משיקים נחשים – על השקת ה EP של להקת serpentale

היה זה ערב יום שלישי בסוף חודש פברואר. לעין הבלתי מזוינת זה יכול היה להראות כערב שגרתי למדי, אולי אף משעמם. רוח אביבית חמימה נשבה על רחובות דרום תל אביב, מפזרת עננת פיח מרחוב המסגר וריחות קלושים של שמן מנועים מהמוסכים הפזורים בסביבה. אך למספר מצומצם של יודעי סוד, היה זה ערב שונה – במועדון קטן וחשוך המשקיף לנתיבי איילון התאספו באותו הערב ארבע להקות, מלוות בעדת מעריצים אדוקים לערב מעורר חושים של מטאל מלודי. אך לא כאן תם ייחודו של אותו ערב, שכן אותה חבורה עליזה התאספה לא רק לשם חברתם זה של זה, לא לא – הייתה זו התאספות חגיגית! זהו לא דבר של מה בכך להשיק מיני-אלבום… וכך באותו ערב התאחדו להן הלהקות Vessel, Desert, Scardust לחגוג יחד עם Serpentale במועדון "האזור" שלוש שנים של עבודה מאומצת רוויות דם יזע שאגות ודמעות שקובצו להן יחד לתוך EP.
שנצלול?

כלים שלובים

את הערב המגוון התחלנו עם Vessel, שחורשת בימינו את הבמות ברחבי הארץ. אם טרם יצא לכם לחזות בהופעה של Vessel, אתאר עבורכם את המתרחש במשפט פשוט – כמויות של אטיטוד רוק-אנד-רולי טהור שנשפכות על הבמה, המשלימות ומחמיאות ככפפה ליד את ההבי מטאל המחוספס אך מהוקצע שלהם. משהו במוסיקה שלהם, בנוכחות שלהם על הבמה ובאווירה של ההופעה (וכמובן שגם בהפוגות בהן עצר Bruno Passy לקשקש עם הקהל באנגלית צחה) משרים עליי תחושה קצת אחרת, קצת חו"לית, קצת אסקפיסטית. מאמינה שכל הנוכחים הרגישו כמוני, ושכמוני גם הם היו זקוקים למעט אסקפיזם מהכאן והעכשיו בארץ, שכן על אף השעה המוקדמת הקהל שתה את השירים בצימאון, מ-Keep Running האייקוני ועד Shape of the Devil הסוחף. ההופעה הראשונה לערב הסתיימה במה שהרגישה כמו דקה וחצי, והותירה אותי מלאת אנרגיה להמשך. והו, מה עוד חיכה לי…

נווה מדבר

אחרי הפסקה קצרה המשכנו את הערב עם Desert, חמושים באנרגיות מלחמה הם הגיעו להעלות לנו את הדופק. אלכסיי ריימר, סולן הלהקה, הפציר בנו להניח מאחור את טרדות יום העבודה שחלף ולהרעיד את המועדון, אך לפני שאנחנו נכנסים אל עין הסערה הקפיד גם להרים לאלו שלשם חגיגתם התכנסנו כאן – Serpentale, אחיו לנשק. וכמובטח, זכינו לסט קצר אך איכותי ממיטב המנוני הפאוור מטאל כחול-לבן של Desert שכלל כמובן את מיטב להיטיה האפיים, אך גם ביצוע מפתיע של Lament For Soldier's Glory, אותו לא ביצעו בלייב כבר המון זמן.

מעבר לסט ליסט ולאיכות הביצועים, גדולתן של הופעות הן הרגעים הקסומים והלא מתוכננים שקורים באותן האינטראקציות האנושיות על הבמה, באולם וביניהם. רגע שכזה קרה היכנשהו באמצעה של ההופעה הקצרה, כשלהכרזתו של ריימר על כך שהלהקה תנגן תכף את Masada will Never Fall זעק בתגובה אחד מהצופים בהתרגשות עזה "יאללה מכות!". בקול רגוע ונחוש ענה לו ריימר שדווקא סיפורי הגבורה של עמנו כדוגמת מצדה מלמדים אותנו שעלינו להתאחד – מסר מאוד רלוונטי לזמננו.

נשל הנחש

משסיימו Desert את הופעתם נמלא המועדון ציפייה דרוכה – הלא בעוד זמן קצרצר תעלה אל הבמה שישיית Serpentale, גולת הכותרת של האירוע וההרכב עם החומרים הכבדים ביותר ברביעיית הלהקות שהופיעו הערב. זו לא הייתה רק הופעת בכורה, כמובן, אלא גם נקודת ציון עבור אבן דרך מאוד משמעותית בחייה של הלהקה הצעירה – השקת EP נוצץ ומבטיח בשם In Between, המכיל לא פחות מ-6 שירים מלאים. אמנם הם טריים מהניילונים על הבמה, אך על חומרי האלבום ועל ליטוש הלהקה הם עבדו כבר שנים, דבר שניכר כבר על פתיחת המופע והבהיר שהם רחוקים מלהיות נחבאים אל הכלים. הלהקה ביצעה דגימה מעולה מחומרי ה-EP, כשבראשם שני הסינגלים שלהם Battlefield ו-Epiphany Star, במהלכם פרץ המופשיט הראשון להערב והאנרגיות שצבר הקהל כל הערב סוף כל סוף באו לקטרזיס. מושפיטים חזרו להופיע במהלך ההופעה מעת לעת, כולל wall of death מפואר בניצוחו של אנדריי סימנובסקי, זמר הקלין של הלהקה.

בשיריהם של Serpentale מככבים שני זמרים, דבר שיכל להיות מסורבל אך דווקא במקרה זה בעיניי קיים איזון טוב שמחמיא לשני הזמרים. שירת הגראול השורטת של אנטון פלדמן משלימה היטב את שירתו הנקייה והמעט מתקתקה של סימנובסקי, ונותנות מעטפת מעולה לביצועיהם של כל נגני הלהקה – מהבס חודר העצמות של אלכס זבולון, התיפוף הקצבי והמדויק של דרור מוסקוביץ, והמלודיה הנהדרת בהובלתם של אלכסנדר פיאבסקי על הקלידים ורפאל מייסו ואנטון פלדמן על הגיטרות. כל זאת מגובה בכריזמה ודינמיקה סוחפת על הבמה, שנראית לפרקים צפופה מלהכיל את האנרגיות של כל השישה.

קיבלנו באותו ערב הופעה קצרה מדי של הרכב מאוד מסקרן, ששחרר אמנם מעט חומרים אך ניכר שכל אחד משיריהם עבר ליטוש והידוק רב. הובטח לנו שיש להם עוד הרבה הפתעות בקנה, בטוחה שאני לא היחידה שמשתוקקת לשמוע מה הן!

אבק כוכבים

את הערב המלודי המגוון הזה סגרו Scardust, כוח סוחף של פרוגרסיב מטאל ודייר קבע על שלל הבמות שיש לארצנו להציע. להופעה זו הגיעו מחוזקים עם בן עזר על הגיטרה – כוח עזר מיומן אשר לא זר כלל לסגנונות הפרוגרסיב למיניהם (מישהו אמר תזמורת הרוק האוריינטלי של יוסי סאסי?). הופעותיהם של Scardust תמיד זוכות לשירה רמה של הקהל לאורך כל ההופעה בהובלתה של נועה גרומן, וגם הפעם הקהל לא איכזב, וענה בהתלהבות להפצרותיה של גרומן "שכל הפריקים יעשו רעש"! היענות הקהל והיכרותם הטובה עם חומריה של הלהקה נותן השלמה נהדרת להקלטות של מקהלת Hellscore המושמעות ברבים משיריה של הלהקה (ושרבים ממנה גם שזורים בקהל, כמו במרבית מהופעותיה של הלהקה), מעניק לשיריה החזקים במיוחד כדוגמת Concrete Cages רבדים נוספים בזמן ביצועם בלייב, ומשלים את פצצות האנרגיה המתפרצות ששולטות בבמה. קיבלנו סטליסט סופר-מגוון, מחומריה הכבדים יותר של הלהקה לצד פנינות עדינות ולהיטים מקפיצים.

בזמן שדידתי חזרה אל הרכב שלי המהמתי לעצמי מחרוזת משירי הערב וחשבתי לעצמי איך אני אוהבת ערבי להקות. מטאל מלודי זה ז'אנר הבית שלי, וקשה לי שלא לצאת קצת בהיי מערבים שכאלו, ובמיוחד מכאלו שמכילים נקודות כה רבות מכל קצוות הקשת של המטאל המלודי. היה keytar, הייתה שירה אופראית, היה מושפיט והיה רוקנרול. אלו ערבים כאלו שגורמים להתרחשויות המציאות שסביבנו להיות בווליום קצת נמוך יותר, לעתיד להראות קצת יותר בהיר, ולדרום תל אביב להיראות קצת פחות פוייחת.