מפרקים את הרידינג – סקירת הופעתה של Overkill בישראל

מעבר ל-Overkill עצמם, הערב כלל ספוט חימום שהיה מייגע מעין כמותו, אשר מנה לא פחות משלוש להקות מקומיות. ככל הנראה היה מדובר ברצון הטוב של פרוגסטייג' להיטיב עם כמה שיותר יצוא מקומי ששאף למלא את המקום הנכסף – אך הבחירה התמוהה הזו כללה תוצאה מייגעת. אף על פי כן, בסך הכל האירוע הצליח לעמוד כמו שצריך בלוח הזמנים וההופעות תקתקו בזו אחר זו באין מפרע, עד לרגע בו ההרכב שעבורו התכנסנו כולנו הגיח מאחורי הקלעים כדי לתת את אחת מההופעות המשובחות ביותר שמועדון הרידינג ראה מימיו.

ראשונים להופיע היו חברי להקת Strident. משעלו על הבמה, במבט ראשון ניתן היה להתבלבל ולחשוב בטעות שמדובר בלהקת רגאיי, אך לא כך הדבר – Strident הם הרכב ת'ראש מטאל באר-שבעי שפועל כבר למעלה מעשור. הת'ראש מטאל ש-Strident מציעים דיי צורם לאוזניים שלי, ולא כולל ריפים שבאמת מצליחים להזיז אצלי משהו. גם אלבום הבכורה שלהם, On The Aim, עשוי בטעם רע למדי – הן מבחינת סאונד וכלה במילים הגזעניות שמככבות בשיריהם, אך מנקודת מבט אובייקטיבית, אין ספק ש-Strident עושים עבודה טובה למדי על הבמה. ההופעה שלהם החלה כמאופקת יחסית אך לאחר זמן מה הפכה למשוחררת יותר – מה שהיטיב עמם יותר, ללא ספק, כשרק הבסיסט נותר היחיד שנראה מעט רדום מבין חברי הלהקה.

מבלי שיחלוף זמן רב מדי, את מקומם של Strident תפסו חברי להקת Switchblade – להקה שהסגנון שלה יושב על המשבצת של האבי מטאל אמריקאי, היכנשהו בין Metal Church ל-Savatage, ונושק במידה מסוימת לספיד מטאל של להקות דוגמת Exciter. על הנייר זה אמור להשמע מעולה, על הבמה קצת פחות. למעשה, החולשה העיקרית של Switchblade מגיעה דווקא מהסולן ומקים הלהקה ליאור שטיין: הוא לא כריזמטי בעליל, ולרוב נשמע מאולץ מדי. הוא אמנם מזייף קצת פחות מהפעמים הקודמות בהן התוודעתי אליו על במה, אך זה עדיין רחוק מלהיות מספיק. ככלל, Switchblade נשמעים חצי כוח, וחבל – היות וניתן למצוא אצלם כמה ריפים בעלי פוטנציאל, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסוגה של מטאל שרחוקה מלהיות נפוצה בארצנו הקטנה.

הלהקה שסגרה את סאגת החימום המתישה הייתה Hammercult. מעבר לעובדה שמדובר בלהקה שנמצאת כמה דרגות מעל לקודמותיה מבחינת מקצועיות ויכולת בימתית. כל חבר בלהקה הוא קליבר רציני בפני עצמו, וכולם יחדיו מהוים את ההרכב הפעיל והאינטנסיבי ביותר מבין אלו שזכו להופיע לצד Overkill באירוע המדובר, שכן אלו כבר הספיקו לחוות מספר סיבובי הופעות ושני אלבומי אולפן מלאים, עם אלבום שלישי שכבר נמצא בעבודה. למרות שהסאונד הבומבסטי של ההרכב, שמייצר מעין וריאציה מודרנית של ת'ראש מטאל אגרסיבי, והמיקום הבעייתי שלי מול המוניטור של הבס הביאו לידי כך שאת חלל האוזן שלי מילא צליל הבס הרבה יותר מזה של הגיטרות והתופים – עדיין היה קשה להשאר אדיש להופעתם של Hammercult. באופן אישי, ההיצע המוזיקלי של Hammercult כבר רחוק מלהדיר שינה מעיני (הם איבדו אותי היכנשהו לאחר הדמו / EP ששחררו בתחילת דרכם, שהיה בעיני התוצר המוקלט האיכותי היחיד שלהם, למרות הסטנדרטים הצנועים יחסית שלו), והתחושה הכללית היא של שירים דיי ממוחזרים ובלי איזשהו טאץ' שיצליח לגרום להם לעניין מספיק – בהופעה זה בכל זאת נשמע ונראה בנזונה. החל מהרמה הגבוהה של כלל הנגנים בלהקה וכלה בתקשורת המעולה של יקיר שוחט, הסולן, עם הקהל המצוי במקום. Hammercult שילבו בסט הקצר מדגם מייצג מכלל הקטלוג של ההרכב עד היום, בתוספת שיר חדש העונה לשם Rise of The Hammer, שעתיד להמצא באלבום הבא של הלהקה.

המועדון החשיך, והצליל המתכתי שהוא למעשה האינטרו מתוך האלבום החדש – White Devil Armory החל להשמע ברקע, מה שהבהיר לאחדים מאיתנו עם איזה שיר Overkill הולכים לפתוח. חברי הלהקה התמקמו על הבמה, כשהבסיסט ואחד מחלוציה, D.D. Verni, התמקם ממש לפני. הסולן בעל הקול הצווחני שלא ניתן לטעות בו, Bobby "Blitz" Ellsworth הגיח במהרה משהריף המהיר והאגרסיבי של שיר הנושא מתוך האלבום האחרון, Armorist, הרעיש במוניטורים. הבעייתיות שבהתמקמותו של Verni מולי הודגשה בכך שצליל הבס מהמוניטורים עדיין היה דומיננטי מדי לאוזני – אך התאזן קמעה במהלך ההופעה. היה קשה לי לתפוס שזה באמת קורה, שאחת מלהקות הת'ראש המופלאות ביותר בהיסטוריה, כזו שהטלתי ספק ביכולת שלה לגרור מספיק קהל להופעה – עומדת שם על הבמה, סנטימטרים ספורים מהמקום בו עמדתי, בשורה הראשונה. תוך זמן קצר כבר איבדתי עצמי לדעת בתוך פרצי האדרנלין שהציפו אותי, ושקעתי כל כולי בטירוף שהתחולל לנגד עיני.

עם דילוג אלגנטי על התקופות הפחות מחמיאות בהיסטוריה של הלהקה (קרי מרבית אלבומיה בשנות התשעים), Overkill הציעו סט מגוון שנע החל מאלבומה האחרון של הלהקה (מבלי להפריז יותר מדי בשירים מתוכו, שכן נוגנו בסך הכל שניים) ובחזרה במנהרת הזמן עד לתקופתה המוקדמת ביותר – כשלמעשה אלבום הבכורה Feel The Fire היה האלבום ממנו בוצעו הכי הרבה שירים מכלל הדיסקוגרפיה המפוארת של הלהקה (השיר Hammerhead כבר היה השני בתור בסטליסט). היה שם הכל מהכל כדי לרצות את כל סוגי הקהל שהתקבצו להם כדי לראות איך באמת עושים מטאל על במה, להוציא אולי את אלו שאולי איכשהו חיפשו לשמוע שירים מתקופות כמו זו של I Hear Black (יש כאלה?!). השירים שנפרסו על פני תקופות שונות הונחו בסטליסט ללא איזשהו סדר כרונולוגי, כאשר עדיין עדיין כל שיר נשמע במקום; במקרה הספציפי של Necroshine ו-Horrorscope, השירים, שניהם מתקופות שונות לחלוטין – כמעט התמזגו אחד אל תוך השני. בשיר הקלאסי In Union We Stand כבר נשבר הקרח בין הקהל ללהקה, עם השירה המשותפת בפזמון.

Bobby עצמו תיבל את ההופעה בחדות הלשון המפורסמת שלו בעודו קורא תיגר על הקהל לא פעם ומשלהב אותו, מחלק כיפים לכל דורש, ובתוך כך מציג מפעם לפעם חלק מהשירים בדרכו היחודית – כך למשל, קבע Bobby קבל עם ועדה, כי הוא ואנחנו "חברים כבר במשך שלושים שנה". למרות אינספור הקילומטרים שמפרידים בין תל אביב לניו ג'רזי – כולנו "מאוגדים בברזל" – מה שכבר הכין אותנו לריף המטאורי של שיר הנושא מתוך האלבום Ironbound, אותו אלבום מלפני ארבע שנים שהזניק את Overkill בחזרה לתודעה. מעבר ל-Bobby ו-Verni שעושים זאת כבר שנים יחדיו על אינספור במות ברחבי העולם, לא היה קשה להבחין במרכיבים האנושיים שהופכים את הרכב הנגנים הנוכחי של Overkill לכה יציב (ולמעשה היציב ביותר בתולדות הלהקה): החל מתפקודה המופתי של גזרת הגיטרות המאוישת על ידי Derek "The Skull" Tailer הצנום ו-Dave Linsk בעל החיוך שובה הלב, שהספיקו לשתף פעולה בעברם גם במסגרת ההרכב Speed Kill Hate אותו מנהיג Linsk (שאף התנוסס על החולצה שלבש במהלך ההופעה), וכלה במהלומותיו המאסיביות של Ron Lipnicki על התופים, שהצליח להחזיר עטרה ליושנה מבחינת Overkill, והשיב אותה למסלול שתוו מתופפי העבר של ההרכב, כמו Sid Falck ו-Rat Skates באלבומיה המוקדמים.

כמעט בחצי הדרך אל תוך ההופעה, כשהגיע תורו של השיר Bring Me the Night – גם הקהל שמאחורי נזכר להשתגע. בשלב הזה המחסומים שהפרידו את מתחם הקהל מהבמה כמעט ונרמסו, תשואות רמות החלו להשמע, ועוד כמה מביני עניין אף הצטרפו לשירה. מה שהחל בתור קבלת פנים פושרת יחסית הפך מהר מאוד לחמימות והתלהבות, שנבעו לא רק מהעובדה שעל הבמה ניצבת אחת מאגדות הת'ראש הגדולות בכל הזמנים, אלא מכך שמדובר היה ככל הנראה באחת מהופעות המטאל המהוקצעות והאיכותיות ביותר שאני נוטה להניח שללא מעט מהנוכחים יצא לחוות בכל ימי חייהם. אמנם המועדון היה רחוק מלהיות מלא, אך הייתה איזושהי תחושה של ניצחון באוויר, מעצם הידיעה שעל אף הסקפטיות הכמעט מתבקשת, גם להקת מטאל מהדור הישן מתקבלת ביראת כבוד אצל בוגרים וצעירים כאחד.

בתום שלושה עשר שירים, Overkill חתכו מהבמה בכדי להותיר את הקהל לזעוק להדרן שהגיע בדמות שלושה שירים נוספים: Bitter Pill מתוך האלבום החדש, ה"להיט" המוכר ביותר של הלהקה Elimination – שהיווה את פסגת הכאוס שהאירוע המדובר ידע, וגרם לי כמעט ולחרוך את מיתרי הקול שלי, וכמובן גירסת הכיסוי הידועה ללהקת הפאנק The Subhumans – שהוצגה על ידי אצבעות משולשות שהונפו על ידי כלל חברי הלהקה. Bobby הניח לקהל להשלים את המשפט "we don't care what you say…" והקהל השלים – "FUCK YOU!!". את אותו קאבר מפורסם שמשתרע על פני כשתיים וחצי דקות בלבד, משכו Overkill כדקה נוספת על מנת לאפשר לקהל להתפרע ולרוקן את שארית כוחותיו. בטרם נטשו את הבמה, חילקו מספר לחיצות ידיים אחרונות, עת שאנוכי מנסה לעכל את התחושות שקיננו בו במשך כשעה וחצי של הופעה.

את Overkill יצא לי לראות פעמיים בגרמניה, אך אין ספק שאת ההופעה המדוברת בישראל לא אשכח לעולם. מדובר בהופעת מטאל פר-אקסלנס, שהחזירה לי את התקווה בכך שקרנן של הופעות ת'ראש מטאל קלאסי עלתה מחדש, חרף הקלון שנותר מכמות הקהל הדלה בהופעה של Destruction מלפני כשנה וחצי. יכול להיות והופעתה הזו של Overkill, על אף שלא הייתה הצלחה מסחררת שהביאה ל-sold out, בכל זאת סללה את הדרך להופעות עתידיות בסגנון. מעבר לכך, היה מדובר במאורע מיוחד עבורי באופן אישי, היות וכפי שרבים יוכלו להעיד – Overkill אינה סתם להקת ת'ראש מטאל מן השורה, אלא כזו שפיתחה לעצמה אופי משלה – כזה שניתן לחוש בו בכל מהלך שלהם על הבמה. בקיצור, כפי ש-Bobby עצמו היטיב להגדיר אותם "אנחנו לא קשוחים, אנחנו פשוט משוגעים".