מרעידים את התמונע – סקירת הופעתן של Magen ו Hotbox בתמונע
מייגן והוטבוקס הופיעו בתמונע ונתנו לנו שואו משכנע, אבל גם נקודות למחשבה ושיפור. תחילת הערב היתה קלוקלת; מגבר תקול באולם המיועד, סאונדצ'ק כשהסאונדמן שומע רק באזנייה אחת ועוד גרמו לעיכובים בכניסה ובעליית הלהקות להופיע ועצבים שיכלו להמנע אם האולם היה מתארגן מראש. על התאורה היה אמון אחד מחברי להקתה האחרת של את'ל (סולנית מייגן) – יאן לובין מ"אורגונייט". בסופו של דבר, לאחר שחברי הוטבוקס הצליחו לארגן מגבר מחברים העניינים התחברו וההופעה החלה.
הוטבוקס עולים, כהרגלם, מלאי אנרגיה ורצון לעשות דבר אחד – להקפיץ את הקהל. הם יודעים לעשות את זה עם מוזיקה קצבית ובועטת, קפיצות באוויר וגרוב שהוא חיבור בין הביסטי בויז ללימפ ביזקיט לרייג' אגינסט ד'ה מאשין, צועקים על הממסד, מדברים על יחסים ובנות. החבר'ה הצעירים מערד עושים פה משהו שכבר הרבה זמן לא ראיתי בארץ, והם עושים את זה טוב. בתור להקה צעירה הם כבר צוברים קהל ומעריצים ונעים לראות אותם באים רעבים ונותנים את הכל על הבמה.
מהשיר הראשון החבר'ה מקפיצים את כולם. הגיטריסט FLIP מרבה בקפיצות, ובאחת מהן רצועת הגיטרה שלו נקרעת, והוא נאלץ להמשיך לנגן חצי שיר כשהוא מחזיק את הגיטרה קרוב לחזה, משהו בסגנון של ג'ון פטרוצ'י, עד שהבסיסט של להקת "שרדהד" שהיה גם הוא בקהל קופץ לעזרתו וקושר איכשהו את הרצועה, כדי להוריד קצת מתח מידיו של FLIP. בימים בהם כל להקה מחזיקה סט קומפלט ספייר (פרט לאולי בורד) הייתי מצפה מהחבר'ה להחזיק לפחות רצועה ספייר. עם זאת, הדבר לא פגע בהופעה של הבחורים שכבר מתנהגים באופן מקצועי ולא מפסיקים את ההופעה גם כשיש תקלות (דבר שראיתי גם בהופעה אחרת שלהם, כשתקלה בבורד עצמו הותירה אותם עם גיטרה מג'עג'עת לשיר אחד).
הקהל הגיע להופעת מטאל, וכדינה של כל הופעת מטאל – גם כאן ברגע שהקצב טוב מעגלי פוגו מתהווים והצופים עפים לכל כיוון. דייב הסולן יורד אל הקהל ושר איתו, FLIP יורד לנגן בין הצופים וכולם חוגגים באווירה של "באנו לעשות שמח באוזן ובראש". בשלב מסויים אחד הצופים עולה לבמה, קופץ קצת עם דייב ואז הוא עף מהבמה – ישר על עבדכם הנאמן ומצלמתו. מישהו אמר "צלקות קרב" ולא קיבל? למרות זאת האווירה הטובה גרמה לשנינו להמשיך בשלנו והתקרית הסתיימה בהתנצלות הדדית וחיבוק גדול. אני רק משער שבסצנות אחרות תקרית שכזו היתה נגמרת בקטטה המונית וקללות, במקום בכבוד הדדי.
למרות מה שאומרים על הסצנה, למרות שאוהבים לומר על חבריה שהם חוליגנים, שהם בהמות, שהם מחפשים קרבות ובלגאן – הכבוד ההדדי בין חברי קהילת המטאליסטים במפגשים פנים אל פנים שונה משמעותית מהמהלומות שלעיתים מוחלפות ברשתות החברתיות ותחושת ה"אתה משלנו למרות הכל" בכל זאת עושה משהו, גם למטאליסטים זקנים וקרחים כמוני. בסוף הערב הבחור שנפל עלי (עד אותו רגע חשבתי שקפץ עלי מבלי לשים לב על מי ועל מה הוא נוחת) הגיע להסביר שמעד מהבמה ולכן נפל עלי – ועל הדרך שרט קעקוע חדש לחלוטין.
הוטבוקס המשיכו בשלהם עד סוף הסשן שלהם, במהלכו המשיכו להגיע צופים לקראת ההופעה של מייגן. הם סיימו במסיבה אחת גדולה, מסתובבים בקהל, עם קהל בהדבנגינג על הבמה, והבהירו שהם פה כדי להתקדם. תכלס – שימשיכו בדרך הזו, יתמקצעו עוד, יצברו עוד קצת אבק על הנעליים ואני בטוח שאנחנו נשמע עליהם עוד הרבה.
כשמייגן עלו לבמה האווירה השתנתה. התאורה השתנתה, הקצב השתנה, המוסיקה השתנתה. קשה לי לומר שמייגן עושים מטאל. לא מצאתי ריפים חדים, לא מצאתי סולואים שוברים וגם לא סיבה להדבנג. מייגן עושים משהו קצת שונה בחליפה מהודרת. הם דואגים למקצע את הנראות ומגיעים מדוקדקים מבחינת הופעה, כשהסקסיות המשודרת מאת'ל הסולנית מודגשת. אין ספק שגם החיבור הווקאלי עצמו בין הכלים לשירה של את'ל עובד. אבל עדיין, לקרוא לזה מטאל לכל דבר? לא ממש. השיר הפותח שלהם, Not a tale worth telling מקפיץ את הקהל, כמעט שיר פופ קליט ומתקתק. כמות המצלמות שצצה פתאום בקהל לא ברורה כל כך. "מה קורה חברים?" שואלת את'ל את הקהל ולכל תשואות ממשיכה "רוצים קצב? אחלה! קבלו בלאדה…" והלהקה מורידה קצב, עוברת ל Event Horizon. הקהל נרגע קצת, מבטים מהופנטים עוקבים אחר הסולנית וכשהקצב עולה עם Smother me gently הקהל שוב מגיב ללהקה.
בשלב הזה קשה לי להתעלם מדבר שמפריע לי. אין להקה בתחום שלנו ששרה בעברית (להוציא את סיילם ואורפנד לנד, אבל אלו חיות בסדר גודל אחר לגמרי), ואחד הדברים שחשובים לי אישית הם המבטא. והמבטא פה ממש מפריע לי. אני יודע שיש מקרים שכלום לא עוזר, המבטא שם כדי להשאר (ראו ערך אהוד ברק או עמיר פרץ). אבל במקרה שלהם אפשר לעבור על זה לסדר היום. בשירה זה לא ישב לי טוב, לי (שוב, אישית) זה מאוד מציק.
מייגן ממשיכים לשיר השישי, Time for serenity, אחד השירים המוכרים יותר שלהם עולה בן סעדה (סולן Canine) לביצוע שונה מהמקור. הביצוע ה"קלין" של בן לא תרם מאוד לשיר, אבל היה עדיף על השיר השני שבו התארח, הקאבר לשיר Shake the disease של Depeche Mode. עצוב לי לשמוע קאברים של להקות אחרות, בעיקר של להקות גדולות כמו דפש מוד, מבוצעים בהופעות חשובות (עבור הלהקות המבצעות) ואז לגלות שהם מבוצעים בצורה כל כך לא טובה. לפעמים אני שומע קאברים ואומר "זה היה מצויין", לפעמים אני פשוט לא מתרגש וחושב לעצמי "עשו בול אותו דבר, קופי-פייסט של המקור עם קול של סולן אחר", ולעיתים אני פשוט אומר שחבל שבוצע הקאבר וזה היה המקרה, לצערי.
מיד אחרי שבן יורד עולה האורחת השניה של הערב – אינפי, עולה לבמה ויחד היא מבצעת עם את'ל את Hinder שיר נוסף מהידועים יותר של הלהקה. הביצוע די טוב, למרות שהקולות שלהן יותר מתחרים אחד בשני מאשר משלימים אחד את השני, ואצל שתיהן חוזרת אותה טרדה קטנה שמציקה לי – המבטא. הקולות שלהן לא התמזגו, הן לא כיסו את המנעד ולא קלעו לרגש, והמבטא רק הרס לי עוד יותר. במהלך השיר התחילו להתעופף בלונים והתחילה "מלחמת בלונים" קטנה בין הקהל ללהקה, אלו מעיפים את הבלונים לבמה מחד וחברי הלהקה מחזירים את הבלונים לקהל, עד שחלקם התפוצצו וחלקם התיישבו על הבמה וחדלו מלהפריע. לאורך הסשן שלהם עולה לבמה גם הDJ שאיתו שיתפה את'ל פעולה גם בתפקידה כסולנית אורגונייט (שחבר אחר בהרכב צילם את ההופעה בגו-פרו, עד שזו נפלה וסיימה את חייה) ABASS. אני חייב לומר שלא באמת הרגשתי שינוי בין היותו שם לאי-היותו על הבמה. אולי היו קולות רקע נוספים או חיזוק לתופים שהתחבא איפשהו ברקע, אבל לומר שהוא היווה חלק משמעותי בסטליסט? את זה קשה לומר.
לסיום בוצע כהדרן השיר Lice & Gnats והשאיר את הקהל עם טעם של פופ, תחרה ומתקתקות עדינה שחלקה אומרת עוד (עוד מוסיקה, עוד מופע…אחד מהשניים) ובכך נסגרה הופעה לא רעה אבל עם מקום לשיפור. החבר'ה הצעירים מהוטבוקס צריכים להשתפשף עוד קצת ולהמשיך להעשות את המקסימום (כמו שראיתי אותם עושים בכל הופעה), ומייגן צריכים לשפר אלמנטים מסויימים ואולי להשקיע פחות בנראות ויותר במהות כדי לפרוץ באמת.