מרסקים את הלבונטין

לאחר כשעה מרגע פתיחת הדלתות שלוותה בתקלוט בניצוחו של סולן The Fading איליה בדרוב, עלו להקת Mechanigod על הבמה. הלהקה אמנם קיימת כבר משנת 2008, אך לאחר שגרת הופעות אינטנסיבית באירועי מטאל שונים, הם הפכו לשם עולה בתוצרת המקומית, כפי שהעידה כמות הקהל שנכחה בהופעתם, ואף נמנו על המועמדים הסופיים בתחרות ה-Metal Battle של ישראל. מבלי לבזבז זמן על דיבורים מיותרים, לאחר עבודה מאסיבית, בדצמבר האחרון הלהקה השיקה את אלבום הבכורה המלא שלה Realms. המוזיקה של הלהקה יושבת על המשבצת שבין המטאלקור ה"סטנדרטי" יותר, דוגמת As I Lay Dying, Killswitch Engage ובעיקר Lamb of God, אך בכל זאת מובלת על ידי כיוון פרוגרסיבי ואווירתי יותר שמדגדג גם את הכיוון הנשמע בלהקות כמו Meshuggah, Textures ו-Between The Buried And Me. מה שעל הנייר אמור לייצר פוטנציאל לרושם מעניין מתרגם פחות טוב הלכה למעשה. אמנם כפי שניכר בעבודתה של הלהקה גם על הבמה וגם באולפן, נגני הלהקה יודעים את המלאכה – הסאונד שלהם חד וברור, הם יושבים טייט ושופעים באנרגיות, אך בכך זה פחות או יותר מסתכם. מעבר לכך שהמוזיקה של הלהקה רחוקה מלהדיר שינה מעיני, מהר מאוד מצאתי את עצמי שוקע אל תהומות השעמום על רקע מובלעת השבירות המתמשכת, המשתרכת בין ריפים שצלצלו לי מוכר מאותן הלהקות שציינתי לעיל, כשגם הדרייב האנרגטי שמציעה הלהקה לא הצליח להרים אותה מעל למפלס.

הסגנון ש-Mechanigod מציעים הוא אמנם מעין הימור בטוח ביחס להעדפה של קהל המטאל המקומי כיום, ויש בו את המרכיבים הדרושים על מנת לקלוע לטעם של אוהבי הסגנון. התחושה שהתגבשה אצלי היא שהוא אינו נוסק מעבר לבינוניות. יחד עם זאת, אין בכך כמובן כדי להספיד סופית את Mechanigod בעיני, שכן יצא לי לחזות בלהקות שהצליחו להתעלות על עצמן בהמשך הדרך, ובכל זאת לא מדובר בלהקה גרועה. לפרקים, ישנם חלקים שמתבלטים לטובה ביחס לשאר, אף על פי שגם אלו לא מצליחים להחזיק שיר שלם באורך ממוצע של כ-4-5 דקות שמרגיש כמעמסה על האוזן, למרות שהם כן מנסים. הסאונד לאורך המופע הקצר היה נשמע בבירור ברובו, על אף שמדי פעם אחת הגיטרות התעמעמה לה ונבלעה בין הבס לתופים.

הישועה נדמתה לבוא בדמות קאבר לשיר Parvus מאלבומה הקודם של Meshuggah, אך הביצוע יצא לא הרבה מעבר לסביר, בעיקר לנוכח העובדה שאיילון, הקול מאחורי Mechanigod על אף היותו סולן לא רע בכלל, נשמע שחוק מעט בשלב הזה של ההופעה, בנוסף לגיטרה שבקושי נשמעה מבעד לרית'ם סקשן.

Ferium

להקת Ferium החיפאית כבר חצתה מזמן את הליגה למתחילים – תוך 3 שנים מהקמתה היא כבר הספיקה לתת בראש על במת ה-Wet Stage בפסטיבל וואקן הנודע במסגרת תחרות ה-Metal Battle, ממש קצת אחרי ששוחרר ה-EP הראשון שלהם העונה לשם The New Law, שהציב סטנדרט גבוה של מקצועיות ביחס ללהקות מטאל צעירות בישראל. במהלך הרפתקאותיה הצטלבה דרכה עם המפיק אלרם בוקסר, שהיה משוכנע בפוטנציאל של הלהקה עוד מתחילתה והפך עבורם לסוג של מורה דרך, והצטרף אליה בעצמו כגיטריסט. Ferium הצליחו להתעלות מעל למלכודת הדבש של ה-Metal Battle, והעדר הניצחון בכל זאת לא הצליח להוציא את הרוח ממפרשיהם. לאחר אי-אילו שינויים בהרכב (אשר כללו את הצטרפותם של רון עמר על התופים ויוני ביטון על הבס, חברי להקת Kna'an לשעבר) חזרו חברי הלהקה אל הבמות ואל האולפן, מה שהוליד בסופו של דבר אלבום מלא הקרוי Reflections.

הסגנון העכשווי של Ferium אינו מסתכם בלהיות וריאציה ישראלית צעירה של Lamb of God כפי שהיו בעבר – הנוכחות של אלו אמנם עודנה שם בבירור, אך המתכון הנוכחי כולל בעיקר השפעות מובהקות של Gojira (שאת הופעתה בארץ חיממו, כמתבקש, Ferium), אך יחד עם זאת גם אלמנטים שמזכירים את קיר הגיטרות המוצק המאפיין את נושאות הדגל של הדת' מטאל המודרני דוגמת Decapitated מצד אחד, ואת מחול המלודיות המוכר מלהקות כמו Soilwork מצד שני, שבהחלט מצליחים לתבל היטב את התבשיל גם בעבור מי שאינו נמנה על חובבי Gojira כמוני. יציבת הבמה של Ferium מרשימה לכל הדעות – אם עד כה חברי הלהקה ידעו לתת הופעה, אז היום אפשר לומר בבירור שהם עשויים מחומר שלא יבייש גם במות גדולות יותר, או להקות ותיקות יותר. מעבר לישיבה טייט וסאונד כבד ובועט שעומדים בקנה אחד עם גרסת האולפן, הם משליטים כאוס טוטאלי על הבמה מרגע עלייתם, ומהשנייה הזו לא מורידים הילוך. ההופעה כללה מדגם של שירים מהאלבום החדש, דוגמת Blood, המשופע בשבירות לכל דורש, שמשאיר את השפעות Lamb of God בפרונט, או Lust Fool, שלרגע מתהלך בכבדות ורגע לאחר מכן תופס תאוצה, הישר אל תוך אוזניהם של באי המועדון. קשה להשאר אדיש לכימיה והדינמיקה בין נגני הלהקה, וכמובן לשאגותיו של הסולן טירן עזרא, שחריקת מיתרי קולו מתמזגים בהתאמה מופתית אל תוך מקשת הבטון של הגיטרה-בס-תופים, והוא ניכן ביכולת לצלוח ביתר קלות את החלק המאתגר בעמדת הסולן, עם מנת הבטחון העצמי הדרושה לעמידה בקדמת הבמה. במהלך ההופעה טירן הציג את השירים ואף החמיא לקולגות שלו מ-Mechanigod.

חסרונם היחיד של Ferium נובע מכך שלמרות שכל שם דגש על אלמנטים שונים בדמותה של הלהקה, בסופו של דבר אין שוני מהותי ביניהם, ואין ביניהם שיר שמרגיש עבורי ככזה שיצליח לשרוד את מבחן הזמן. לסיכומו של עניין, גם סגנונם של Ferium יושב על הנישה של המטאלקור והדת' מטאל המודרני שרווח כיום במטאל הישראלי כמו גם בשאר העולם, והעלמותו של הטרנד הזה ביום מן הימים עלולה להשאיר גם את Ferium מאחור, לפחות מבחינה מוזיקלית. באופן אישי, לא מדובר בלהקה מהסוג שאני מסוגל לשבת ולשמוע בבית לאורך זמן מבלי להתעייף, אך בהופעה קשה שלא להעריך את העובדה ש-Ferium הם עדיין מופת לכל מה שלהקה בסגנון צריכה לשאוף אליו, והם השאירו הוכחה ניצחת לכך גם בסט קצר של חמישה שירים בלבד. ההופעה נחתמה עם השיר Change of Winds ששחררה הלהקה כ-lyric video לפני מספר חודשים, והותירה את הקהל מוכן ומזומן לקראת המופע המרכזי – The Fading.

The Fading

לא מעט עבר על להקת The Fading בשנים האחרונות – מעזיבה הדרגתית של מרבית חברי ההרכב הקודם, שהיה היציב ביותר לאורך שנות קיומה, מה שהביא לידי מייקאובר כללי הכרוך בהצטרפותם של חברי להקה חדשים, וכלה בהקלטת אלבומה המלא השני של הלהקה, שעתיד מתישהו בקרוב.

לאחר מרווח זמן נוסף שאפשר לחברי הלהקה להתארגן, תוך שברקע מתנגן לו האלבום Earth Rocker של Clutch (מהאלבומים הטובים ביותר שידעה שנת 2013 – דרך אגב), The Fading פתחו את הופעתם, במקרה הזה דווקא עם שיר חדש. בניגוד להופעתה באוקטובר שעבר, בה העניקה מספר טעימות מן האלבום החדש כפי שהספיקה לעשות כבר בחלוף שנה לצאת אלבומה הקודם, In Sin We'll Find Salvation, הפעם מדובר בהופעה שכבר הכשירה את הקרקע לבואו. השיר השני שביצעו The Fading הוא Artificial Future, אמנם שיר חדש יחסית, אך בכל זאת כזה שכבר היה מוכר לקהל – גם הוא עוד ליווה אותה בהרכבה הקודם, ובתקופה זו אף זכה לקליפ שהועלה ליוטיוב. כבר מתחילת ההופעה ניכר כי למרות חסרונם של אריה ארונוביץ', אלעד מנור ושקד פורמן, חלק מהגרעין המהותי שהפך את The Fading למה שהיא כיום, וסחבו איתה את רוב הופעותיה בארץ ומחוצה לה – The Fading מודל 2014 אינה נופלת ממצוינות, והמים שזרמו בנהר מאז הפעם האחרונה בה שמענו מהם יצרה הרכב מגובש ביותר, כך שגם רן שנקרמן (Demented Sanity), המתופף והחבר החדש בטרי בלהקה, הצליח להתעלות על ביצועיו בהופעתו הקודמת עמה, שבה לא היה במיטבו. השירים החדשים נוגנו לצד שירים מוכרים וישנים יותר, ובהתאם לכך המשיכה הלהקה הישר אל מפץ האגרסיות של One Step to Drama – ככל הנראה השיר הישן ביותר מהסטליסט שהציעה הלהקה במופע הנוכחי – שהצית מחדש את התלהבותו של קהל הנוכחים. לאחר מכן, הציג איליה, הסולן והחבר המקורי היחיד בה מאז שחר ימיה תחת השם Excessum, את השיר הבא, הלוא הוא שיר הנושא של האלבום המתקרב, Till Life Do Us Part. השיר עצמו הספיק להתנגן באוזני רבים מבאי האירוע עוד קודם לכן, משצפו בקליפ האנימציה שהוכן עבור השיר והועלה גם הוא ליוטיוב.

גם במקרה של The Fading, שנחלתה המוזיקלית מאז ומתמיד היא מלודת' שוודי Per Se על הוויתו המודרנית, קשה מלהימנע מהשוואות ללהקות מוכרות. Till Life Do Us Part משרטט קו סגנוני שחופף מאוד לזה שהציגה In Flames של תקופת Colony, האלבום שמהווה עבורי את שירת הברבור של הלהקה בכל הקשור לתוכן מוזיקלי איכותי, שאחריו היא אבדה את עצמה לדעת במיינסטרים. למרות שבמהלך השנים התרחקה The Fading בהדרגה מהחספוס שאפיין אותה בתור Excessum, היא לא אבדה את היכולת ליצר ריפים שיחרטו בזכרון וקרקע של דיסטורשן כבד ובלתי מתפשר, שבא לידי ביטוי בין השאר באלמנטים ט'ראשיים המזכירים להקות כמו Darkane ו-The Haunted.

בהמשך לסאגת השירים החדשים הצטרף גם Blind Confession, גם הוא שיר חדש-ישן שמעריצי הלהקה האדוקים יותר יזכרו עוד משנת 2011, רצף של שלושה שירים חדשים, המשיך עם אתנחתא של החומר הישן והמוכר יותר, בדמותה של החצי-בלדה מהאלבום הקודם Angel Within.

ביצועי הגיטרות המשותפים של הגיטריסט הטרי אלכס זבולון לפבל מיטיאנין שהפך להיות ביחד עם איליה חלק מהאישיות המעצבת של The Fading מתקתקים היטב, עם רית'ם סקשן יציב ומאוזן בחסות המתופף רן שנקרמן והבסיסט אייל בן שושן (לשעבר מ-Ferium), באופן שנשאר עקבי לאורך כל המופע. איליה עצמו, שהספיק לזכות במוניטין מכובד בארגון מסיבות ניינטיז, הוכיח שהפופ הסכריני שיוצא מהפלייליסט שלא לא פגם כלל בעוצמה הניגרת מביצועיו בהופעה, ולמרות זאת הודיע כי השיר הבא הוא השיר הקליט ביותר שכתבו חברי הלהקה, והוא הוקדש לבנות המין היפה שנכחו במקום, "אני לא אגיד את השם שלו כי בכל זאת, לא נעים" ציין. מהצצה בסטליסט מסתבר כי השיר זכה ל-working title יצירתי במיוחד – "Super Gay". נאומים חוצבי להבות מעולם לא היו מנת חלקו של איליה, אך האיש שופע כריזמה בפרט כשזה מגיע לנוכחות הבימתית שלו בכל שיר ושיר.
המופע מתקרב לסיומו וכאן The Fading לוקחים פאוזה נוספת מהשירים החדשים, על מנת לחזור שוב אל שניים מהשירים הבולטים של האלבום הקודם – השיר שפותח אותו במקור, Failure Proven, והשיר שהפך לסוג של המנון עבור מעריצי הלהקה, The Sin Collector שזכה גם הוא בזמנו לקליפ, כשבין לבין איליה מעניק לעומדים בשורה הראשונה הזדמנות לצרוח כמה מילים מהשירים המוכרים אל תוך המיקרופון.

שיר חדש נוסף מגיע לקראת הסוף, השיר הוצג לראשונה גם הוא בהופעתה הקודמת של The Fading, וזכה גם הוא ל-working title שככל הנראה הוא סוג של בדיחה פנימית של חברי הלהקה, "שמעון", שאם לשפוט בשלב הזה, טומן בחובו את הפוטנציאל להמנות על השירים החזקים והבולטים מתוך האלבום הבא. בזאת נחתמת סופית הופעתה של The Fading, אך לא לפני שאלו מסיימים אותה עם ביצוע לשיר Age of Phobia שחותם גם את האלבום הקודם עם ריף מהטובים ביותר שנכתבו בתולדות הלהקה, והפך לשיר שסוגר את הופעותיהם באופן קבוע, זאת לאחר שהתפקיד ניטל מידי השיר המיתולוגי Kingdom Lonliness, שביחד עם Destination, Life, מצא את עצמו, למורת רוחי, מחוץ לסטליסט, משאיר טעם מעט מר על כך שהוחסרה ממני שוב ההתרפקות הנוסטלגית על אותם השירים.

The Fading יכולים כעת לרשום לעצמם עוד מופע מוצלח, הפעם גדוש הרבה יותר בחומר חדש, שמשאיר תאבון לעוד. טרם גיבשתי דעה מוצקה ביחס לשירים החדשים בכללותם, אם כי אני מניח שאין יותר מדי מקום לספק – מלודת' מהוקצע, לפי הספר, עשוי בטוב טעם וברמה גבוהה יותר מלא מעט להקות שמתהדרות בסגנון הזה כיום, ואף יותר מחלק מהותיקות שביניהן, כפי שאוזנינו קלטו כבר באלבום הבכורה.