מתכות כבדות בצפון – סיקור הופעתן של ReBurn, Switchblade ו Desert בישראל

אין ספק. העלייה הרוסית הביאה אתה את הרוק הכבד לארץ. לא יואב קוטנר ולא שוש עטרי ואפילו לא נועם גילאור. אלו היו מנשנשי הבורשט וקוראי הצ'כוב שהביאו אלינו הלבנטינים מהמדבר את בשורת הכעס המוסיקלי, החרון המטאלי, המוסיקה הטובה באמת שאפשרה לנו ליהנות ולכעוס גם יחד, וכך לבטא את כל מה שבן נוער מחוצ'קן רוצה להביע וגם להרגיש טוב עם זה: מיוחד, שונה, דעתן, איכותי.

לכן זה לא הפתיע אותי אמש, למרות שזה העציב אותי מעט, שכשהגעתי לרחבת הוונדרבר בחיפה לקראת ההופעה של להקת DESERT וחברותיה למטאל SWITCHBLADE ו- ReBURN לגלות שאני שוב מוקף בשפה הרוסית מכל עבר. אין מחויבות אמיתית לרוק הכבד הבסיסי והנקי כמו המחויבות של דוברי הרוסית. הם נאמנים למטאל הוותיק והטהור ללא כל סייגים וללא ספקות, וזה מקסים בעיניי.

עוד דבר שתמיד נחמד לי מאד בהיותי חלק מן הפריפריה של המטאל הישראלי (חיפה וצפונה – מדינת ישראל השנייה) זה שכשכבר יש ערב של להקות מטאל ישראליות (וכאן מגיעה תודה ענקית לבעלי הוונדרבר בחיפה שהפך להיות בית המדרש של המטאל בצפון) ההרגשה היא של ארוחת ערב משפחתית. אותם הפרצופים, "מה העניינים גבר?", חיבוקים והיכרות של כולם עם כולם. פאק, התמונה כל כך נעימה וחסרת דיסטאנס שחברי ההרכבים עצמם שעוד כמה דקות צפויים לעלות על הבמה ולתת בראש יושבים עם הקהל בחוץ ומדסקסים על דברים שברומו של עולם.

זה היה נחמד לפגוש בחוץ את סרגיי מטאלהארט (DESERT), להתחבק עם ליאור שטיינמטאל ופדה טייך וללחוץ יד לסשה לטמן (SWITCHBLADE) ולדבר עם האנשים האלו שתיכף יעלו על הבמה ויזעקו וינגנו ויתנו את הנשמה במוזיקה על דברים כמו הפסקת עישון, מלחמה ושלום (הספר והמציאות האמיתית), מה זה לבוש של טרו מטאל ויום ההולדת של הילדים (מזל טוב לתמר שלי שכבר בת פאקינג 16!!!).

הערב התחיל באיחור מסוים, אבל הכניסה למתחם האפל והחנוק (כיאה לז'אנר) הייתה מהירה וחלקה ובלי לחכות כמעט רגע עלתה לבמה הלהקה הפותחת – ReBURN.

אני חייב להודות שאישית לא הכרתי עד אתמול את ReBURN פרט לשם שעלה פה ושם בפייסבוק שלי. ברגע הראשון לא הבנתי מה הקשר בין האנשים שעלו לבמה. בחור צעיר ורזה שנראה כמו תיכוניסט כמעט עם גופיה שחורה וכובע מצחייה של זמר ראפ, גבר שנראה כמו הדוד מאיר עם שיער ארוך ומתולתל ווסט ג'ינס וקעקוע יפהפה ומורכב שמכסה את כל החלק העליון של זרועו הימנית, בחור צעיר עם שיער ארוך ולוק של מטאליסט אמיתי ומקלות תיפוף בידיים, וגם איש מבוגר עם מבע חביב, כרס בירה וורעניקס ושפם של עובד אדמה בקולחוז מרוחק באימא רוסיה. בשניות הראשונות לא הצלחתי להבין מה אני רואה ומה מקשר את החבורה המוזרה והמעניינת הזו – ואז הם התחילו לנגן.

בחיי ש-AC/DC לא היו מתביישים בביצועים של ReBURN. הם פשוט היו מצוינים. הם התחילו עם Are you ready וכבר מהשנייה הראשונה לא הפסקתי לחייך ולזוז. איזה כיף של ביצוע. דן ריזיקוב נהנה מהאיכות של בון סקוט באופן ראוי להערכה. הוא זז כמו אנגוס יאנג כולל כל העוויתות והתנועות הבין חתוליות בין אפילפטיות, והקול שלו הוא העתק אחד לאחד לצווחות הצרודות והכול כך מזוהות עם הסולן של AC/DC. בלי לומר אם זה נכון או לא (מישהו אמר משטרה אלוהים ישמור?) יש לילד הזה איכות סטלנית בלוזית שעושה כל כך טוב לסגנון הרוק-בלוזי של להקת האם עד שזה היה פשוט כיף לצפות בו כמו גם להאזין לו.

והם ניגנו טוב – הקהל שמילא את הוונדרבר עד אפס מקום שר ביחד אתם והניף ידיים באוויר ונהנה מכל רגע. כך ב- Back in black וב- Highway to hell האלמותיים שבהם נראה היה שהלהקה נהנית לא פחות מהקהל. הסבא החביב עם הבאס (גנאדי דווידוף) לא הפסיק לחייך ולצחוק ולהתל במיתרים במהירות באצבעות בטוחות, וב-You shook me all night long סאם דווידוף המתופף פשוט נתן את כל כולו. אף פעם לא שמעתי קאברים ישראלים ל-AC/DC וזו הייתה הפתעה מענגת מהשנייה הראשונה ועד לרגע האחרון. הדבר היחיד שהיה חסר לי הוא חומר מקורי, וזה גירה אותי לחפש את החבר'ה האלו ביוטיוב ובפייסבוק ולחפש אם יש להם משהו מקורי משלהם. הם מעניינים ממש ואפילו תופשים במה לא רע בכלל עם הומור עצמי מפותח (לפני Hells Bells הזמר הודיע לקהל שהוא שכח את הפעמון הגדול בסטודיו ולכן אם יש למישהו בקהל משהו כזה הוא מוזמן להלוות אותו ללהקה. טוב, זה לא לואי ס. קלארק אבל הומור משובח של סטלנים זה כן. אותנו זה הצחיק).

לקראת סיום חלקה של ReBURN עם thunderstruck התקדם סאם לקדמת הבמה, וביקש לברך ילד יום הולדת בשם מרטין מגזינוב שנמצא בקהל. הילד המאושר והמעט נבוך בתחילה עלה לבמה וזכה לדיסק מתנה של הלהקה עם חיבוק וברכה. זה תמיד נחמד לגלות את דור ההמשך של המטאליסטים (וכל הכבוד להורים שמחנכים את הילדים נכון!).

אחרי הפסקה לטובת התארגנות עלו לבמה הלהקה המרכזית של הערב – DESERT. הם משהו מיוחד החבר'ה האלו. רואים שהם מגיעים מתרבות רוק כבד עם היסטוריה וכבוד אמיתי לז'אנר. בלי פספוסים ובלי עיגולי פינות. הכול מהודק ומחובר בכפתורי זהב (על אמת!!!) ולא בסיכות ביטחון.

עוד לפני ש-DESERT מתחילים לנגן הם מפגינים עוצמה ואיכות בלתי מתפשרת. הם עומדים על הבמה בשורה אחת ובעמידת מוצא של קראטה (זנקוצודאצ'י למביני עניין). הם לבושים במה שנראה כמו תלבושת אחידה מוקפדת לעילא כאילו ונתפרה בידי אנשי חלל לוחמניים. כל הארשת שלהם מזכירה משהו שבין חייזרים ללוחמים עתיקים שהם נצר לשושלת של חאל דרוגו ממשחקי הכס. מהמכנס דמוי הדגמ"ח המשופצר השחור עם הניטים והשרשראות, דרך הווסטים הבין חומים-בין אדומים עם הרצועות שנסגרות מקדימה כמו משהו שנלקח מסרט אימה עתידני/היסטורי או לחילופין מהמחלקה הסגורה בביה"ח הפסיכיאטרי, וכלה באקססוריז כמו צמידי עור שחור עבים ובנדנה שחורה ומאיימת שבין כאפיה למטפחת של מכשפה אזרבאייג'נית שחובש על ראשו אולג אריוטקין הקלידן. זה מדהים רק לראות אותם, עוד לפני שהם בכלל מנגנים תו אחד.

ואז הם מתחילים לנגן והוונדרבר מתפוצץ מאנרגיה. כמה כוח הם מפגינים החבר'ה האלו. מנגנים בווליום מטורף, בדיוק חסר פשרות, ואפילו בכוריאוגרפיה מתואמת כאילו והתאמנו על כל תנועה וכל תזוזה בלי לתת צ'אנס לטעויות. הם בהחלט יונקים משדי המטאל הותיק של שנות השמונים והתשעים שבו הדרמה והתיאטרליות היו חלק בלתי נפרד מהעניין.

הכול מתחיל ב- Assasins fate בקצב מטורף. האורות מלהטטים בעיניים ואלקסיי ריימאר מחזיק במיקרופון כאילו חייו תלויים בכך, מכופף וזועק כשהורידים בצווארו מאיימים להתנפץ מהאימה. הלהקה נשמעת ונראית כמו חבורת ויקינגים חייזריים שבאה למוטט את חומות חיפה (לו היו לה חומות כמובן).

הנאה מיוחדת אני מקבל מלראות אצל להקת מטאל ישראלית גיטרת קלידים. ועוד לבנה, ועוד ROLAND. איזה כיף לראות ולהאזין לכלי הזה שכל כך חסר במטאל הנוקשה והחדשני שבו הדגש הוא בעיקר על הגיטרות והתופים. יש משהו משמח בעבור הדור שלי שגדל על הרוק הכבד של סוף המאה שעברה בלהאזין למטאל שיש בו נגיעות קלידים. יש בזה משהו מלודי ורך שמוסיף הנאה ואופטימיות למוסיקה שהיא כועסת וזועמת ולעתים אף יותר מכך. אולי זה עושה אותנו "רכים" יותר או אפילו מדיי למטאליסטים צעירים שאוהבים שהכול קשוח וגס ועצבני ומרושע, אבל לנו בני דור האייטיז של שנות האלפיים יש עונג מיוחד במלודיות ורכות מסוימת בתוך המטאל העצבני והקצבי שלנו – אולי זו איזושהי אופטימיות של בני דור שעדיין לא איבדו את התקווה למשהו טוב ויפה בלב כל החרא שאנו חיים בו לעומת בני הדור הנוכחי שהכול מסריח להם מכל כיוון – אבל היי, עד כאן פילוסופיה בגרוש, וכל זה כדי לתאר כמה נהניתי לראות את אולג נותן ביצועי מופת על הסינתי-גיטרה כאילו הוא Malmsteen של הכלי היפהפה הזה – בלי לאבד ולו מילימטר מהאווירה האפלה שלו (שמודגשת ע"י הבנדנה השחורה שעוטפת את פניו כמו מכשף מוכה צרעת מאגדה מיתית עתיקה במשך חלק גדול מההופעה).

אחרי השיר הראשון אלקסיי מספר בגאווה שהוא שמח לחזור לחיפה אחרי 4 שנים ש- DESERT לא הופיעו בה, והקהל משיב לו בצהלות שמחה וקורא שוב ושוב "דזרט, דזרט, דזרט!!!". אכן קהל שבוי – ויש סיבה.

DESERT ממשיכים עם עוד שיר מהאלבום Never Regret שאותו הם מקדמים בסיבוב ההופעות החדש – Son of a Star. הקהל כבר משולהב מכל הקצב והמוזיקה הנהדרת שניטחת מהרמקולים בעוצמה ובכוח שמקפיץ את הלב בחזה ואת הביצים/יות בבטן התחתונה. בפזמון אלכסיי מפנה את המיקרופון לקהל ובאגרוף קפוץ שניטח שוב ושוב באוויר ביד השנייה מגרה את הקהל לצעוק בקצב "היי… היי… היי!". שרהל'ה שרון תאכלי אבק.

שוב ושוב הלהקה עומדת בשורה בעמידת לחימה ובאופן קצבי אחיד ומדויק מבצעים ביחד האדבנגינג וזה מלהיב כל כך. כמו להיות בחו"ל ממש. והיי… אנחנו בוונדרבר הקטן בדאון טאון חיפה. לא יאומן. יש משהו ב-DESERT שמזכיר לי קליפים ישנים של MANOWAR עם קריזות האדבנגינג בסגנון SLAYER או SEPULTURA של שנות התשעים. וזה פאקינג עובד. השירה הדרמטית עם הקול הנפלא והמיוחד של אלכסיי ריימאר, הגיטרות המנסרות, החדות והמלהיבות של סרגיי מטאלהארט, הבאס הרצחני של סרגיי דימיטריק והתיפוף המטורף לכל הדעות של אסף מרקוביץ' – וכאמור הקלידים הנהדרים עד כאב של אולג אריוטקין. זה מטאל וזה תיאטרון וזה הופעה וזה מיצג וזה כיף לאוזניים ולעיניים וללב ולנשמה של רוקיסטים כמוני.

אחרי השיר הזה אלכסיי מספר לקהל על הקמפיין באינדיגו גו לקליפ שהלהקה מעוניינת לצלם בעזרת הקהל לשיר Son of a Star. הוא פונה לקהל שכבר יודע מראש על מה הוא הולך לדבר וצועק לו "וידאו קליפ" ומבקש את תמיכתם. אני כבר הענקתי את תמיכתי ונראה לי שגם חלק הארי מן הקהל בוונדרבר שמכיר כל מילה וכל תו בשירים בעל-פה.

DESERT ממשיכים ב-Massada will never Fall ובשיר הנושא של האלבום החדש Never Regret והקהל באקסטזה. אי אפשר לתאר במלים את החשמל באוויר. העולם נעצר בשביל כל מי שבמועדון הקטן וכולם שרים את המנוני המטאל של DESERT. אלכסיי שובר במעט את האווירה הדרמטית כשהוא מתבדח עם אולג על כך שככל הנראה אולג היה שיכור או מסטול כשצילמו את הקליפ ל-Never Regret, אבל אפילו השעשוע הקטן הזה לא מצליח לשחרר את האווירה המיתית הדי כבדה של ההופעה. יש פה מטאל רציני לקרביים ואפילו התבדחויות קטנות לא מקלות על נימי הרצינות התהומית.

לפני Lament for a Soldiers Glory אלכסיי מספר לקהל שאת השיר הבא הם הקליטו עם Joakim Broden הזמר של SABATON. הקהל כבר יודע את זה ושואג בשמחה, במיוחד כשאלכסיי מאחל לו ולנו ש-SABATON יבואו שוב לבקר אותנו פה בישראל (מה שלחלוטין אפשרי).

בשלב הזה DESERT מעלים לבמה שוב את מרטין מגזינוב THE BIRTHDAY BOY ואלכסיי מברך אותו בברכה רוסית טובה: "שתהיה מטאליסט טוב וילד טוב". זו תמצית הרוסיות בעיניי (ואני מתנצל מראש אם אני נשמע סטריאוטיפי). להיות ילד טוב לאבא ואימא ובכלל, ויחד עם זה להיות מטאליסט טוב. ככה אני ניסיתי לחיות כל חיי. אז ניסיתי. (אלכסיי מפטיר שהיה מברך אותו כמו ג'ואי דמאיו אבל הוא עוד ילד קטן… אני SO הולך לחפש בגוגל את הברכות של דמאיו…).מרטין מקבל חולצה של DESERT ויורד מהבמה מאושר. כיף להיות ילד.

בשיר הבא אני כבר בעננים. השיר האהוב עליי באלבום – Flying Dutchman. פה לא אכפת לי מה קורה באולם. אני באקסטזה עם עצמי. נהנה מהשיר המושלם בעיניי שמתחיל בצליל אירי ומדבר על ספינת רפאים מיתולוגית. איזה שיר שאוחז בחובו בעיניי את כל מה שנהדר ברוק הכבד וב- Heavy Metal. ואיזה ביצוע. DESERT בהחלט נותנים את ההופעה המושקעת ביותר מבחינת ניראות שראיתי אצל להקה ישראלית. הם ממש לא מזלזלים בקהל שלהם.

לאחר השיר אלכסיי מהסה את הקהל וכממתיק סוד מספר שהסוד הגדול שהבטיחו בפייסבוק לכל מי שיגיע להופעה הוא שבאוגוסט Battle Beast עומדים להגיע להופעה בארץ. איזה כיף להגיע להופעה ולקבל הפתעה מתוקה בהבטחה להופעה נהדרת נוספת שעומדת להתרגש עלינו לטובה…

DESERT כאמור נותנים הכל, וממשיכים לתת את כל הלב והנשמה גם עם Star of Delusive Hopes והשיר המסיים את חלקם בערב – Letter of Marque.

אין ספק ש- DESERT מביאה מטאל חי בועט עצבני ומכובד לסצנה הישראלית, ואף עושים לנו כבוד גדול בביצועי לייב מעולים וללא פשרות כפי שראינו הערב. אני אוהב את DESERT מאז ומתמיד, אבל זו פעם ראשונה שאני צופה בהופעה שלהם וזה היה כובש ונהדר בעיניי. רק חיזק את הערכתי לפועלם.

לקינוח הרצחני של הערב עלתה להקת SWITCHBLADE שאותם כבר ראיתי כמה וכמה פעמים ולשם הגילוי הנאות אני אף מיודד עם חבריה (לא בטוח שיגיעו ללוויה שלי יום אחד, אבל בכל זאת קצת יותר משלום-שלום…).

הם הסוכרייה החריפה של הערב בעיניי עם רוק כבד בסגנון Heavy Metal קלאסי שנושק מעט לת'ראשיות בגוון מחוספס ו"מלוכלך" במובן הנקי של המילה… הם מנגנים רוק כבד כמו שניגנו IRON MAIDEN ו-OVERKILL ואפילו LOUDNESS של שנות ה-80'. גיטרות מנסרות וצורמות, ג'ינסים קרועים ותלתלים שמקפצים ומכסים כל איבר גלוי בפנים. המון רעש מטאלי מקפיץ והתלהבות נעורים שמזכירה את הרוק הכבד שעליו גדלתי אי-שם בנתניה כאמור.

ב-Heavy Weapons ו- Infernal Paradise משה סבח מכה על התופים כמו משוגע הכי בריא שאני מכיר, והקהל שר עם הלהקה את המילים בלהט. ליאור נותן את הנשמה בשירה שלו, והאווירה הופכת לכמעט כאוטית עם הקצב המהיר של SWITCHBLADE. כפי שכתבתי כבר בעבר בסקירות שלי על הלהקה (ולכן לא ארחיב) ליאור מצליח להגיע לגבהים שכל זמרת אופרה מיוחסת הייתה מתייאשת מלנסות אפילו (במיוחד בלהיט Metalista). יש לו יכולות שירה כמעט אלוהיות והקהל אוהב את זה.

בין השירים המקוריים והמצוינים של SWITCHBLADE שיצאו באלבום Heavy Weapons (Euphoria, Endless War) הם מפתיעים את הקהל בביצוע נהדר ל-Breaking the Law של JUDA'S PRIEST, ומוכיחים שוב כמה הם הם יודעים לעשות מטאל לפנים. פדה טייך בין נאבק ובין מתנה אהבים עם הגיטרה האדומה שלו, סשה לטמן (בהופעת אורח בהתראה קצרה במקומו של בוריס סייפר) בהבעות מאיימות שר כל מילה ודופק על הבאס כאחוז אמוק, ואופק נוי הוא אגדת ת'ראש אמיתית עם הלוק שאני מעריץ – דוגמן הבית של כל אגדת ת'ראש משנות השמונים עם רציחת גיטרות והנאה אמיתית בעיניים.

וזה אחד מהדברים שהכי אהובים עליי אצל SWITCHBLADE. הם אוהבים את מה שהם עושים ומייחסים לרוק הכבד הבסיסי ול-Heavy Metal חשיבות תהומית. וזה מה שמשותף בעיניי לכל הלהקות שהשתתפו בערב אתמול – כל אחת ובדרך האופיינית לה נותנת את מלוא הכבוד ל-Heavy Metal ולרוק הטהור והבסיסי. עם הגלאם מחד, והתיאטרליות הדרמטית מאידך, והכי חשוב – המוסיקה הכל כך כייפית.

אחרי שלפני מס' חודשים סיקרתי ערב שנערך בוונדרבר וכיבד את הרוק הכבד של שנות ה-70', אמש נהניתי מאד לסקר ערב שנתן כבוד גדול לרוק הכבד של שנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת. העשורים שבהם אני הייתי בן נוער וגבר צעיר ומתהווה. בתקווה לעוד ערבים כאלו ובכלל בפריפריה הצפונית הכמהה למוזיקה טובה והופעות מטאל משובחות.

ובסוף בסוף, ואולי אחד מהדברים החשובים, המיוחדים והמדליקים שנעשו בערב הזה הוא שידורו לייב בתכנית "מטאל הדז'" עם דוד כהן וברוך לדר ברדיו סול. אוהדי מטאל בכלל והלהקות המופיעות בפרט יכלו לצפות ולהאזין להופעה בשידור חי. אני מקווה שזה יחזור על עצמו בהופעות עתידיות, מה שיביא אותנו לרמה קצת יותר בינלאומית בצורה שבה אנו מתייחסים למטאל בפרט ולמוסיקה והופעות חיות בכלל. כבוד.

איך אמרה אימא אחת מן הקהל לבנה הצעיר שעמד בשורה הראשונה כל הערב ברגע שהערב הסתיים: "יונתן, ילא, מחר בי"ס"……. זזתי.