מרטי פרידמן, ישראל 2011
גיטריסט יהודי חביב, מלא בתלתלים, שהיה סופרסטאר באחת מאגדות המטאל העכשוויות, כיום מתגורר ביפן, משחרר אלבומים בקצב היסטרי, מזגזג בין מטאל מערבי מהיר ואגרסיבי לפופ יפני קיטשי ודביק. כמה סתירות יש באיש הקטן והחמוד הזה, מרטי פרידמן. בהופעה אנרגטית וארוכה הוא הראה לקהל הישראלי כמה צדדים שונים יש בו, כשהעניק תמורה מלאה למחיר הכרטיס, והלהיב את הקהל הישראלי האוהד שבא לראות אגדה מהלכת, בביקורו השלישי בישראל.
מרטי כבר ביקר פה פעמיים – פעם אחת עם מגאדת', אי שם באמצע שנות התשעים, ופעם אחת לבדו, לפני כארבע שנים. ההופעה הקודמת שלו בישראל הייתה קצרה ולעניין – שעה ורבע של מיטב הלהיטים מכל התקופות של אלבומי הסולו שלו, עם הרכב אמריקאי אגרסיבי ונמרץ (שכלל מתופף חייתי במיוחד), סאונד בומבסטי והמון אווירה חמימה ומרגשת. הפעם, פרידמן הגיע עם הרכב צעיר, כמעט ילדים שמגלים חצ'קונים בפעם הראשונה, להופעה ארוכה כמעט פי שתיים, אבל עם אווירה לא פחות מחשמלת.
הערה ראשונה, לגבי ההרכב המלווה – אמנם אנחנו מתלוצצים על חשבונם, שכן ההרכב היפני באמת נראה כמו ילדים בני 15 – וגם בהחלט מתלבשים ככאלה – אבל כמות האנרגיה שהם הוציאו על הבמה יכולה להשתוות בקלות לאנרגיה שרצי טריאתלון מוציאים ביום חם בכנרת. שלושת חברי ההרכב נראו כמו ילדות בית ספר יפניות חמודות מסרטוני פורנו מצוירים, אבל בשנייה שהם התחילו לנגן, הם נתנו פייט שווה לפרידמן, מוביל ההרכב והסטאר הברור של הערב. קשה מאד להשתוות לפרידמן – הן מבחינת הכריזמה על הבמה ובטח שמבחינת הנגינה, אבל ההרכב הצעיר נתן את כל כולו, והצליח להרשים כל אחד בקהל. גיטריסט הליווי ניגן את כל תפקידי הגיטרה אחד על אחד עם פרידמן, הבסיסט סיפק לשניהם את הקרקע היציבה שכל גיטריסט צריך, ואפילו הפתיע בבלדה יפנית כלשהי (שבאופן מפתיע, התהדרה בסולו גיטרה באורך בלדה). המתופף ממש גנב את ההצגה: גם ביכולת נגינה מדהימה אבל בעיקר בשואו המטורף שהוא סיפק- הן בישיבה, הן בעמידה על הכסא שלו (וזה קרה כל חמש שניות בערך) והן בהתלהבות האינסופית שפרצה ממנו עם כל מכת סנר.
ועכשיו לדובדבן המתולתל בעצמו – נתחיל מהשואו המושלם שפרידמן נתן: בתור מוזיקאי שניגן על במות קצת יותר מרשימות וגדולות מזו שעמד עליה בישראל, פרידמן נתן כמעט מאה אחוז מעצמו, בשביל לספק הופעה מעולה לקהל. התלהבות שלא נגמרת, ביצועים נקיים עד רמת השלמות, חיוכים והתייחסויות לקהל, ואווירה טובה באופן כללי – כל אלו סופרלטיבים שלא נהוג לתת לכל אמן מטאל שמגיע להופעה פרובינציאלית. פרידמן נתן מעצמו כל כך הרבה ובהחלט קיבל אהבה מהקהל הנאמן שלו. השואו המעולה שלו גרר ביצועי אייר גיטאר/ אייר בס/ אייר דראמז כמעט מכל אחד שבקהל, ולמרות שהוא עמד מול כמות לא גדולה במיוחד של קהל, פרידמן התייחס להופעה כאל הופעה מול כמה עשרות אלפי אנשים. בקיצור – אגודל למעלה.
למרות בעיות הסאונד הטיפוסיות, שכבר הפכו לתלונה לגיטימית ורגילה להופעות מטאל מחו"ל, מרטי הצליח לשמור על הקהל באקסטזה. אבל אם כבר הגענו לשם, אי אפשר שלא להתלונן על העובדה שבמשך שעה שלמה של ההופעה, כמעט ולא שמענו את גיטריסט הליווי, והיינו צריכים לנחש שהוא מנגן היטב – לפי השואו והתגובות של מרטי עצמו. ואם כבר הגענו לבעיות ותלונות פולניות, אפשר לציין לטובה ולרעה את אורך ההופעה – שעתיים ורבע הן בהחלט ממתק לחובבי פרידמן, אך כשמדובר בהופעה שרובה אינסטרומנטאלית, ורובה בווליום שלא יורד מ 11, קצת קשה להישאר מרוכזים במשך כל כך הרבה זמן. אמנם, פרידמן כנראה הגיע עם אג'נדה ברורה הפעם (הוא כנראה לא יחזור אלינו בזמן הקרוב, ורצה להשאיר טעם טוב בפה), אבל עדיין – זו הייתה הופעה ארוכה – לטוב ולרע.
מבחינת בחירות הסטליסט, מרטי בהחלט הוכיח שהוא הגיע לתת הופעה מושקעת, שתספק כמה שיותר ממעריציו – גם ביצועים של חומרים מוקדמים וידועים, מהאלבום Dragon's Kiss, גם חומרים מלהקת האם המיתולוגית, מגאדת' (חברים, שיהיה ברור שרק מרטי פרידמן יודע לבצע את הסולו של Tornado of Souls, והוא בהחלט הוכיח זאת הפעם), וגם ביצועים של חומרים חדשים – חלקם מזעזעים ונוטפי קיטש, וחלקם אגרסיביים ומספקים דקות בריאות של הד באנגינג טהור.
לסיכום – אם לא הייתם, הפסדתם. או שבעצם אתם בכלל לא אוהבים את מרטי פרידמן. זה בסדר. אני, בתור חובב מרטי ותיק, נהניתי בהחלט – למרות שקצת סבלתי לקראת סוף ההופעה, שכן אני מעדיף הופעות אינסטרומנטאליות קצרות ומדויקות. אם אכן זה המקרה, ואנחנו לא נראה את פרידמן על במה ישראלית בשנים הקרובות, הוא בהחלט הגיע ועשה את שלו – גם אם הוא לא כושי. ותאמינו לי, לדמיין את מרטי פרידמן בתור כושי עם תלתלים כאלו וחיוך כזה, זה חתיכת דבר מצחיק.