צילם: עמית ליבר
התעוררתי אל יום לא מטאלי.
מהו יום לא מטאלי אתם שואלים? הרי כל הימים הם מטאליים עבור אנשים כמונו, לא?
ובכן, היום הזה התחיל עבורי במשרד חיפאי לבנבן ונוצץ, המשיך בנסיעה לתל-אביב בגרוטאה חיפאית נהדרת הישר לאירוע מעונב במשרד יפה עוד יותר מהמשרד החיפאי הלבנבן. משם, הלכתי לאיבוד בכבישי תל אביב בזכות טיפוס לא בוגר במיוחד שהחליט לחמוד לצון ומיקם את רידינג 3 בWaze בלב מוזיאון תל אביב.

אז לאחר שלושה סיבובים, כשהבנתי שאני ממש לא בכיוון ועשיתי מעשה ששייך ממש לשנות השמונים – שאלתי אנשים איך מגיעים לרידינג 3. ההסברים עבדו יפה, הגעתי לרידינג, החלפתי בגדים במגרש החניה לעיני כמה אנשי דשא. עבדכם הנאמן לא ייתפס עם חולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים במופע מטאל, כן?
ומשם שמתי פעמיי היישר אל תוך רידינג 3, אל חצי אולם ריק שעתיד להיות מלא עד אפס מקום, הרי המופע הוכרז כסולדאווט.

Subterranean Masquerade

הרכב החימום שנבחר לפתוח את הערב עבור היתומים היה הרכב הפרוג\אוריאנטל\מדבר סהרה בעל השם הארוך והמאתגר לאיות, שם שלא יכתב שנית בצורה מלאה בסקירה זו ויקוצר לכינוי סאבמסק, סבבה?

על במת הרידינג ניצבות להן שתי מערכות תופים, מתן שמואלי- שמתופף בשני ההרכבים לא הולך לתופף הערב עבור סאבמסק, ככל הנראה. ההרכב תופס את מקומו על הבמה ובמקום Kjetil Nordus – סולנה הנורבגי של הלהקה (ושל עוד לא מעט הרכבים בינלאומיים) עולה וידי דולב, דמות מוכרת ממגוון להקות ופרויקטים מטאלים ומוזיקליים נוספים בארצנו הקטנה. לצד וידי על השירה הנקיה ניצב אלירן ויצמן, האיש והגראולים, שנראה כמו הגרסה המטאלית של זוהר ארגוב.

השיר הראשון מתחיל להתנגן לו, נגינה מזרחית בסגנון שמזכיר מאוד את Myrath הטוניסאית, וידי תופס במהרה את החללים הריקים וממלא אותם בנוכחות היפראקטיבית. הקהל לא מצליח להתחמק מהנוכחות והמבט החותך והבוחן שלו, ונע בהתאם לדרישותיו, רק האורגן שניגן שם נעימה שנשמע כנגינת מידי צורמת הפריעה לגל המוזיקלי של השיר הזה.

השיר השני נפתח כשוידי מציג את ההרכב, השיר הזה כבר מתחיל להרים את חטיבת הקצב של ההרכב למקום מובהק ומוצלח במיוחד, המלודיה פה נהדרת והקלידים מייצרים סאונד אוירתי יפהפה, באמת.
ממשיך הלאה ומגיעים אל השיר השלישי, שם נחה השירה של שני הסולנים על מצע של גיטרות דומיננטיות במיוחד, מצד אחד יש פה כמה קטעי גיטרות עם מלודיות קסומות ומהצד השני ריפוד של יללות גיטרות נפלאות.

השיר הרביעי מרים את רמת הכובד של השירים, הדואט שבין השירה הנקיה של וידי לשאגות של ויצמן פשוט נהדר, התופים רועמים והכבדות משתלטת על כל הצליל המוזיקלי של ההרכב הזה. זה השיר הראשון שהצליח להזיז אצלי משהו עמוק בפנים, שלא תבינו אותי לא נכון, המוזיקה שלהם הייתה נהדרת גם לפני כן, אבל היא הייתה נהדרת של אמצע הדרך כזה, ואני יותר טיפוס של קצוות וזה בדיוק השיר שהלחים לו יחדיו את הכבדות והמלודיה.

לסיום השיר וידי עוצר ופונה אל הקהל בפגיעות כנה במיוחד : "אנחנו אוהבים אתכם!" הוא קורא בקול "מקווים שגם אתם אוהבים אותנו" ויצמן תופס את המקרופון ומדבר אלינו לראשונה, הוא מציג את השיר החדש, השיר החמישי, מה שמדהים הוא לראות את ההבדל בין השניים, יש בנוכחות של אלירן משהו מסוגר ועצור יותר, גם אם הגראולים שלו יכולים לפתוח את שערי הגיהנום. השיר הזה מוריד מעט את ההילוך, הקצב איטי יותר והסאונד מתחיל להראות סימני מרד קלים, אבל החברים מקצוענים על אמת ופשוט ממשיכים הלאה.

בשיר הזה החליט וידי לתפעל ידנית את הקהל, הוא יורד באמצע השיר אל הקהל, דוחף ימינה ושמאלה, מחבק קדימה ואחורה ועולה חזרה אל הבמה. "זה יהיה השיר האחרון שלנו" מכריז וידי, הקהל הממושמע עונה בקריאות אכזבה "כן, גם אנחנו עצובים!" הוא קורא ומחבק מעריץ אלמוני (או חבר ילדות) שנמצא בשורה הראשונה בואכה המוניטור הקדמי. אבל איזה עצוב ואיזה נעליים, השיר הזה פשוט שבר את המקום.

השיר נפתח בשיר נקיה לחלוטין שמתפתלת ושולחת קנוקנות אל גראולים חותכים, מסתבכים ונקשרים בכלי נגינה נוספים שמייצרים מלודיות ורעש הדרגתי (רעש במובן החיובי של המילה, כן?)
נגיעות גיטרה מזרחיות משתלבות ומוסיפות עוד שלבים במבוך המוזיקלי המטורף הזה שמאיים לעטוף את כל הקהל הנמצא באולם ולגרור אותו אל מערבולת של מוזיקה, גראולים וגיטרות מכסחות שפשוט צרבו לי אל תוך ההכרה את אחד מהרגעים היותר מדהימים שיצא לי לחוות לסיכום: הכיוון המוזיקלי של סאבמאסק הוא פחות כוס התה שלי, הם יצרו פה יצירה פרוגית שמחברת רוק, מטאל ומוזיקת עולם בצורה מרשימה במיוחד, ללא ספק. אבל אני אוהב את המטאל כפיים שלי מטאלי יותר, אגרסיבי יותר ובועט יותר. אבל רק בשביל החוויה הדתית של השיר האחרון, שווה היה לי להגיע בזמן ולחוות אותם לראשונה.

Orphaned Land

כמה דקות של פירוק הבמה חולפות להן בנחת כאשר הקהל המאחר עושה פעמיו ודוחס את הקהל המרווח ששוכן לו כבר בתוך הרידינג. דחיפות אגרסיביות מאחור גורמות לי כמעט ולמעוך את הילד שהגיע להופעה עם הוריו ונעמד ממש לפני. אבל אל דאגה, אני גבוה כמעט בראש וזקן ביותר מעשור מרוב הקהל שסביבי, הם לא ממש מצליחים להפריע לי, לילד שלום. האורות כבים ו A'salk מתחיל להתנגן לו ברקע, אותה פריטה מזרחית קלאסית מלווה בוידאו ארט מרשים והלהקה מתחילה לעלות אל הבמה לקול תשואות הקהל. הסט נפתח באלימות היחסית של Halo Dies, בחירה נהדרת להנעת המכונה הזו, אבל ניכר שהקהל וההרכב זקוקים לסיכוך מה בגלגלי השיניים. All Is One הוא ככל הנראה השמן שהיה חסר כדי להניע את המכונה הזו, יתכן שהקהל צריך משהו קליל יותר, או שאולי לקח להם זמן מה להתחמם – בכל מקרה, ההופעה התחילה לתפוס תאוצה.

התחילה? יותר נכון בלעה שמונה מאות ספידים, כי השיר הבא הוא Of Temptation Born מתוך "אל נורא עלילה" הסנונית הראשונה לבחירה של שירים מהשלב המוקדם בקריירה של היתומים.
הביצוע מדויק ונאמן למקור, הסאונד מודרני ומהודק ומופק יותר, אבל הנשמה נשמרה לה ללא שום פגע, הקהל סביבי מכה מצד לצד כמו גלי ים גבוהים. ואני עוצם עיניים ומתחבר לתחושה המטורפת הזו.
משם עוברים היישר אל Kiss Of Babylon מתוך Mabool – השיר נפתח בשאגות של קובי, בקצב האיטי שמכתיבה היצירה הזו ובשיא העוצמה, מתן שמואלי על התופים מגבה את הגראולים של קובי בשאגות עמוקות משלו, כמו תמיד כשהשיר הזה מתנגן.

השיר העמיק וחפר את רצפת הרידינג והקהל היה פשוט באקסטזה, בשלב הזה עולה על הבמה נועה גרומן כדי להחליף את הקולות הנשיים ששרה במקור שלומית לוי. אני לא יודע להגיד לכם מה בדיוק קרה שם, מאוחר יותר הבנתי שגרומן הייתה חולה באותו הערב, אבל מעשית לא שמעו אותה כמו שצריך בהתחלה ומשהו שם נראה לי קצת לא טבעי בכל החילוף המוזיקלי הזה. בשלב מתקדם יותר לתוך עומק השיר, הסתדר הסאונד ונועה נשמעה חזק וטוב יותר, אבל זה עדיין לא היה מושלם.

היתומים המשיכו עם שני שירים מהאלבום החדש, זה שעוד לא ראה אור, הראשון היה Like Orpheus הסנונית הראשונה ששוחררה מהאלבום הזה, מלודי ודומה סגנונית ל All is one, השיר הזה מצליח לכבוש את הקהל מהאקורד הראשון, והבסים של אורי זילכה והתופים הרועמים והדאבל בסים של מתן שמואלי מקשטים את כל החגיגה המלודית הזו בהילה של כובד ועוצמה. מהמלודיה אנחנו עוברים על אגרסיה מקסימלית עם We do not resist – אחד השירים הכבדים והביקורתיים ביותר בכל האלבום הסופר ביקורתי הזה, פה הכובד עולה כיתה ונופל כמו שמיכה כבדה ומחניקה על הקהל הרב שדוחס את הרחבה. השיר הזה אלים, דורס ומרוצף ברצפה כבדה במיוחד של בסים.

אמרנו כבד ומחניק? יופי, היתומים מחליטים לאוורר מעט את האוירה עם Brother, להיט גלגל"צ שהופך אותי לגוש ציני של איכס בכל שמיעה מחודשת. אבל הפעם זה לא קרה, אני לא יודע איך להסביר את זה, יתכן שזו העובדה שקובי הקדיש את השיר בפתיחתו לכל מי שמת באותו החודש, כולל וורל דיין הנהדר. הביצוע הזה היה פשוט, טהור, נקי ומלא ברגש.

אבל אסור לנו לשכוח את שתי החגיגות שכינסו אותנו ביום חגיגי זה ברידינג, הראשונה היא קבלת אלבום זהב לאלבום המופת "מבול" – בזה אחר זה קיבלו חברי ההרכב את העותק שלהם מנציג חברת התקליטים, בהתרגשות חגיגית ויראת כבוד של ממש. משם המשכנו להדלקת הנרות המסורתית, בשיתוף ילדים מהקהל וכמה חב"דניקים חביבים, כולל חב"דניק חביב במיוחד שלא הפסיק לצלם את עצמו תוך כדי ההדלקה ושירת התפילה. השיר הבא חלף עלי במהירות, אני לא זוכר כ"כ מה היה השיר, אבל אני זוכר שהוא מתוך "אל נורא- עלילה", ושאחריו ירדה החשכה.

מתוך החשכה מתחילה להתנגן נגינת הפתיחה של Ocean Land, הפריטה החלושה הופכת במהירות לעוצמתית, התאורה במקום שוטפת את הקהל שפשוט מתרומם באוויר, אקסטזה נטו. Seasons Unite הוא הבא בתור להתנגן ואורח נוסף עולה לבמה. כתבתי אורח, נכון? סליחה, התכוונתי לכך שנציג השאול באזור חיוג 03 צועד אל הבמה, אורן בלבוס (סולן Eternal Gray לשעבר), אחיו הגדול של חן בלבוס – גיטריסט הלהקה כובש את הבמה מהשניה הראשונה שהניח את רגלו עליה. הוא מאסיבי, אגרסיבי ומנטרל כל שמץ של אדישות מצד הקהל. הוא מרענן את הקלאסיקה הישנה וגורם לשיר ארוך יחסית, שיר של שמונה וחצי דקות – לעבור במהירות שיא. היתומים מורידים הילוך ויורדים מהבמה, כשעידן אמסלם, הרכש החדש (יחסית) בחטיבת הגיטרות שלהם נשאר ומנעים את האוירה בנגינת בוזוקי, שבסופו של עניין הופכת לביצוע מלא של "אל מאוד נעלה", כרגיל אצל הח'ברה האלה, ביצוע לפרצוף.

אל הבמה צועדת את'ל פייגמן, אתם בוודאי מכירים אותה (אם אתם אכן מכירים אותה) כסולנית מייגן וכגיבורת הקליפ הראשון ששוחרר מהאלבום החדש של היתומים – Like Orpheus. היא עולה על הבמה כדי לבצע ביחד עם היתומים את אחד מהשירים הפחות אהובים עלי מכל הרפרטואר שלהם – Let the truce be known. עניין של טעם אישי, אני יודע, אבל אני פשוט לא אוהב את השיר הזה, למרות הסיפור הנהדר שמתחבא מאחורי הטקסט שלו. (לא מכירים? חפשו בגוגל את הסיפור של Christmas truce) ואם נחבר את חלק הפאזל הנוסף לכך שאני פחות מתחבר לכיוון המוזיקלי של מייגן, אפשר יהיה לחשוב שאני הולך בצעדי ענק לכיוון הגיהנום. אבל תשמעו, הגברת מפתיעה ממש והקול שלה מרענן את היצירה הזו, אפשר לומר שהשירה של את'ל אשכרה הצילה את השיר, שגם סבל מכמה כשלים טכניים ופידבקים צורמים ממערכת ההגברה.

אתם יודעים מה אני אוהב באורפנדלנד? ובכן, הרבה דברים, אבל אם נדבר כרגע נקודתית על דבר אחד, אני אוהב את הספקטרום המוזיקלי העשיר שלהם, בעיקר כי מהעייפות שעורר בי השיר הקודם, זינקנו אל השיר הפותח של Mabool – הלא הוא Birth of the three, שריסק את המקום בביצוע אפל וקודר במיוחד מצד אחד ומלודי בטירוף מצידו השני. בשלב מסוים בעומקו של השיר מועלה אל הבמה ילד אחד מארסנל של ילדים שהגיעו להופעה, ונוצר מחזה סוריאליסטי במיוחד כשבסמוך מאוד אלי הוצתו כמה ג'ויינטים, על הבמה שיר כבד ואפל במיוחד מעוטר בזאטוט מטאלי נפלא וכל זה מרופד בשירה המנונית אדירה מצד הקהל.

מזנקים חזרה בזמן אל Orwarrior ואל Sapari, ונועה גרומן שוב תופסת את מקומה לצד הלהקה, הקהל בשלב הזה נמצא בסוג של אקסטזה בלתי נשלטת, היתומים היו יכולים לנגן את ים השיבולים ואנשים עדיין היו מפרקים את המקום לגורמים בשלב הזה. על הבמה, כל חבר להקה יודע את מקומו והם נעים בתיאום מושלם, רק שנראה שמדי פעם הם שוכחים שנועה שם ונתקעים בה בצורה קצת מסוכנת, אבל גם גרומן וגם היתומים יודעים לשמור על פאסון וחיוך כאשר הם על במה. דבר אחד מוזר קרה שם, אני לא מצליח להבין מה זה היה, אבל נדמה היה לי שקול השירה של גרומן לא עבר כמו שצריך ומה שבקע מהרמקולים היה בעצם הקלטה של שלומית לוי, שביצעה את השיר עם היתומים במקור, יכול להיות שהזיתי, הגוף שלי הכיל כמות נכבדה של אדרנלין באותו הרגע.

כמו עוד כמה וכמה סולנים מיתולוגיים בהיסטוריה של הרוק והמטאל, גם פרחי חוטא בהכנה מוזיקלית של הקהל לשירה הימנונית שתבוא ממש בעוד כמה דקות, וכך כשמתחילים היתומים לנגן את שיר סגירת ההופעות האולטימטיבי – In the never ending way, הקהל מאומן היטב ופורס רשת ענקית של שירה עבור הלהקה.. אבל כשמדובר בקהל של אורפנדלנד, אפשר לסמוך על כולם שאותה הרשת תמשיך גם אל תוך עומק השיר, שיתוף הפעולה פה היה נהדר ובסופו ירדו היתומים מהבמה כדי לקיים את טקס ההדרן ההכרחי.

למה ההדרן הוא הכרחי, שואלים אתם? לא יודע. אבל זה לא ממש משנה, כי אחרי ההדרן חוזרים היתומים עם The Beloveds Cry השקט ומלא הרגש, ומשם סוגרים את האירוע כמיטב המסורת עם Norra El Norra כאשר כל הילדים הועמסו אחר כבוד אל הבמה, רובם מקפצים על הבמה כשם שאנחנו מקפצים לנו עם ה"להיט" הגדול ביותר של ההרכב הזה. תופעה זו של ילדים על הבמה התחילה במחווה ספונטנית לפני כמה שנים והפכה כבר לטקס קבוע, פרצופיהם הנחרדים של כמה מהם מוכיחים שלמרות השמחה של ההורים המגניבים שלהם, עליה על במת מטאל היא לא משהו שכל הילדים שם שמחים לקחת בו חלק.

לסיכום:
היתומים עוברים תמורה כלשהי בשנים האחרונות, התנועה המוזיקלית המעמיקה שלהם אל תוך נבכי הפרוג והפולק שתמיד היו זרועים בתוכם במידה קטנה יותר עוררה ביקורת מסוימת מצד חלק ממעריציהם הוותיקים. וככל הנראה גרמה להם לפתוח מחדש ולארגן את הרפרטואר שלהם על הבמה ככה שכל מעריץ יוכל לקבל פרוסה שונה מתוך עוגת אורפנדלנד הגדולה והמגוונת.
ואכן, כל אחת מהפרוסות הללו שונה מאחותה, אבל כולן מחוברת למהות אחת ויחידה, שהיא הליבה של אורפנדלנד.

הלהקה שרדה הרבה שינויים בהרכב ועדיין מצליחה לשמר את הקסם הייחודי שלה, וגם אם יש מהמורות קטנות בדרך, עושה רושם שהרכבת הזו שועטת חזק קדימה. הדבר היחיד שהפריע לי על הבמה, גם אם לא פגע בחוויה הכללית שלי מהמופע, הם דווקא חלק מהחלקים הלא "אורגניים" ששולבו במופע ולא תמיד ישבו בול או השתלבו בצורה נכונה, בין אם אלו אורחים ובין אם אלו חלקי פלייבק והקלטות.