מקהלת הצבא האדום – סקירת הופעת Lindemann בישראל
צילם: טל צבר
אמרה רווחת משנות ה-80' וה-90' גרסה כי "חולון היא חדר השינה ובית הקברות של תל-אביב"; עיר עם אזור תעשייה רחב ידיים גדוש מוסכי פחחות ומסעדות פועלים; פרבר מנומנם וקרתני של שכנתה הנוצצת מצפון. בעברה, כונתה חולון "עיר אדומה" על שום היותה מעוז של הסוציאליזם הציוני מבית מפא"י. אך לכמה שעות ביומה הראשון של השנה האזרחית החדשה, שב הצבע האדום, אם כי לא ללחייה של העיר, אלא לפלחי ישבנה, שעליהם הפליק במלוא העוז לא אחר מאשר טיל לינדמן, שהתארח בהיכל טוטו חולון במוצאי יום שבת האחרון.
לינדמן, סולנה המיתולוגי של ענקית האינדסטריאל מטאל הגרמנית Rammstein, הגיע להופעה במסגרת הרכב הסולו שלו Lindemann. אף שהוא נושא את שמו, ההרכב נוסד במקור כיוזמה משותפת שלו ושל פיטר טאגרטאן, המוזיקאי רב הפעלים וההרכבים שנדמה שלא נח לרגע (Hypocrisy, Pain, Bloodbath). השניים הספיקו להוציא יחדיו צמד אלבומי אולפן, "Skills and Pills" מ-2015 ו"F & M"-מ-2019, ואלבום הופעות אחד, שתיעד את הופעת ההרכב במוסקבה ב-2020. בנובמבר אותה שנה, הודיע טאגרטאן על פירוק השותפות עם לינדמן, ככל הנראה בשל חילוקי דעות אמנותיים בין השניים, מותיר את לינדמן ללא נגני הטוּר, שטאגרטאן הביא עמו כנדוניה מ-Pain.
השינוי בליין-אפ הצריך גיוס נגנים חדשים לסיבוב ההופעות הנוכחי, שנערך תחת השם "Ich hasse Kinder" ("אני שונא ילדים"), על שם הסינגל האחרון והפרובוקטיבי של לינדמן מיוני השנה. מקהלת הצבא האדום בהובלתו ובניצוחו הבלעדי של לינדמן, כוללת כיום את צמד הגיטריסטיות המצועצעות בסגנון אנימה ג'ס פייג' ואמילי רובידיץ', את הבסיסט הכחוש עם המראה החוצני אייסי סלייד (שם במה אטרקטיבי יותר לשם הדורקי אמיל ג'ון שמידט הרביעי שבין השאר מלווה בגיטרה את Misfits בהופעות), ואת המתופף ג'ו לץ, לשעבר המתופף של הרכב האגרוטק/אלקטרו-אינדסטריאל האמריקני Combichrist. אולם, בשל אבחונו כחולה קורונה זמן קצר לפני ההופעה, המקלות נמסרו בבלת"מיות לשקד פורמן – מנגני הסשן והלייב העמוסים והמבוקשים בישראל (The Fading, Matricide,Excessum, Stormy Atmosphere וDistorted- הם רק חלק מההרכבים שעמם ניגן, הופיע או הקליט במהלך השנים), שהשתלט על תפקידי התופים בזמן שיא (יש אומרים שבתוך יממה אחת בלבד) והוכיח כי כישורי התיפוף שלו הם בעלי פוטנציאל אמיתי לייצוא.
לשינויים הפרסונאליים נוספה גם מתיחת פנים ועור, שאת הטעימה הראשונה ממנה קיבלו לראשונה האלפים שהגיעו להופעתו הראשונה בישראל של לינדמן.
את החיוורון המורבידי שאפיין את האאוטפיט של ההרכב בגלגולו הקודם, המיר לינדמן, ששמו יצא כסולן ששם דגש על "שואו" בימתי וראוותני, במלתחת פֶטִיש (בפ"א רפה) אדומה וצעקנית, היישר מטבורו עטור הפירסינג של מועדון BDSM. את הארט השלימו סרטוני וידיאו, שלמרות הגבלת גיל הכניסה, חלק מתוכניהם היותר פיגורטיביים הושמטו, צעד שהפחית במקצת את דירוג ה-X של הסרטונים.
התור העקלתוני שהשתרך מחוץ להיכל התנקז לתוך אולם הספורט, שבו מתארחים על פי רוב ספורטאים תמירים עטורי הישגים או כוכבי ילדים ונוער, עתודה נבחרת של ברירה טבעית, בגרסת פלייבק נטולת פגמים. אלא מי שהגיח לבמה על רקע הגיטרה המצרצרת של "Skills and Pills", לא הייתה חבורת נערים בקפוצ'ונים שדילגו בקלילות. את המיקרופון תפס וטלטל גבר מאופר בכבדות, ברוחב של שומר ברים בווארי. הפסיעות המגושמות, בשל המגפיים הכבדות שנעל לרגליו, ושפת הגוף האגרסיבית, שהשיא שלה הוא תנועת ה"טיל האמר" המפורסמת, היו הדבר הכי רחוק מהכוריאוגרפיה המתייפייפת והקלילה של כוכבי פסטיגל.
חבוש כובע אדום, ועם צמד הגיטריסטיות, גיישות צייתניות שהידרדרו לתרבות רעה, משני צדדיו, נראה לינדמן כנהג מכונית מילוט שדוהר ברחובות גות'אם לאחר שאסף את הג'וקר והארלי קווין מארקהם אסיילום, דורס ללא הבחנה כל מי וכל מה שנקרים בדרכו.
וגם לאחר שהוריד מראשו את הכובע האדום, חושף שיער צבוע לבלונד שלפרקים נאסף לקוקו ולפרקים פוזר בפריזורת מכת חשמל, המשיך הסולן בנהיגה פרועה וחסרת מעצורים, סוחט את דוושת הגז לכל אורך ההופעה.
בארשת פנים זועפת, הפגין האלטר אגו הבימתי של ה"טיל" בוז כלפי האלפים שבאו לראותו; מתנועע ללא הרף כדי להסיר מעליו כל שמץ וכל רבב של אהדה שעלולים לדבוק בו. כמעט כל שיר הסתיים ב"דרופ דה מייק" מזלזל, ולפחות פעמיים הוא השליך את הסטנדים לעבר חובבי האקסטרים שבאזור הארנה. לעברם של אלה השליך לינדמן משלוח של דגים בביצוע השיר "Fish On" והוא והנגנים הנוספים הטיחו עוגות בקהל בביצוע השיר "Allesfresser", כש"טיל" מסמן עבור הנגנים את המטרות.
כשירד מהבמה באין רואים בדקות הראשונות של המנון האגו טריפ הרקיד וה-Fאנקי "Platz Eins" כדי לערוך סיבוב באולם, הוא בחר לגלם פן אחר של אישיות מנותקת ואנטי־סוציאלית – "סיבוב דאווין" מתנשא; מצעד גאווה של מלך חיי לילה פאתטי ובלתי מודע לעצמו בעליל, שלא ממש "יורד אל העם" אלא מתקשר עם פשוטי העם מעל ראשיהם, מוקף אנשי חצר עם סטיקלייטים בוהקים שמלווים אותו בתהלוכה, חוצצים בינו ובין נתיניו.
בדומה ל-"Platz Eins" ול-"Allesfresser", לא מעט שירים משני האלבומים של "לינדמן", כמו המתינו בקוצר רוח לרגע שבו יבוצעו ב"לייב". ככלל, מערכת הסאונד החמיאה מאוד לגווני האינדסטריאל של השירים, לגותיקת הלפידים, ולעבודת התיפוף הנחושה והמשובחת של פורמן, אך בשירים שבגרסת האולפן שלהם הגיטרות ממלאות תפקיד דומיננטי, כמו "Ich weiß es nicht" ו- ""Skills and Pills, הריפים נבלעו בהמולה הכללית.
כך או כך, מערכות ההגברה מילאו היטב את תפקידן העיקרי: להדהד עד לקצה האולם את שירת הבריטון הדרמטית של לינדמן, שסיפקה כמה וכמה רגעים בלתי נשכחים.
"Knebel" החל עם שירת בית מרזח של בעלים מתוסכלים שמוצאים מפלט בחיק אלכוהול ובחיק אחים או שותפים אחרים לצרה, שרים בגרון ניחר על כמיהה לבת זוג שתסתום את פיה בהכנעה. הגיטרה האקוסטית, השירה הגברית החברה'מנית, והלחן הקליט, הכמעט עממי, השרו אווירה פמיליארית על הקהל, ששר יחד עם לינדמן את המשפטים המבולבלים, שמדלגים מסיטואציה לסיטואציה, אך מובילים בסופו של דבר לסמרטוט או לרצועת בד שנכרכת סביב הפה. קצת לפני המעבר הדרמטי למחציתו השנייה, ה"נותנת בראש", של השיר, נתן טיל זכות מילה אחרונה לקהל, שלאחריה קטע את השירה בציבור, זועק אחוז טירוף: "In dem MMMuuuunnnddd!!!!!".
אם ב-"Knebel" לא קשה היה לאתר את הפוטנציאל הבימתי שלו, לשיר "Home Sweet Home", התייחסתי בעת האזנה ל-"Pills and Skills" כאל בלדה שחולפת ליד האוזן. עד ששמעתי את ביצוע השיר ב"לייב", בפני קהל של אלפים. אחד השירים הסנטימנטליים והרכים ברפרטואר של "לינדמן", שעוסק במחלת הסרטן שממנה מת אביו של הסולן, פרש על הבמה את כנפיו היפות, הופך בעת ביצועו לשירת ברבור סנטימנטלית ומעודנת אך גם כואבת.
השיר "Praise Abort" היה מפגן מענג ועוצמתי של יכולותיו האופראיות של לינדמן במלוא הדרן, וב-"Golden Shower" הקהל נסחף אחר תחינתו למטר של גשמי אוראה זהובים, אפוף אדי עשן צהוב.
שני השירים שחתמו את ההופעה היו גראנד פינאלה אולטימטיבי. תחילה "Steh auf" עם התיפוף הדרמטי שמשמש אות מבשר רעות והקריאה המבועתת בפזמון של גיבור השיר, ילד קטן וחסר אונים שמנסה לשווא להעיר את אמו מתרדמת עמוקה, הקימו על רגליהם את המעטים שהתיישבו על הכיסאות כדי לפוש מעט. ולבסוף "Ich hasse Kinder", שיר ששוחרר לפני פחות משנה, אך התגלה כשיר חובה בסט ליסט. עם היכולות הפנומנאליות של לינדמן, ועם ריפים שמנמנים בסגנון דג'נט, השיר שחתם את ההופעה עשוי לשכנע כמעט כל גבר לעבור קשירת צינורית זרע/לעבור סירוס מרצון.
מי שבחר להדיר את רגליו מהאירוע בראותו בהופעת "לינדמן" פרס ניחומים ותחליף ל"רמשטיין" – עשה לדעתי טעות מרה. גם אם לרגעים ספורים נראה היה שההופעה מתוכננת יתר על המידה ולוקה בחוסר ספונטניות, הכריזמה של לינדמן, התכנים הקברטיים, התאורה הדינמית ושלל האפקטים היוו חוויה יוצאת דופן, כזו שנספגת היישר לתוך מחזור הדם. הרושם העז שנותר אצל רבים מבין אלה שנכחו בהופעה, נותר טרי גם בימים שלאחר מכן, לא מעט בזכות פוסטים נלהבים וגלריות צילומים מרהיבות הן של אנשי מקצוע (צלמת המגזין טל צבר וצלמי "Shooting Stars" אלון לוין, יאיר אבלסון ועמית ליבר) הן של צלמים חובבים.
האדמומיות שנותרה בבשרה של חולון לאחר ההופעה כמו בישרה על הפיכתה בחלוף כמה שעות לעיר אדומה, אם כי מסיבות אחרות.
נ.ב. שלא תשכחי לעולם שהכול היה בזכותך