צילמה: אייל פאר
משהו טוב קורם עור וגידים בארץ בשנים האחרונות. יותר ויותר עוסקים במוסיקה (בין אם מוסיקאים או מפיצים למיניהם) נכנסים לזירה המורכבת של הבאת הרכבים מחו"ל משולי התעשייה להופעות בארץ. זוהי כבר אינה נחלתם הבלעדית של מפיקים למיניהם העוסקים בתחום למחייתם, אלא חלק משליחות מוסיקלית שהתגמול ממנה הוא לאו דווקא חומרי. מעבר לאנשי הלייבל המקומי Auris Media שעוסקים בתחום כבר שנים, אני יכול למנות בשלוף שמות כמו "A & M Releases", "עין הרע", "Frog-Hop Crew" ואף את "Dybbuk" שנכנסו למשחק ממש לאחרונה. מי שהתברג לאחרונה תחת הייצוג הבולט ביותר של התופעה הוא השם "Reality Rehab Records".

לפני מספר שנים הקימו צמד האחים עומר ואבירן חביב, הלוא הם חברי להקת The Great Machine המשובחת, את המועדון התל-אביבי בעל השם המחייב "Reality Rehab Center" (שכיום מתפקד כחדר חזרות). כוונתם המוצהרת לא הסתכמה בגלגול של מזומנים – אלא שינוי תפיסה אמנותית. בין המאבקים מול העירייה שהערימה לא מעט קשיים – הספיקו הצמד לארגן במקום לא מעט תערוכות אמנות, ושלל אירועי מוסיקה מקומיים גם במועדון עצמו וגם מחוצה לו, כולל ניהול במות בפסטיבל ה"אינדינגב" למשל.

הופעתם של Acid King בארץ היא ההפקה השנייה שלהם בקיץ האחרון ששילבה הופעה של להקה מחו"ל. חודש קודם לכן הגיעו לארץ בפעם השנייה All Them Witches האדירים באירוע נוסף שאורגן על ידי הצמד. בהתאם לסגנון המוסיקלי של להקתם – המוסיקה שעוברת תחת ידיהם של אנשי ה-"Reality Rehab" היא בעיקרה מעולם הסטונר, הדום, הסלאדג' והרוק הפסיכדלי. יש שיאמרו שפריצתם המחודשת של סגנונות אלו לתודעה גוועה היכנשהו בעשור הקודם – אך בישראל כמו שבישראל – ישנה לא פעם נטייה להתעוררות מאוחרת. להקת Acid King נמנית על הלהקות הבולטות בגל הניינטיזי של הסטונר מטאל, וככזו – ישנה משמעות מאחורי הגעה של הרכב שכזה, בפרט להופעה בסדר גודל של הבארבי. Acid King לאחרונה חזרו למוקד העניינים עם שחרורו של אלבומה האחרון "Middle of Nowhere, Center of Everywhere" לפני כשנתיים, לאחר הפסקה ארוכה מאלבום האולפן האחרון שלהם, "Acid King III", ששוחרר כעשור קודם לכן.

במסורת האירועים של האחים חביב, גם הפעם ניתן ייצוג הולם לתוצר המקומי; כך שאת הערב הפעם פתחה להקת Nico Teen; על אף השם אותו נושא ההרכב, שבמידה מסוימת מצייר אותו כלהקה לכל דבר ועניין, מדובר בפרויקט שאפתני שבבסיסו ניצבת המוסיקאית זוהר שפיר שבהמשך התפתח למקבץ נגנים שמעניק לחומר המוקלט אותו כתבה והלחינה זוהר אינטרפרטציה חיה. מכירים את הלהקות הללו שעל הנייר נשמעות כמו משהו שיקלע בדיוק לטעם שלכם, אך מתברר שבהופעה זה עובד פחות משציפיתם? ובכן, כזו הייתה ההיכרות הראשונית שלי עם Nico Teen. על הנייר, מדובר בחומר בעל פוטנציאל רב לקלוע בדיוק לטעם שלי – דאב מינימליסטי בשילוב רוק אפל ומלוכלך המתעטפים יחדיו בפסיכדליה מהדהדת. עם זאת, בפעם הראשונה בה הצטלבו דרכינו, הייתה זו שעת לילה מאוחרת בפסטיבל "אינדינגב" 2015, והחוויה שלי בעיקר הסתכמה בשעמום שדחק בי להכנע לעייפות שפקדה אותי באותם רגעים. החימום ל-Acid King העניק לי הזדמנות נוספת, הוגנת מעט יותר, להופעה של Nico Teen.

גם מבלי לערוך היכרות מקיפה עם המוסיקה של ההרכב, ניתן בקלות להבחין כי זוהר הינה האושיה הבולטת ב-Nico Teen. שירתה המכושפת המהולה בריוורב של זוהר מילאה את חלל המועדון, ויכולתה הבימתית שלה ניכרת ללא צורך בהחלפת מילה עם הקהל. מקור הפגם העיקרי בתהליך שעובר החומר המוקלט של Nico Teen בהגיעו על הבמה נעוץ בחברי הלהקה שמקיפים את זוהר, שלפרקים נראים מעט רדומים ולא סגורים על עצמם, בעיקר כקונטרה לאופן הטבעי שבו הפרסונה הבימתית של זוהר מתמזגת עם הביצוע של שיריה. ב-Nico Teen כהרכב הופעות יש משהו שמרגיש לא מגובש מספיק – ללא קשר לרמת הנגנים עצמם. התצוגה המרשימה של כישרון והשראה שניכרת באלבום "In The Houses" מלפני שנתיים, שהציגה לאינדי הישראלי את זוהר שפיר כ-Nico Teen, ראויה לביצוע שמצליח לשמר את האווירה של האלבום ולהקרין אותה אל הקהל. בסך הכל, הבסיס כבר מצוי שם. לזכות ההופעה של Nico Teen יאמר כי זו התאפיינה בסאונד מצוין, שהחמיא מאוד ללהקה.

בתחילה נראה חלל הבארבי ריק למדי, בין אם בגלל שהלהקה ניצבה על הבמה כבר ב-20:45 כשחלק מבאי האירוע טרם הגיעו, או בין אם בגלל שאלו שהגיעו להופעה לטובת מוסיקה מבוססת גיטרות העדיפו לקשקש על סיגריה בחוץ.
שניים בתור היו כמובן האחים חביב, עם לא אחר מאשר הרכב הדגל שלהם – The Great Machine; אלא שהצמד, שמפעם לפעם נוטה להופעות לא שגרתיות, בחר לשלב את הופעתו עם זו של ההרכב Heavy Stone, בה לוקח חלק גם אבירן. התוצאה הייתה אנסמבל שהכיל שני גיטרות ושתי מערכות תופים, והעניק לחומר של שני ההרכבים תוספת נפח מרשימה. לרגע לא היה ברור אם החלה ההופעה או שחברי ההרכב עדיין על הסאונד צ'ק, אך משהכריז אבירן כי "השיר הבא הוא שיר טוב" נבעטנו הישר אל ניסור מגברים המחוספס של הסטונר-דום הייחודי של החבורה. את תפקידי השירה חלקו האחים חביב עם אהוד דנן, סולן Heavy Stone, כשאלו מבצעים יחדיו חומרים מהרפרטואר של שתי הלהקות. ברגעים הקצרים בהם הופיעו העולם אשכרה הרגיש כמו מקום מעט טוב יותר. ג'וינטים הועברו מיד ליד בין באי הבארבי, שהחל בהדרגה להתמלא. בשלב מסוים חבורת נערים קלי דעת החליטה שזהו זמן נכון לפוגו. הייתה זו הפעם הראשונה בו עבדכם הנאמן מצא את עצמו בהופעה של Heavy Stone, אך עם יחד עם זאת, אנוכי כבר למוד הופעות של The Great Machine – ובכנות, קשה להמחיש במילים את מה שהאנשים הללו מסוגלים לחולל על הבמה, בין אם הרוק'נ'רול האקסצנטרי-משהו שלהם מתעכל אצלכם כמו שצריך או שלא.

ההופעה נחתמה בשיר "The Doom Machine is Rising" שטרם ראה אור במסגרת הוצאה רשמית, במסגרתו אירחו כסולן את אלכס זבל מלהקת Knees Please. החיסרון היחיד במופע המשותף של The Great Machine ו-Heavy Stone היה שהוא נגמר מהר מדי; תוך כ-25 דקות שני ההרכבים כבר ירדו מהבמה. ישנן להקות שבמשך פרק זמן שכזה מסוגלות להעניק סט ממצה למדי. במקרה של ההרכב המשולב הנ"ל, המופע המקוצר הרגיש עבורי מעט קטוע. אף על פי כן, הביצוע המיוחד של חברי שני ההרכבים ביחד עם אלכס היה grand finale איכותי במיוחד.

רגעים מספר לפני ש-Acid King עלו לחשמל את הבארבי עם הדום המהדהד שלהם, הבליחה הצלע השלישית והאחרונה במסגרת הופעות החימום של מאורע בדמות להקת Kessef. על אף שבניגוד לקודמיהם, ההופעה של Kessef הייתה סטנדרטית למדי – מדובר באחד מההרכבים היותר מרתקים כרגע באזור הכבד של הנוף האלטרנטיבי, מעין היבריד מבריק של נויז רוק וסלאדג'. בניגוד ללהקות רבות, המוסיקה של Kessef באה לידי ביטוי בהופעה חיה בדיוק כפי שניתן להעלות על הדעת מהאזנה לאלבום הבכורה של ההרכב, "The Meaning of Stam". ללא הפקה מצוחצחת או גימיקים כאלו ואחרים, אלא נטו מוסיקה מעושנת היטב, כתובה באופן שמרתק את האוזן ומעורר את האדרנלין. השירים שאכלסו את הסט היוו מדגם מייצג של החומר המקורי של הלהקה, אך הוצגו באופן סרקסטי על ידי הפרונטמן שאול פולק כקאברים. לא הייתה זו ההופעה הטובה ביותר של Kessef שיצא לי לראות, אך אלו סיפקו את הסחורה עם שירים מורכבים השזורים בריפים מלוכלכים ושאגות אימים. על אף הדוחק בזמנים, ועל אף שההופעה תוקתקה ביתר מהירות – הייתה זו דווקא ההופעה של Kessef שהתאימה כמו כפפה לזמן שהוקצב לה. בניגוד ל-Nico Teen, שזו הפעם השנייה שלי בסך הכל בהופעה שלהם, וכמובן השילוב המרתק של חברי The Great Machine ו-Heavy Stone – כבר יצא לי לראות את Kessef בלא מעט אירועים בשנים האחרונות, רובם המוחלט במועדון הלבונטין הצנוע. למרות השוני התהומי בין הבמות הצנועות עליהם אלו מופיעים לרוב, במת הבארבי לרגע לא נראתה גדולה עליהם.

סיומן של שלושת הופעות החימום היה הסימן עבור כלל הנוכחים להתקבץ אל בין כותלי המועדון. חילוקי הדעות בנוגע ללהקות החימום וההופעות שפחות נגעו לאחדים על ידם להפסקת הפיפי, בירה, סיגריה או ג'וינט פינו את מקומן לאורחים המיוחדים של הערב – Acid King.

עלי להודות שבכל הקשור להופעות החימום, נותרתי מעט אמביוולנטי; מצד אחד, כל אחת מהלהקות בדרכה סיפקה הופעה משביעת רצון במידה כזאת או אחרת. מצד שני, עד לרגע הגיענו לדובדבן שבקצפת של אותו הערב – Acid King עצמם, העייפות כבר החלה לנקר בי. זה כבר הרגיש כמו הכנה מעט מוגזמת להופעת ההדליין של הערב, וייתכן והייתי נהנה מהנ"ל קצת יותר אילו ההופעות הנ"ל היו מתברגות שם כחלק מערב הופעות מקומיות מהסוג שאנשי ה-"Reality Rehab" נוהגים לקיים מפעם לפעם, מאשר כחימום קצרצר להופעה של להקה ותיקה שהובאה במיוחד מהניכר.

מצד שני, ייתכן וזו דווקא אותה תשישות שתרמה במידת מה להנאה מהריפים הרפטטיביים והסאונד שובה הנשמות של Acid King. ההופעה של אלו הגיעה בלי עודף קלישאות או מניירות-רוקסטארים למיניהן. בקלות ניתן היה לשכוח שמדובר באחת מהלהקות היותר משפיעות בסוגת הסטונר-דום בכל הקשור להתעצבותו המחודשת בעשור האחרון. בגזרה הזאת Acid King עושים מלאכת קודש, לא פחות. הם כאילו נתקעו להם היכנשהו בין 94' ל-95' במובן החיובי. הם מסוגלים לגרום גם למועדון שהתברג כבעל מעמד כמעט-פלצני כמו הבארבי להרגיש כמו מועדון מחתרתי מעופש בלי להתאמץ. Lori S., מנהיגת הלהקה והפרונטוומן שלה, אשר נוטלת את תפקיד הגיטרה והשירה, קורנת מכריזמה בלי להתאמץ. מבלי להשחיל כמעט מילה בין שיר אחד לאחר, לאורך רוב ההופעה הגברת הקשוחה מעדיפה לתת לשירתה הסדוקה ולנגינתה המחשמלת לדבר במקומה.

ההופעה לא הייתה חפה מפגמים, כמובן; שירתה של Lori נבלעה לפרקים בחלקה הראשון של ההופעה, וחברי הלהקה אף חטאו מעט ביציאה מהקצב. למזלם של Acid King ושל הקהל – זה כמעט ולא הורגש. מהר מאוד ההרכב חזר אל הסוס עם הגרוב של " Coming Down From Outer Space" ומפגן התיפוף האנרגטי של Joey Osbourne, שביחד עם Lori מלווה את ההרכב מתחילתו השיב את ההופעה לפוקוס.

לאורך רוב שנותיהם המעיטו Acid King בשחרור אלבומי אולפן, כך שמרבית החומר שבחרו Acid King לבצע בהופעה הגיע מתוך אלבומם האחרון "Middle of Nowhere, Center of Everywhere" מ-2015, תוך דילוג אלגנטי על אלבומי ה-EP שמהווים כחצי מהדיסקוגרפיה הכוללת שלהם. אמנם נרשמה התלהבות מסוימת כשאלו פצחו בריפים המוכרים מ-"Electric Machine" ו-"2 Wheel Nation", אך זה לא באמת שינה הרבה.

בגדול, לא מדובר בלהקה המוזנת מקהל יעד שמעדיף להשאר עם המטאל שלו קליט והמנוני, או כזה שמעדיף להתפעל ממורכבותה הטכנית של המוסיקה. זוהי להקה לסוג הקהל שאוהב להקות שהופעתן גורמת לך להרגיש כאילו תהום נפערת תחתיך, ואתה שוקע בתוכה בהדרגה, בעודך נעטף בחומות סאונד מכל עבר, המסייעות לתהום לבלוע אותך אל המחשכים. הסאונד החם והמוסיקה הדחוסה שהם מרכיב קונסיסטנטי בקריירה של ההרכב מתורגמים היטב לביצוע חי. עובדה זו כמעט והופכת את בחירת השירים לעניין של מה בכך. יחד עם זאת, נראה שלא כולם חוו את הרגע כך – עם דגש על אותה חבורה המבושמת למדי של הנערים מההופעה המשותפת של The Great Machine ו-Heavy Stone, שהתעקשו לפצוח בפוגו ברגעים שהכי פחות התחברו לידי כך; זאת כמובן תוך כדי שהם מטיחים זה את זה בקורבנות אקראיים בקהל. אלו יצרו לפרקים את הרושם שהעדיפו לראות את The Great Machine שוב על הבמה, ו-Acid King עצמם אינם בדיוק בראש מעיניהם.

כמו מרבית אלו שעמדו במקום (להוציא את החבורה האובר-נמרצת הנ"ל) גם הטריו עצמו נראה שקוע כל כולו במוסיקה שהם עצמם הזרימו למגברים. הטקס נמשך קרוב לשעה וחצי של עור ברווז ודיסטורשן מטונף שאת הויבראציות שלו ניתן היה לחוש דרך רצפת העץ של המועדון. לקראת סוף הערב, Lori חותמת את האירוע בפשטות שבהנפת בקבוק בירה ומילות תודה לקהל המהופנט שהטריח עצמו להגיע.

אשקר אם אכתיר את ההופעה של Acid King להופעת השנה, אך זו ללא צל של ספק סיפקה את האווירה המתבקשת ובכך עשתה את העבודה. עם חימום מעט יותר מחושב (בעיקר ביחס בין איכות לכמות) זה היה עובד אף טוב יותר. אמנם נהניתי מלהקות החימום, אך ככל הנראה לזכות בקצת יותר מהשילוב הבימתי הנדיר בין The Great Machine ו-Heavy Stone ובדרך להגיע ל-Acid King קצת פחות שחוק היה מוציא אותי שבע רצון אף מעבר.

בכללותו, מדובר היה באירוע מוצלח. אבן דרך נוספת בתרבות הנפלאה הזו שאנשי ה-"Reality Rehab" מסייעים להשריש במוסיקת השוליים המקומית. עם שתי הרכבים מחו"ל שפקדו את ארצנו רק השנה, רפרטואר מרשים של אירועים במוסיקה המקומית ואינספור הופעות של חברי הצמד עצמם עם להקותיהם – אני יכול לטעון בוודאות שאני אופטימי לגמרי ביחס למקום אליו הרוק'נ'רול המלוכלך, הכבד והרועש עושה את דרכו. כן יירבו.