מפלצת המלחמה הפינית בישראל – סקירת ההופעה של Battle Beast

זו היתה הסיבה שכל כך שמחתי לשמוע ש Battle Beast באים לארץ. הרי זו בדיוק המשבצת שהם ממלאים – הבי מטאל מגניב, מוזיקה שעושה כיף, ועוד עם זמרת מטורפת בפרונט שנותנת פייט רציני למתחריה הגברים, מה שמוסיף להם כמה נקודות אצלי. אז יצאתי לנקות את הראש, כמובן עם כוסית וויסקי ביד וכמה חברים – אך הפעם בתוספת כל היתרונות שנותנת הופעה חיה: אנרגיות, התרגשות והתלהבות של גרופיות בנות עשר.

Desert

אם יש להקה שראויה לציון על פועלה הרי זו Desert. מאז ה EP הראשון שלהם הם פשוט לא מפסיקים לשעוט קדימה. עושה רושם שכל יומיים יש משהו חדש אצלם – אם זה שיר, הופעה, או סיבוב הופעות בחו"ל. בזמן האחרון Desert לקחו את יכולת הארגון שלהם צעד אחד קדימה והם מנצלים קשרים טובים שיצרו במהלך שיטוטיהם בעולם על מנת להביא לכאן להקות ואמנים בעצמם, אך זו בעצם הפעם הראשונה שהם מארגנים אירוע בסדר גודל כזה ומביאים להקה עם שם חם בעולם כיום, ועל הדרך מנצלים את ההזדמנות להופיע איתם.

אז קודם כל, מגיע להם שאפו גדול – הארגון היה למופת, היח"צ בוצע כהלכה. לוח הזמנים נשמר והאירוע פשוט תקתק מרגע פתיחת השערים ועד לרגע הצילומים והחתימות שהתקיימו מחוץ למועדון בתום ההופעה. בחירת המקום (הוואנה קלאב) כבר הוכיחה את עצמה בעבר ולטעמי הוא המקום הטוב ביותר להופיע בו במרכז, ואפילו הסאונד היה מצויין גם למאזינים שעמדו בקצוות הבמה. לצערי הקהל לא מילא את המקום בהמוניו, כנראה כי ההדליינרית עדיין לא מספיק מוכרת בנוף הישראלי – אבל מי שלא הגיע הפסיד ובגדול.

Desert על הבמה זו דוגמה לכל להקה באשר היא. הכל אצלם מדוייק ולא רק ברמה המוזיקלית אלא בירידה לפרטים – ההדבאנג המתוזמן בין הנגנים ברגע הנכון, הלבוש התואם, עיצוב הבמה. רואים שהם חיים ונושמים אחד את השני כבר 14 שנה וכבר משופשפים על הבמה. הקהל מצידו לא נשאר חייב והרעיף על הלהקה כמויות של אהבה בשירים מאלבומם השני Never Regret שכבר הפכו מוכרים – “Assassin’s Fate”, “Son of a Star”, וכמובן שיר הנושא “Never Regret”. ההמנונים של הלהקה גורמים לך להניף את היד באוויר בתחושת שליחות לא מוסברת, השואו שלהם מתאים למוזיקה הדרמטית ולמרות זאת הוא לא מתאמץ או מעייף. בחירת הסטליסט גם היא היתה טובה ולמרות הפיתוי (הרי הם מארגני הערב) הם גם לא תבעו לעצמם סטליסט ארוך ומעייף אלא נשארו במשבצת המופע הפותח. הסטליסט אמנם כלל את רוב השירים החזקים שלהם מהאלבום האחרון, אבל גם הפתעה מה- EP הראשון – השיר "Prophecy of the Madmen" שמפתיע בבשלותו ועורר נוסטלגיה בקרב אותו קהל שעוקב אחריהם מאז. אלכסיי ריימר הסולן אף הפתיע בביצוע סולו לשיר "1812" , שבמקור מבוצע כדואט עם Ralf Scheepers, והפתיע שם בכמה צווחות גבוהות וטובות שלא שמעתי ממנו בפעמים הקודמות שראיתי אותם על הבמה. "Letter of Marque" הקאצ'י מהאלבום הראשון סגר הופעה מושחזת להפליא – אין ספק שהחבר'ה האלה השתפרו אף יותר ממה שהיו וכבר בעבר אמרתי שהם יכולים בקלות לכבוש את הקהל האירופאי.

Battle Beast

מכיוון שכבר יצא לי לתפוס את הלהקה הזאת בפסטיבל גראספופ הקודם כבר ידעתי למה לצפות. בכנות, זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שם, ובעיקר הופתעתי מכמה הזמרת שלהם Noora Louhimo מצליחה להיות חדה ומדוייקת גם בתנאים של לייב בפסטיבל בו לא ניתן לקבוע את התנאים בעצמך. כשהם עלו לבמה התרגשתי כמו ילדה קטנה שיודעת שהנה, הכיף מגיע. הלהקה פתחה בשיר "Let it Roar" שפותח את אלבומם השני, מהלך סמלי מכיוון שהוא בעצם השיר הראשון בו הכרנו את Noora לאחר שהחליפה את הזמרת הקודמת בהרכב. נוגנו לא מעט שירים מהאלבום האחרון אותו אהבתי פחות מכיוון שיש לו סכריניות פופית בעיניי (וגם בלייב זה בלט) אם כי שירים כמו "Unholy Savior" ו- “Madness” לא יכלו שלא לסחוף אותך איתם. גם מקומם של להיטים מהאלבום השני כמו “Out on the Streets” ו-"Black Ninja" לא נפקד והקהל שמח להצטרף בפזמונים ובקפצוצים יחד עם חברי הלהקה – כן, הם מאוד אוהבים לקפוץ כולם יחד! אבל השיא בעיני היה בסוף ההופעה עם רצף שירים מהאלבום הראשון הנהדר – "Iron Hand", "Show Me How to Die", “Enter the Metal World" ו- "Out of Control" פשוט היו אורגזמה לאוזניים, במילים שלהם. רק "Steel" היה חסר כדי ליצור סטליסט מושלם, ולא ברור למה הם לא מנגנים אותו בהופעות.

ברוב הסגנונות במטאל להקות נראות "קשוחות" כשהן על הבמה. הבעות פנים אגרסיביות, עמידה באגרופים קפוצים, הכל נראה מאוד כועס – אבל אין משהו שאני יותר אוהבת מלראות חברי להקה מחייכים ונהנים (זה בלט מאוד בהופעה של Whitesnake בארץ לפני כמה שנים, ומאז התחלתי לשים לב לעניין). כבר מההתחלה ולאורך כל ההופעה קל לראות ש- Battle Beast פשוט נהנים ממה שהם עושים. הם לא הפסיקו לחייך, לקרוץ לקהל, לתת כיפים לאלה שעמדו קרוב אליהם, להגיב להערות שנזרקו אליהם. בשורה התחתונה, זה מה שהופך לי הופעה לחוויה – התחושה שאתה חלק ממנה ולא רק צופה מהצד. השיא היה שבאמצע ההופעה, אחרי "קרב" של שתיית בירה בין שני נגנים, תוך כדי חרטוט על הגיטרה, התייעצות עם הקהל איזו בירה טובה יותר ולקול קריאות עידוד, הם אף הגדילו לעשות והעלו בחור אקראי מהקהל אל הבמה ושפכו אל תוך גרונו פחית שלמה של בירה.

עם כזו הופעה מהוקצעת קל לשכוח ש- Battle Beast הם בסך הכל חבורה של צעירים באמצע שנות העשרים שלהם שפרצו לתודעה בעקבות זכיה במטאל באטל בפסטיבל וואקן ומאז תפסו תאוצה. רואים שהם מושפעים מהגדולות בז'אנר אך עדיין יש להם את הקטע שלהם ולטעמי זה נובע מהעובדה שיש להם פרונטמנית שיודעת את העבודה. Noora היא זו שנותנת ללהקה את הייחודיות שלה וגורמת לה להתבלט מעל להקות דומות – לצערנו גם ב-2016 עדיין כמעט ואין להקות הבי מטאל עם בחורות ששרות ככה כמו שהז'אנר דורש ול- Noora יש ייחודיות שאי אפשר להתעלם ממנה בנוף הזה. היא אינה הסטריאוטיפ של הבחורה החיוורת והרזונת עם השיער הארוך השחור והמחוכים החונקים שכל כך התרגלנו לראות. בז'קט עור בשיא הקיץ, תספורת פאנק בלונדינית, ואיפור אירוויזיוני נוצץ פלוס ריסים צבעוניים באורך שני מטר היא לא נראית כמו אף סולנית מטאל שאני ראיתי, היא חיה אחרת. ועוד איזו חיה, כי כשהיא פותחת את הפה היא פשוט מדהימה ביכולות שלה, הקול שלה נותר צלול ומבריק לאורך כל ההופעה (פלוס צווחות לעידוד הקהל) גם בלי להוריד גלונים של מים והכריזמה שנוטפת מכל תנועה שלה מגיעה עד התחנה המרכזית ובחזרה.

בשורה התחתונה, אחרי יום מתיש אין פורקן יותר טוב מלברוח לרגע מהעבודה \ המשפחה \ הילדים \ הבלגן הרגיל של החיים, לנסוע כמה דקות למועדון הקרוב אליך ולהתמסר קצת למוזיקה שעושה לך מדגדג בכפות הרגליים. כשהסתכלתי לימיני ראיתי חבר'ה צעירים עושים הדבאנג. כשהסתכלתי לשמאלי, ראיתי זוג מבוגר שהתלהב מכל תנועה שקרתה על הבמה וצעק את המילים בקול. כשאתה הולך להופעה של להקה מחו"ל ועדיין מרגיש שאתה בפאב השכונתי וכולם מסביבך עושים שטויות, אתה מרגיש בבית.