ניל הגיע, והביא איתו את מייק – Neal Morse בישראל

צילום: מתן פאר

יום רביעי, ערב חג שני של סוכות. נמל תל אביב מלא במבלים, סועדים וחוגגים מכל הסוגים. מחוץ למועדון הרידינג 3 מתחיל להתקבץ קהל קטן ונאמן שהגיע כדי לחזות באחד האמנים שאחראי באופן המשמעותי ביותר לתחיית ז'אנר הפרוג-רוק מאז שנות התשעים – Neal Morse. כשמאחוריו אינספור אלבומים באינספור סגנונות ובמסגרת אינספור פרויקטים, קשה היה לשער מה אנחנו בדיוק עומדים לשמוע ולראות. מנגד אוכל לומר כי בריאיון אתו לפני מספר שבועות, Morse התגלה כאיש שיחה לבבי והבטיח לכולנו חוויה – אז הציפיות רק גברו. חברותו ארוכת השנים של המתופף Mike Portnoy בהרכב רק תרמה, אולם במקביל להיותו נגן מוכשר לכל הדעות, הביאה עמה גם עדר של סגידה עיוורת. אנשים שלא בהכרח יודעים מיהו Morse ומה הוא עושה גדשו את המקום בתקווה לשמוע עוד מכה על התופים או חצי תו של Portnoy. כשזה ניסה לפלס את דרכו לרכב כדי לחזור למלון, חוברות אלבומים של Dream Theater (להקתו המקורית של Portnoy) נערמו והמתינו לחתימה, בעוד שחובבי המוזיקה של Morse בזכות עצמה נדחקו הצידה – וחבל מאוד.
Distorted Harmony

חמוש בהרבה מצב רוח טוב, הגעתי למקום בערך עם פתיחת השערים – והופתעתי כאשר Distorted Harmony המקומית עלתה לבמה בסביבות השעה 21:30, כשהובטחה עליית להקה ראשונה ב-22:00. התוצאה של השינוי הייתה שלפחות בתחילת הופעת החימום, היו במועדון בקושי 200 איש – נוכחות דלה למדי ביחס לגודל המועדון. הלהקה לא קיבלה את החשיפה המקסימלית וחבל, מאחר והודעה או תכנון נוסף מראש היו מביאות, כנראה, את שיא הקהל (כ-500 עד 600 איש) גם בשעה הזו. מבחינת הנוכחים, בכל אופן, זה רק עזר בפועל מאחר וההפקות של חברת ProgStage ידועות כמושקעות – וגם כארוכות. כל הקדמה שתמנע מהאירוע להיגמר בשעות הקטנות של הלילה מבלי לקצץ בשירים – מבורכת. במשך השעה בה הייתה על הבמה, Distorted Harmony עשתה כל מה שנדרש מהופעת חימום: הציגה כמות משמעותית מהחומר הקיים, ביצעה קאבר ללהקה מוכרת יותר ובעיקר – פתחה את התיאבון לפני המנה העיקרית.

לעומת Morse הלהקה קרובה הרבה יותר מבחינה סגנונית לפרוג-מטאל, מה שהתבטא בעיקר בשיר הראשון “Kono Yume” וסיפק את עדת המעריצים של Portnoy: אלו שהגיעו מוקדם זכו לשמוע את הריפים המטאליים ביותר של הגיטריסט גיא לנדאו. לקראת סופו של השיר, הנחה אותנו הסולן מישה סוחינין לתת כבוד לקלידן והמוח מאחורי הלהקה – יואב אפרון, בסולו מרשים. השיר השני “Breathe” הביא אתו אלתורים, השתהויות ומשחקי קצב של יואב, וגם חשף את הבעיה העיקרית… הצפיפות על הבמה. עם שתי מערכות קלידים ומערכת תופים מפלצתית שהמתינו ל-Morse, Portnoy וחבריהם, חברי Distorted Harmony התקשו להוציא את כל האנרגיות שלהם. גיא נתן ליווי מצוין בגיטרה שלא הספיק כדי להתבלט בקדמת הבמה בתנאים האלה, וגם מישה היה עצור מהרגיל, אפילו בתפקידים הטעונים של השיר הזה.

אלו שלא מכירים את הלהקה לעומק, נהנו לפחות מקאבר ל-“The Small Print” של Muse – שבוצע גם בהשקת האלבום שהתקיימה בחודש מרץ השנה, והועלה לרשת. עם עיבוד עמוס, גראול אחד ועבודת גיטרות שלא הייתה מביישת גם להקות פחות מיינסטרימיות, הלהקה לקחה את המוכר והידוע למחוזות שלה והתאימה אותה לקהל שלה. הקהל שלה הוא לא בהכרח קהל הנוכחים, שלא התרשמתי כי זיהה את השיר כל כך. בד בבד עם המחווה ל-Muse הפופולרית, הסאונד המוקפד נתן תחושה של מקצועיות ששמה את הלהקה בליגה של הטובים בארץ. כך גם התאורה שניתנה לה תשומת לב: הבמה הייתה צבעונית במידה, מוארת, מזמינה ובעיקר – מושכת את העין.

“Obsession”, המחזיק גם בקליפ, היה רגע השיא: המעבר של מישה בין סגנונות, מעברים מעניינים של יוגב גבאי בתופים והתפרעות של איגי "חלפיניו" כהן על הבס המעוטרת בנורות כחולות משכו את כל תשומת הלב של הקהל. כל חברי הלהקה מקבלים את אור הזרקורים לפעמים בשיר זה ובכלל, למרות ששוב, חלוקה לא נכונה של המקום על הבמה שהיא בדרך כלל מרווחת – מאוד הפריע. כשהסתיים “Blue” וסולו הגיטרה שבו, שהיה בין הבודדים בלהקה שהמוזיקה שלה מונחית בעיקר על ידי הקלידים, מישה שאל את הקהל איך נשמעים לו אותם קלידים ממש. התקשורת שלו עם הקהל תאמה את החזות הכללית שהוא משדר – מבוישת והססנית, מלאה במטען ובאהבה למוזיקה.

ההופעה נחתמה עם יצירה בשם “Misguided” שעתידה להיכלל באלבום השני ביום מן הימים, שחתם את הפרק הישראלי והשאיר אותנו עם טעם של עוד: תפקידי שירה מגוונים, שילוב בין קלידים וגיטרות עם נטייה לכיוון הקלידים – אלמנט מבדיל מלהקות רבות אחרות, חספוס אלגנטי וטבעי ובעיקר אותנטיות, מגבירים כולם את הציפייה לבאות. שנה וחצי לאחר שחרור אלבום הבכורה Utopia, הלהקה נמצאת בכיוון הנכון.

Neal Morse

בחלוף דקות ספורות עלו חברי להקתו של Neal Morse לבמה, כש-Morse עצמו מגיע אחרון, עם חיוך ענק על פניו. באופן טבעי, האלבום האחרון נתן את יריית הפתיחה, בדמות נציגות של שיר הנושא “Momentum” ושל "Weathering Sky". כבר כאן ניתן היה לשמוע את הסאונד הצלול שקיבלה גיטרת 7 המיתרים של Eric Gillette – כלי שלרוב נוטה לסאונד מסיבי ולצד הנמוך של הסקאלה. בשיר הראשון Gillette ביצע ללא רבב את סולו הגיטרה המהיר והמדויק של Paul Gilbert, שהופיע השנה בארץ גם הוא. מהשירים עלתה תחושה כללית של זרימה ומיעוט במהלכים פתאומיים או מוגזמים, מה שחיבר בהצלחה את הקהל האוהד אל הווירטואוזיות. קולו של Morse נשמע צעיר הרבה יותר מכפי גילו, ובכל הזדמנות הוא חיפש רק להודות לקהל על שהגיע לביקור הראשון שלו בישראל. עבודת הצוות של כל חברי הלהקה באה לידי ביטוי ב-“Author of Confusion”, בו לקח Morse גיטרה לידיו ותפקידי השירה בוצעו במספר קולות – Gentle Giant סטייל.

אחרי שהקהל נכנס לאווירה ולמד למה לצפות, ביצעה הלהקה חמש רצועות (לאורך כ-20 דקות) מתוך האלבום Testimony, הנחשב לאחד המוצלחים של Morse ומספר על חזרתו בתשובה. בקטע הראשון “Sleeping Jesus” ברור היה שהוא חי את זה, כשניגן על הגיטרה האקוסטית בפשטות ועם המון נשמה. רצף השירים התפתח לכדי מעבר תופים חסר כל פשר, ולקראת הסוף חזר לעצמו ב-“Wasted Life”. אני אישית הרגשתי ששירי האלבום הזה, שעוסק בנצרות אולי יותר מכל אלבומי הפרוג-רוק של Morse, לא מצליחים לגעת בקהל לגמרי, והפן המלנכולי-אישי של השירים אבד לו בדרך. בסיום הפנה אותנו Morse לידידו Portnoy על התופים, שהרגיש לא בנוח עם תשומת הלב שהוא זוכה לה בהופעה שאינה שלו, וסיפר כי הוא נאלץ להתמודד עם זה כל פעם כש-Morse תמיד נשאר ללא מילים.

“Thoughts Part 5”, על ההרמוניות הקוליות שלו והמלודיות דמויות הקרקס (קחו את “Day Nine: Playground” של Ayreon כדוגמא), גישר בין החלק הסיפורי שקדם לו לחלק הבא: מחרוזת משירי האלבום. הדגש על טכניקת הנגינה והאינטנסיביות היה חזק יותר כאן וההתמסרות של Morse נחשפה במלוא עוזה בשלב הכי סוחף של ההופעה. Gillette היטיב לבצע סולו חם ואנושי, והקלידן Bill Hubauer העשיר את הסאונד ונתן עוד ממד של אותנטיות. ”Temple of the Living God” המופתי שפותח וסוגר את האלבום, ובפרט “Entrance” שהיווה חוליה קריטית באמצע, נתנו לכולם להתפרע כאוות נפשם. כדי לתת לקהל הפוגה, בוצעו בזה אחר זה שירים מהפרויקטים האחרים של Morse: “We All Need Some Light” של Transatlantic (באופן חסר למדי) ו-“Wind at My Back” של Spock’s Beard. שניהם היו על טהרת הגיטרה האקוסטית וכללו מתיחה שלה לקצה, שלמרות הציפייה לא באמת הוסיפה שום דבר – גם לא אווירה נוסטלגית.

לאחר ירידה מהבמה ואיחולים לבביים שונים שהפנה Morse לקהל, עברנו היישר אל עשייה מעט שונה של Morse עם מוזיקה נוצרית טהורה, מה שהתחיל ב-“Sing It High” הגובל בקאנטרי. זה יפה ש-Morse שמח, טוב לב ומחובר לאישיות שלו כשהוא מעודד אותנו לקרוא בשמו של ישו בקול רם ולצעוק הללויה – אלא שאל הקהל הישראלי, או לפחות אל רובו המוחץ, זה לא מדבר במיוחד ואולי אף מעיק עליו קצת. מצד שני, לא אוכל שלא לציין לחיוב את הג'אם שהתרחש במהלך השיר: Morse ציין כי הוא בטוח שאנחנו חושבים שהלהקה ממש אחלה, אבל שואלים את עצמנו מה הם באמת יודעים לעשות… ואז Gillette החל בשוונג של הפגנת כישרון בגיטרה, Hubauer נתן את התגובה הגרובית והקצבית שלו בקלידים, Morse ענה להם וחוזר חלילה – לא לפני שהבסיסט Randy George לקח צעד קדימה, נתן כמה מכות על הבס ללא מפרט, ועקף את כולם בסיבוב.

הלהקה אמנם ביצעה שיר נוסף ברוח דומה בשם “King Jesus” לפני שירדו כולם מהבמה, אך אם נסתכל מה קרה לאורך כל אותן השעתיים (או קרוב לכך) בהן Morse וחבריו הראו לנו למה הם מסוגלים, זה לא היה העיקר. זכינו למסע בעולמו הפנימי של מוזיקאי מוכשר ומוביל בתחומו, שמדגיש לעתים את יכולותיו ויכולות חבריו, ולעתים את מה שהוא מנסה לומר, גם אם זה משהו שרחוק מאיתנו. זאת בזמן שכל שיר ושיר נשמע מעולה, נעים לאוזן ומשתלב ברצף אחד, ארוך והגיוני. העובדה ש-Morse עצמו נהנה בישראל בכלל ומהחוויה במועדון הרידינג 3 בפרט – רק הוסיפה. בסך הכל, מדובר באחת ההפקות האיכותיות והמהנות של חברת ProgStage עד היום – כן ירבו!