר שתרצו להופיע בו. כל סצינת המטאל נדרשה לתת שם נוכחות מלבד Salem ו-Orphaned Land שהיו גדולים מדי על המקום – אבל אחרי שדחסנו, אנחנו המטאליסטים הישראלים, טיפה יותר מדי למועדון הזה, והבאנו את Lehavoth ביחד עם Eternal Gray ו-Betzefer באותה הופעה גורלית לערב שפשוט התפקע מחוסר מקום – זה עלה לנו במועדון. מישהו שבר שם את הרגל, המועדון נלחץ – חשב שפוגו זה אקט של טרור ומלחמה – והופ – נסגרו הדלתות בפני כל המטאליסטים שצבעו על המקום. ייתכן שזה בעצם הייתה סיומה של תקופה קצרה, שהייתה בין 2001 ל-2004 בערך, של פריחה אדירה בסצינה המקומית, והדעיכה המתודית שלה עד 2009-10 כאשר פסטיבל Hellelujah הוכיח שסצינת המטאל הישראלית עוד חיה ובועטת.

אז לכבוד ההופעה של Lehavoth באו לעלות בחומה נגד הבמה של התמונע פעם נוספת. כאילו לא חלפו להן 13 שנה מאז שהיינו פה עם Lehavoth בפעם שעברה. בעשור וקצת שחלפו פרחו כל כך הרבה להקות – שהבחירה של Lehavoth להביא את Ferium ואת Dukatalon לעמוד לצידם באירוע החגיגי הוא רק צעד נוסף לכיוון מה שאולי הוא הכוונה מסודרת למיסוד הסצינה המקומית. כאשר הופעות מטאל מחו"ל קצת מתרסקות או לא מצליחות למלא את אותה כמות הקהל, במיוחד לא בז'אנרים האלה – נדמה שדווקא המטאל הקיצוני מסתדר נהדר, תודה רבה, ומרגיש כמו משפחה אחת גדולה שרק לא פגשה אחד את השני במשך הרבה זמן – אבל כולנו זוכרים טוב מאד למה אנחנו אוהבים את המוסיקה הזו. אז היה אירוע מעולה, עם שלוש הופעות שנעו ממאד טובות למצוינות – אז בוא תקבלו סיכום מתרגש מנקודת מבט של מעריץ שחושב שהוא חזר קצת אחורה בזמן לתקופה שגל פיקסל וניר גוטריימן כמעט העיפו לי את העין אי שם עם מיתר רופף בהופעה של Lehavoth בשנת מיליון לפני הספירה. אם כי יש מצב שזו הייתה הופעה של Vultures, הכל מתחיל להראות מטושטש בעין הזו מאז.

Dukatalon
ז'אנר: Stoner/ Sludge Metal
להקות דומות: Dopethrone, Monolord, Windhand

אני חושב שזו הדוגמה והמחמאה הכי טובה שאפשר לתת ללהקה – הלוואי ותהיו כמו Dukatalon במה שלא תעשו. זה מאד פשוט – Dukatalon נשמעים כמו הדבר הכי כבד והכי טוב שיש בז'אנר שלהם, בצורה כל כך כובשת שהיא חוצה את גבולות הז'אנר. הם לא עושים שום דבר שהז'אנר שלהם לא מאפשר להם – מדובר במוסיקה איטית, מונוכרומטית ומטמטמת, שכל כולה מובלת כמעט באופן מלא על ידי תיפוף אנרגטי שלא ברא השטן וריפים של סוף העולם ומתחת לו. היופי האמיתי הוא כאמור שאין פה שום מגבלה, כל מי שאוהב מטאל, וגם אלה שלא אבל אוהבים מוסיקה טובה וכבדה, יתאהבו ב-Dukatalon, ואתה צריך להיות מטומטם פר-אקסלנס כדי להתעלם מכמה שהריפים שלהם טובים. המבנה, הביצוע, הסאונד – כמו שאמר לי לילו בסיסט Shredhead בזמן שדפקנו את הראש בקדימה של ההופעה, אפילו כשצפריר מכוון את הגיטרה זה נשמע כמו הצליל הכי נכון והכי כבד שאפשר להנפיק. זה מאד פשוט, Dukatalon הם לא רק להקת ה-Stoner/Sludge המושלמת (והעובדה שהם ישראלים היא פשוט פרט טריוויה זניח) אלא הם גם עושים את הכל בכל כך הרבה צניעות ואהבה למוסיקה מצד אחד, וכל כך הרבה אווירת אימה ומתח מצד שני, שזה מנצח מכל הכיוונים. עם התפקידים שהכי פשוטים לכאורה והכי מסובכים בתכלס לביצוע הטריו הזה מתגלגל קדימה כמו מפולת מוסיקלית, וכל ההופעה נמרחת לחוויה מעושנת של כוח וכבדות טהורים. אי אפשר להשאר אדיש לריפים ולשירים המעולים של Dukatalon ומי שלא יודע עדיין מה הוא מחמיץ חייב, אני חוזר, חייב לתפוס אותם בהופעה, כי הם אולי היצוא הכי טוב שיש לנו במטאל הישראלי – והם מופיעים מדהים, מנגנים מדהים ונשמעים מדהים.

אחרי רצף הליקוקים הזה אני אסביר גם קצת מה אתם חווים שם בהופעה של Dukatalon. הטריו הזה נעמד על הבמה בלי באמת לאייש את עמדת הפרונט, אלא משאיר אותה ריקה. צפריר הגיטריסט סולן נעמד בצידה השמאלי הקיצוני של הבמה, ופשוט יורה את השאגות ואת הנגינה שלו משם – נותן למוסיקה לדבר בשמו. יריב המתופף מרביץ לתופים כאילו הם האויב הכי גדול שלו – וכל מכה שלו נשמעת כאילו היא באה עם משמעות משלה. הוא מופיע כמו אחוז דיבוק, מחויב למוסיקה ולמקצב ומוביל את הלהקה מאחורי העמדה בלי עוררין. רועי הבסיסט עומד כמו סלע עשוי בזלת בצד הימני של הבמה, מניע את הריפים קדימה באמצעות בס משומן ורווי רעמים, וככה הטריו הזה פשוט מתפוצץ בהופעה קדימה.

אחרי חצי שעה המופע מגיע לסיום ואי אפשר להגיד שבאתי על סיפוקי. Dukatalon בהופעה של חצי שעה משאירה טעם אדיר של עוד, ומאז חזרתי הביתה נתתי סיבוב נוסף לאלבומם היחיד עד כה, Saved By Fear שיצא בתחילת העשור. מי ייתן ששנת 2017 תיתן לנו את הריליס הבא שלהם, ויפה שעה אחת קודם.

Ferium
ז'אנר: Groove/ Death Metal
להקות דומות: Decapitated, Dissonance In Design, Bleed The Sky

בין הפטיש של Dukatalon והסדן של Lehavoth, נדמה ש-Ferium באו קצת נפסדים לערב הזה. שלא תבינו לא נכון – הם כנראה חמושים בנגנים מהטובים במדינה, אבל המוסיקה שלהם משחקת לרעתם בערב הזה. זה התחיל ברגל שמאל כאשר אלרם בוקסר, גיטריסט הלהקה, שבר את הרגל ונקע את האצבע, ופתח את ההופעה כשהוא יושב על כיסא. זה מוריד כמובן את המצב רוח של ההרכב, מה שבהחלט גרר את טירן לנזוף בו "אני שונא שאתה על הכסא הזה" ואלרם השיב לו בתסכול – אבל גם מעבר לזה, נדמה שהאנרגיה של Ferium הייתה לא בכל הכוח בהופעה הזו. מן הסתם שבירה בשורות משפיעה לאורך כל ההופעה – וגם כשאלרם נעמד על הרגליים אחרי שני שירים כנגד עצת רופאיו ונתן בראש מה שהוא יכול היה לתת – זה לא השתווה לעוצמה שהלהקה משדרת בדרך כלל. אבל מעבר לזה, עכשיו שהאלבום השני שלהם, Behind The Black Eyes כבר איתנו מאז אפריל, אפשר לומר בודאות, השירים הכי חזקים בו לא חזקים כמו השירים הכי חזקים ב-Reflections. Losing The Grip, השיר החזק באלבום, בהחלט מעיר את האווירה, אבל גם לצד פצצות מתכתיות כמו Power Is All That Matters או Aftermath, שירים מאלבום הבכורה עדיין עובדים יותר טוב על הקהל התל אביבי. אולי אנחנו פשוט לא התרגלנו אל Behind The Black Eyes. אולי Reflections הרגיש יותר אוטנטי. אולי אנחנו סתם מתבשלים במיץ של עצמנו ואין הבדל בהגשה או ברמה – אבל זה מרגיש כאילו הקהל מגיב טוב יותר לשיר הנושא מאלבום הבכורה או ל-Blood מאשר לשירים החדשים.

Ferium ביום הכי חלש שלה היא עדיין להקה מעולה, וגם כאשר אלרם בוקסר מושבת חצי הופעה, רון עמר ויוני ביטון קודחים בראש עם רית'ם סקשן מהשאול, גיא גולדנברג עדיין משתולל בגיטרה השנייה וטירן הולך ומשתפר מהופעה להופעה עם שאגות ונהמות שנשמעות כמו מטח של טילים. הבעיה העיקרית של Ferium, במיוחד לצד Dukatalon, שהם לא מרבים להשאר עם הריפים המנצחים שלהם הרבה זמן, הם ממשיכים הלאה. זו דרך הכתיבה שלהם והבחירה האומנותית שלהם, לא לתת לנו לנוח על זרי הדפנה של החלקים הכי טובים במוסיקה שלהם, כדי שנחזור לשמוע אותם שוב ושוב, אבל זה משאיר הרבה מאד שירים בלתי זכירים גם בפעם העשירית ששומעים אותם, לעומת הריף של Dukatalon שנשאר איתך לנצח לא משנה כמה זמן יעבור. זה בעיקרון הבעיה שמרכזת כל להקה טכנית לפינה – האם אתה מעדיף להפציץ במוסיקה מעולה גם אם אתה יודע שאנשים לא בדיוק יזמזמו אותה אחר כך – או להשאיר איזה טעם טוב של עוד בהמשך. Change Of Winds הוא אולי היחיד שבעצם מחזיק איתו מלודיה שמהדהדת איתך, וטוב שהשיר הזה הפך להיות השיר הסוגר שלהם בהופעות כי הוא פשוט משאיר הד אדיר של מטאל מצוין שאפשר לזכור אותו גם ליום הבא.

Lehavoth
ז'אנר: Brutal Death Metal
להקות דומות: Misery Index, Rotten Sound, Severe Torture

עכשיו, כשאנחנו יודעים ש-Lehavoth חזרו במלוא העוצמה, ואת כרטיס הקאמבק שלהם הם פדו בהופעה בסוף אוקטובר, הגיע העת לתת להם דין וחשבון אודות האם זה עדיין מחזיק מים. האם המוסיקה של Lehavoth יכולה לשרוד את הצד הזה של העשור, אחרי שסצינת המטאל בישראל ובעולם כולו כמעט ומיצתה את ה-Brutal Death Metal? הרי הימים של Dying Fetus או Nile בתור הדבר שכל מטאליסט ישראלי חייב לשמוע כבר לא יחזרו – ואפילו ה-Deathcore שבר בשריקה חזק שמאלה. רק תקשיבו לשירים האחרונים של Suicide Silence ותבינו שה-Death Metal אולי פרח פריחה מחודשת בתחילת שנות ה-2000, אבל היום הוא חזר שוב למקומו הטבעי – בצד, בשוליים, איפה שהרוע באמת יכול להתבשל באין מפריע.

אז השורה התחתונה היא שאני עדיין מטורף על ההופעה של Lehavoth. זה נדמה כאילו החילוף בליין-אפ לא רק שעשה להם טוב, אלא נתן להם לפרוח. בלי ספק עם אחד מהמתופפים הרצחניים ביותר שידעה ארצנו, ועם נוכחות במה שלא מתביישת להיות אחת הלהקות הכי מפחידות בעולם, Lehavoth מסתערים אל קופה ריקה. אין אף אחד שבתכלס יכול לבוא ולעמוד בפניהם בארץ ולומר להם "אין, נגמר, Brutal Death Metal כבר עשה את שלו." הם עושים בשכל, שהם משלבים ב-Grinder, ה-EP החדש שלהם, את האווירה של Ministry ו-Misery Loves Co. מבלי באמת לגעת ב-Industrial. יש פה תחושה במוסיקה של מפעל מתכת, אבל אין אף צליל אלקטרוני אחד לישועה מלבד האינטרו של Catterpiller.

הסט ליסט די דומה למה שקיבלנו בהופעה בהלווין, אבל עם יותר מטעמים. אחרי הפתיח המסחרר הלהקה שורפת לכיוון Lunar Mosphit ואז חוזרת ל-Ghost Nation. הם מדלגים בחומרים מהספליט, ה-EP שלא יצא, ה-EP החדש ואלבום הבכורה באין מפריע, לוקחים שירים כמו Layers Of Shit, Reptile ושאר המפלצות שיותר מתאימות ל-Grindcore ומוכיחים שלא משנה כמה אתה עשוה את זה קיצוני, אתה עדיין תהנה מזה אם אתה מסור למטאל שלהם.

כל המופע מרגיש קצת כמו אקט סאדו-מזוכיסטי, ובצדק. יש משהו מעניש ומייסר בכוונה בז'אנר הקיצוני הזה של המטאל, אבל אם אתה מצליח להבין את הראש המסובב של מולך ופיקסל אתה מסוגל להבין למה זה טוב. איפה היופי הזה פורח בין כל הריפים וכל הבלאגן וכל הדיסטורשן. מבחינת סאונד יש קצת בעיות – Lehavoth לא מסוגלים לשים על השולחן את הריפים במדויק, ויש קצת צליעה גם במפלצות כמו Non Civilized או Challanger שבוצע ביחד עם אורן בלבוס מ-Eternal Gray האלמותית, אבל איפשהו זה גם מחמיא למוסיקה. הלהקה מעדיפה, בצורה מודעת לחלוטין, לחנטרש איזה צליל אחד פה או שם ולא להיות נאצים לגמרי בקטע של הנגינה על מנת לתת 300% אחוז לנוכחות הבימתית שלהם. אף אחד מהם לא נהיה צעיר יותר, בסופו של דבר, אפילו סער טובי הרכש החדש הוא כבר עבר את החצי הזה של גיל ה-20 ומתחיל לראות איך ה-30 שלו יראו, והשאר משקיפים עליו עשור פלוס מלמעלה.

אבל זה לא משנה את העובדה שזה עובד. ההופעה קודחת וחופרת ומוציאה דם ונפט ומצליחה לשבור את המקום. יש משהו שמרגיש קצת כמו לחזור לזירת הרצח בהופעה של Lehavoth בתמונע, איפה שרועי מורד שבר את הרגל ומועדון התמונע גירש מעליו פניו את כל המטאליסט לפלוס מינוס עשר שנים לא כולל חד"פים מדי פעם. זה מרגיש כאילו Lehavoth באו לסיים את העבודה. בדיוק על הבמה הזו אמר מולך בשנת 2004 שזהו, הוא גמר את הסוס ומיצה את Lehavoth ואולי יהיה משהו אחר מתישהו פעם, וזה לא קרה עד אשר Lehavoth לא קרו. ועכשיו הם קרו – ובמועדון התמונע לא פחות ולא יותר. וכשהם חמושים בשירים כמו Iconoclastic ורצף אדיר מה-EP שנוגן במלואו, כל הארבע שירים ממנו, כדי להוכיח שהלהקה הזו עדיין יודעת מה היא רוצה ומה לעשות – אפשר בקלות לשבת בניחותא עלאק ולומר שהמלכים של הז'אנר פה כדי להשאר, ושההופעה שלהם היא עדיין אחת מהופעות המטאל הכי טובות בממלכה הרקובה הזו, אם לא הטובה בהן.