מרסקים את ירושלים – פסטיכסאח 2014

הפסטיכסאח ה-11 במספר נפתח עם הופעתה של הצעירה שבלהקות המשתתפות – Mechanigod התל אביבית, כפסיעה נוספת במסגרת שגרת ההופעות האינטנסיבית שאימצו בתקופה האחרונה. הלהקה החרוצה כבר הספיקה להופיע בכמות מכובדת של אירועים בעקבות אלבומה המלא הראשון ששוחרר בדצמבר שעבר, ואני עצמי הספקתי להתוודע אליהם בשתי הזדמנויות שונות. המוזיקה של הלהקה היא סוג של מטאלקור פרוגרסיבי, אך בניגוד ללהקות כמו Between The Buried And Me או Devin Townsend – המוזיקה שלהם בעיקר מעייפת לי את האוזן, במקום לפצח את רזי הסגנון שיאפשרו להם להשמע מעניינים, מסקרנים ובלתי צפויים – הכל מתנקז בעיקר לבליל של שבירות ופראזות טכניות שנשמע יומרני מדי לטעמי. לזכותם יאמר, מעבר להיותם להקה בעלת משמעת עצמית גבוהה ושאיפות בכיוון הנכון, שמדובר בנגנים שיודעים את העבודה, ובחטיבת קצב שמסוגלת לשבת טייט. בעיני אלו עדיין רחוקים מלסייע להם למנף את ההיצע המוזיקלי שלהם, אף על פי שעושה רושם שהוא כן מצליח לקלוע לטעם של כמה וכמה מטאליסטים שפוקדים את הופעותיה. לצורך העניין מן הראוי להוסיף שהבמה הירושלמית הצליחה להחמיא ללהקה הרבה יותר מזו של הלבונטין או הגג האדום, ביחד עם סאונד שנשמע חד וברור.

Prowlers

הלהקה, ששמה נגזר מהשיר Prowler מתוך אלבום הבכורה הקלאסי של Iron Maiden האגדית, תפקדה עד לא מזמן כהרכב מחווה שתחת הרקורד שלו הופעות רבות הכוללות ביצועים לשירים משלל אלבומיה של בתולת הברזל בתקופת הזוהר שלה. בתקופה האחרונה החלה Prowlers לצעוד אל עבר השלב המתבקש הבא – שהוא למעשה הפיכתה מהרכב המבצע קאברים ללהקה בעלת חומר מקורי משל עצמה. אף על פי כן, Prowlers לא נסוגו ולו במעט מ-Iron Maiden – המוזיקה שלהם עטופה בהשפעות Iron Maiden מכף רגל ועד ראש, כשרגעים כאלה ואחרים בין השירים הצליחו לקרוץ לי גם לכיוונן של להקות בסגנון כמו Angel Witch ואף Whitesnake. אלו הופכים את Prowlers משב רוח מרענן בנוף המטאל הישראלי, הסובל ממחסור חמור בלהקות האבי מטאל מסורתי, החל מחוסר עניין מסוים של הדור הצעיר יותר, וכלה בדלילות המשמעותית בזמרים המצוידים במיתרי קול ראויים על מנת לעמוד במשימה – וכאן נכנס לתמונה יוחאי דוידוף, סולן להקת Acropolis בעברו, שמצליח לשלב בהצלחה וירטואוזיות ווקאלית ביחד עם כריזמה בימתית כובשת – וביחד עם מקבץ הנגנים המשלים את הלהקה – זו הופכת לחווית מטאל קלאסי לפי הספר, להוציא אולי את הסאונד שלא תמיד שיחק לטובתם לאורך ההופעה. בסך הכל הופעתם של Prowlers הצליחה להקיף את מרבית הוריאציות של הסגנון, כאשר היא נעה בין שירים המתאפיינים באפיות מלכותית לשירים מהירים ומקפיצים, וגם בלדה סוחפת נכללה שם, הישיבה של כלל הנגנים והאנרגיה שזרמה בעורקיהם זכו לשדרוג רציני מאז ראשית ימיהם כהרכב מחווה, כשהשיא הגיע עת שיוחאי הרכיב על כתפיו את יורם אלוש, הגיטריסט, בשלהי ביצוע סולו. רוק'נ'רול כבר אמרנו?

Magor

אנסמבל הבלאק מטאל המלודי המקומי לכד את אזני לראשונה ב-2009, עת שחרורו של הדמו Mania Depressia, שהיווה מדגם לאיכות שהציעה הלהקה הזו, שהיוותה את אחד מהשרידים המעטים שנותרו מהמטאל המקומי של תחילת שנות האלפיים, עת שבה להקות בלאק מטאל היו נפוצות יותר באזורנו. מים הספיקו לזרום בנהר מאז – ופעילותה של Magor הפכה לענפה ואינטנסיבית יותר, עם התגבשותו של הרכב קבוע ויציב, שלל הופעות באירועים מקומיים וצאתו של האלבום המלא המיוחל Drawn to The Dark בשנה שעברה, לאחר המתנה ארוכה, ולאחרונה העפלה לשלב הסופי בתחרות ה-Metal Battle בפסטיבל Wacken הנודע בגרמניה. להופעתם הנוכחית בירושלים, שהיא למעשה הראשונה מאז חזרתם לארץ מהתחרות בפסטיבל, החליטו חברי הלהקה לעטות על פניהם איפור, כנהוג בסגנון, אלא עם טוויסט קטן – במקום צבעי הקורפס פיינט המסורתיים, צבעו חברי הלהקה (להוציא את רוקו, המתופף) את חלקם התחתון של פרצופיהם, מהחוטם ומטה, בצבע שחור ששיווה להם מראה של נינג'ות, ובתאורה העמומה כמעט הטעה אותי לחשוב שהזקנים שלהם החלו לצמוח גם מעל לאף, כך שהנסיון לשדרוג האסתטי הזה לא עבד היטב לעניות דעתי. השדרוג האמיתי התגלה בדמות יציבת הבמה שלהם – שנראתה בהופעה הזו טוב מתמיד. דקות ספורות לאחר תחילת ההופעה כבר היה ברור כי אף על פי ש-Magor לא קטפו בסופו של דבר את הפרס הנחשק בתחרות ה-Metal Battle, הם ככל הנראה השיגו משהו לא פחות חשוב בדרך, אם לא חשוב יותר – התעלות על עצמם ברמה פנומנלית. גם הפעם בעיות סאונד שונות, שבין לבין העיבו על היכולת לשמוע בבירור הקלידים של ליאור גולדברג, שנדחק לפינת הבמה, או לעיתים את קולותיהם של צח ורועי, ששולבו סימולטנית כחלק מהווקאלס במקביל לאביב בשירים אחדים, מהלך שהוסיף לקסם הנפלא שהשרו מגור על הבמה. ההופעה לא הייתה מושלמת ברמת הביצוע, אך זה כלל לא פגם בהנאה ממנה. למעשה, ההופעה של Magor סיפקה כמה מהרגעים המוצלחים ביותר בפסטיכסאח הנוכחי.

Sintax

אף פסטיכסאח לא שלם ללא הרכב מטאל ירושלמי אותנטי – ואם כבר, אז למה לא אחד שמונה כמה מיוצאי להקות ירושלמיות ידועות לשמצה? וכאן נכנסים Sintax לתמונה – ההרכב שכולל את למי קלר, לשעבר גיטריסט להקת Birth, ושני נציגים מלהקת הט'ראש שוורצעחיה – רועי אילוז הגיטריסט, ויחי זקן הסולן – שהוא לכשעצמו הפך עם השנים לדמות המוכרת ביותר בכל הנוגע למטאל ירושלמי, ונמנה על יוזמי הפסטיכסאח. אליהם התווסף כחיזוק תל אביבי הבסיסט מישה "קב"ן", שמגיע הישר מסצינת הפאנק, כשברזומה שלו להקות כמו Instinct וכאוס ראבאק, והחוליה האחרונה שמשלימה את ההרכב, המתופף ניר ברוך – כשכל אלו מתהווים לתמהיל גרובי במיוחד של ט'ראש מטאל והארדקור, שיושב על איזשהו ציר בין להקות העבר של כלל חברי ההרכב. כלהקה שחבריה המרכזיים הם ירושלמים born and raised – זכו Sintax מרגע עלייתם לבמה בכבוד מלכים מצד הקהל. לאורך המופע בוצעו שירים מאלבומם של הלהקה שעתיד לצאת מתישהו בעתיד, ובינתיים שוחררה ממנו טעימה בדמות הקליפ לשיר Four More Years, שבוצע גם הוא במופע, המשקף את התסכול של חברי הלהקה מפוליטיקאים למיניהם – כששמו מתפקד כרפרנס לארבע השנים של קדנציה פוליטית. כלל הנגנים בלהקה יושבים טייט, כשאת עיקר האטרקציה מספקים מישה, שניסיונו על הבמה מזכה אותו בהתבלטות משמעותית על הבמה, וכמובן למי, שראשו מתנופף לכל אורך המופע מבלי לפגום במעט ברמת ביצועיו על הגיטרה, כשלאורך ההופעה ניתן למצוא אותו פעם דופק את הראש בעמידה על אחד המגברים, ופעם במרכזו של מעגל שנפער באזור הקהל. סגנונו הווקאלי של יחי ב-Sintax שונה למדי מהצווחות שאימץ בשוורצעחיה – יחי נע בין מה שנשמע כסוג של שירה מחוספסת ומעושנת מהולה בנהמות גרוניות, ובמקרה הזה חוטא בזיופים מפעם לפעם, שעדיין מצליחים להתיישב יפה עם הגישה ההארדקוריסטית הקורנת מהמוזיקה של Sintax. מי שנותר באופן יחסי דומם במהלך ההופעה לעיתים היה רועי הגיטריסט, שאמנם לא עמד דומם במקומו, אך בכל זאת היה רחוק מהדרייב שאפיין את שאר הנגנים בהופעה – ובעיקרם למי. בסך הכל, אני מוכרח להודות שעל אף שמדובר בהופעה במגרש הביתי, ולמרות ש-Sintax יודעים את המלאכה, הרושם שנותר אצלי לאחר הופעתם הנוכחי לא השתווה לזה שהותירה הופעה אינטימית שלהם במועדון הקורו בת"א בה נכחתי לפני מספר שבועות.

Prey For Nothing

חלפו חמש שנים תמימות מאז פקדה Prey For Nothing את הבמה הירושלמית והאביסה את הקהל המקומי במנת המלודת' הפרוגרסיבי הקטלני שלה, במהלכם הלהקה הספיקה לשחרר אלבום מלא שני, EP הכולל מספר שירים חדשים לצד גרסאות כיסוי, ואף סיימה להקליט את אלבומה המלא השלישי, The Reasoning, שעתיד להיות משוחרר מתישהו בעתיד הקרוב (בתקווה) – כל אלו הבטיחו הופעה עמוסה בחומר שטרם הדהד בין כותלי הצוללת, לצד מספר שירים מאלבום הבכורה, Violence Divine. במרוצת השנים מאז הקמתה, יצא לי להיות נוכח במספר רב מדי של הופעות של Prey For Nothing מכדי שאהיה מסוגל למנות אותן, אך בכל זאת לגבש את התפיסה שהחבר'ה הללו נראים כאילו גם אם תעיר אותם בשעת לילה מאוחרת – הם יהיו מסוגלים לתת בראש ברמה משביעת רצון הרבה יותר מלהקת מטאל ישראלית ממוצעת, כך שכאן אני יכול להצהיר מראש שגם בהופעה הפעם – PFN בסך הכל סיפקו את הסחורה. עם זאת, ההופעה המדוברת הייתה רחוקה מלהימנות עם הופעותיהם הטובות ביותר. זה החל בסאונד מעט מקרטע (שכאמור PFN לא היו הלהקה היחידה באותו הערב שסבלה ממנו), המשיך ברגעים בהם הקולגה שלי במגזין ומאסטרו הגראולינג דפיילר קצת איבד את עצמו לרגעים אחדים, בין אם במילותיו בין השירים שחלקן היה יכול להחסך מההופעה, או בשני רגעים תמימים במהלך ההופעה בהם קולו נקטע לרגע. יחד עם אלה, הצלע הבעייתית ביותר בלהקה מאז עזיבתו של הגיטריסט טל בכר, היא דווקא חן פוגל, הגיטריסט הנוכחי. שלא תבינו בטעות לא נכון – חן מנגן מעולה, ומבצע את החומר המורכב של PFN בצורה מושלמת. אך בהופעה על במה, בעיקר כשאנחנו מדברים על הופעת מטאל, ולא קונצרט קלאסי בקונסרבטוריון – מצופה מהנגנים לא רק לבצע את החומר בצורה מושלמת, אלא גם לתת קצת בוסט של אנרגיה, וחן, לעומת חבריו ללהקה יניב עבודי, אמיר סלומון ויפתח לוי עומד קפוא במקום לכל אורך ההופעה, כאילו שמדובר במבחן רסיטל לכל הפחות, וזה צורם אפילו יותר כשמדובר בגיטריסט שיודע את העבודה היטב, ולא במתחיל. ההיילייט של המופע הגיע בדמות שיר חדש בשם The Devil's Words (From The Angel's Mouth) – שהזכיר בסגנונו יותר את אלבום הבכורה מאשר את אלבומם השני של הלהקה, ואף ע"פ שטרם גיבשתי דעה מוצקה עליו (זה ככל הנראה יקח כמה שמיעות נוספות), הוא עמד במשימה של להשאיר טעם לעוד, ולגרות עוד יותר את הציפייה לשמוע את האלבום הבא מתישהו בקרוב. אני רק יכול לקוות בשביל הירושלמים שיצטרכו להמתין פחות מ-5 שנים על מנת לצפות שוב בלהקה הזו מפרקת את הבמה קרוב לבית, עם ארסנל מתחדש של שירים כמובן.

Victory – Megadeth Tribute

גל ביטולי ההופעות של הקיץ בעקבות מבצע צוק איתן וירי הטילים האינטנסיבי שהצליח להגיע עד לאזור המרכז לא פסח גם על המטאל, אך ביטול הופעתה של Megadeth הותיר טעם מר בעיקר בגלל התחייבותו של דייב מאסטיין להופעה חרף המצב הבטחוני, כשיומיים לפני, לפתע, החליט לחזור בו. ההרכב Victory, הקרוי על שם השיר שחותם את האלבום Youthanasia (ובולט בכך שמילותיו מכילים כמה משמות השירים הקלאסיים של Megadeth), הגיע לפסטיבל במטרה להחיות על הבמה את שיריה של אגדת הט'ראש מטאל. החלק המעניין באמת בכל הסיפור הוא ש-Victory היו על הבמה כשעה וחצי לאחר חצות, בחלוף התאריך – וכך יצא שהופעתו בפסטיכסאח נפלה על התאריך ה-24 לדצמבר, אותו תאריך בו Youthanasia עצמו שוחרר לפני 20 שנה בדיוק. בהתאם לזאת, התמקדו ביצועיו של ההרכב בעיקר בשירים מתוך אותו אלבום קלאסי, שאפשר לומר עליו שפחות או יותר חתם את סאגת הקלאסיקות המוצלחות מבית דייב ושות'. Victory כלל את ברק פריינטה (לשעבר מ-Winterhorde, וכיום גיטריסט בלהקה Ma'anish) על הגיטרות, את ניר ברוך (מ-Sintax) על התופים, את שאולי רקס על הבס, את ג'ו סיני (מלהקת הרוק Jewel, ושותף מרכזי בכתיבת השירים של להקת Prowlers שהופיעה קודם) על השירה ואת שי ברוך, שבנה לעצמו מוניטין של וירטואוז גיטרה מקומי. להוציא את השירים מתוך Youthanasia, Victory לא הסתפקו רק בשירים המוכרים כמו Symphony of Destruction ו-Holy Wars (The Punishment Due), ובחרו בסטליסט הכולל שירים סטנדרטיים קצת פחות, כשהתמוה מביניהם היה Dread and the Fugitive Mind, הלקוח מהאלבום The World Needs a Hero מ-2002, שהיה השיר היחיד שאינו נלקח מ-Rust in Peace, Countdown to Extinction או Youthanasia. ביצועי הנגנים הצליחו למסמר במדויק את השירים, כשג'ו, הסולן, מנסה להתחקות אחר קולו של דייב, מה שעבד טוב יותר בשירה הצרודה המחוספסת שלו ופחות בטונים הגבוהים של דייב, שאותם ג'ו לא הצליח לשחזר בקולו – אך שלהוב הקהל, גם בשעת לילה מאוחרת, הייתה מלאכה שג'ו הפגין בה הצטיינות יתרה. מבחינתי, לו הייתי צריך להרכיב סטליסט של שירים מובחרים של Megadeth רוב הסיכויים שזה היה כולל גם שירים מאותם אלבומים שהגיעו לפני Rust In Peace, והחוסר הזה בלט מאוד במהלך המופע. לחלק הזה הייתה השפעה מהותית פחות על ההנאה הכללית שלי מהמופע – שירים של Megadeth תמיד מצליחים לעבוד איכשהו, גם כשמדובר בשירים הפופולאריים פחות, וגם כשחלק משמעותי מהרפרטואר המכובד של הלהקה אינו נוכח – בסך הכל חלקם של Victory באירוע היה חוויה מהנה למדי – על אף שהרגישו קצת מנותקים משאר הלהקות באירוע בעצם היותם הרכב מחווה (אף ע"פ שהרכבי מחווה הפכו גם הם עם הזמן לסוג של מסורת באירועי הפסטיכסאח). ההרכב בחר לסגור את המופע עם השיר על שמו הוא קרוי, שהיה אחד מסך של חמישה שירים מתוך Youthanasia שנכללו בהופעה.

Arallu