נס שמן הרכב – סקירת מופע החנוכה של Orphaned Land

המופע שהוכרז המון זמן מראש ומכר את כל כרטיסיו במהרה השריץ אח תאום – מופע נוסף שהתקיים ערב לפני תאריך ההופעה המקורי שהוכרז, תכננתי להגיע להופעה בכל מקרה, סתם ככה, לא תכננתי לסקר אותו, סתם להגיע וליהנות.
ואז דברים התחילו לקרות -נטע רוזנטל, כתבת המגזין שהייתה אמורה לסקר את האירוע, חלתה ולא הצליחה להגיע.
אז אמרתי לנטע שאגיע לסקר במקומה ושמתי פעמי אל הרכב שלי, התחלתי את המסע הארוך מחיפה לת"א.

הנסיעה התנהלה נפלא, אבל הייתי קצת עייף, אז עצרתי לי לקנות לי איזה נישנוש באמצע הדרך, חזרתי לרכב והנעתי אותו מחדש.
נורה צהובה עם ציור של כד שמן נדלקה על לוח המכוונים שלי, ומכיוון שרכב הסקודה שלי הוא צ'כי ולא ישראלי, לא פירשתי את המחווה הזו כברכה לחג מטעם העם הצ'כי, אלא הבנתי שחסר לי שמן.
"שמן, מה הבעיות שמן?" אמרתי לעצמי, ומילאתי שמן במנוע, בדקתי שהכל תקין, הנעתי את הרכב מחדש והנורה כבתה.

שמח וטוב לב יצאתי לי שוב לדרך, אבל כמה דקות לאחר מכן נדלקה הנורה שוב, הפעם מדובר בכד שמן אדום, סימן אזהרה מבשר רעות, וכך עצרתי את הרכב בצד הדרך ודפקתי את הראש בהגה.
לא ידעתי מה לעשות, חשבתי וחשבתי, ובסוף נכנעתי, הזמנתי גרר, התבשרתי על מינימום חמש שעות המתנה וכבר הייתי בטוח שאבלה את המשך הלילה בצד הדרך, על כביש החוף.
ואז אמרתי לעצמי – "בטוח שיש מישהו שאני מכיר שנוסע להופעה, אולי הם גם על הדרך?"
העליתי פוסט פייסבוק מהיר במיוחד ושאלתי אם יש מישהו בדרך להופעה שנמצא על כביש החוף, ושניה לאחר מכן התקשרתי הביתה, להתבכיין לאישה שאוהבת אותי על מר גורלי.

ונחשו מה? מרחק של שמונה דקות ממני שעט לו רכב על כביש החוף, הרכב היה קטן והיו בו כבר ארבעה אנשים, אבל חוקית – הם יכלו להכניס אליו אדם אחד נוסף.
עמית קפטה, איש שחלקכם אולי מכירים, היה אחד מדרי הרכב, הוא הגיב לפוסט בפייסבוק ואז התיישב על הטלפון, עד שעניתי – "שלח מיקום, אנחנו בדרך, נאסוף אותך ונוריד אותך בהופעה. אנחנו אמנם לא נוסעים לשם, אבל בכיף נוריד אותך שם"
וכך היה, נדחסנו לנו במשוב האחורי, דיברנו על מוזיקה ומטאל, עד שהמלאכים המצילים שלי הורידו אותי בשערי מסיבת החנוכה המטאלית האולטימטיבית.
אז ראשית, מקווה שחברי ההרכב הפותח "Time For Something Real" יסלחו לי, כי את המופע שלהם פספסתי, הגעתי ממש חמש דקות לפני תחילת המופע של היתומים – אבל שמעתי שהייתם אחלה, אז יופי!

פרק 2 – עיד אל-בנת!

היתומים עלו על הבמה, ואת המופע פתח השיר The Cave – מאלבומם האחרון, נו, השיר הזה שמדבר על המשל המפורסם של אפלטון, טקסט מיושן ומנותק שאין לו שום רלוונטיות למציאות היום יומית שלנו בישראל – אצלנו הכל על הכיף כיופאק.
עבר לא מעט זמן מאז שהיתומים עלו על במה, אבל לא זיהיתי סימני חלודה, מה שכן זיהיתי זה רעב אמתי לטרוף את הבמה, אפילו אורי זלכה – בסיסט הלהקה, ששבר את רגלו ועלה עם סד גבס ביוני על הבמה, לא הצליח לשבת ועמד לאורך כל ההופעה כמעט.

עיד אל-בנת, למי מכם שלא מכיר, הוא מועד המצוין בד"כ בנר השביעי של חנוכה בקרב של כמה מעדות המזרח, במועד זה נהוג שנשים הן אלו שמדליקות את החנוכיה באותו היום.
ההופעה אמנם לא התקיימה ביום הזה, אבל למה להיות קטנוניים? היתומים יצרו עיד אל-בנת משלהם על הבמה ופשוט הגדילו משמעותית את הכח הנשי על הבמה.

הלהקה מורכבת כולה מגברים, זה נכון, אבל כשהכרתי את היתומים לראשונה, שלומית לוי הייתה חברה קבועה בהופעות הלהקה, אבל עברו שנים ושלומית העתיקה את מגוריה לארה"ב והיו כמה שנים של חוסר נשי על הבמה.
ואז נועה גרומן תפסה את מקומה, ולאט לאט הצטרפה מקהלת Hellscore להופעות הלהקה, המקהלה מונה גם גברים, אבל עיקרה נשית.
ובהופעה זו הצטיידה הלהקה בכח נשי נוסף, שירן אבאיו, סולנית להקת פראולרז, שירן בנד, זוכת המטאל באטל הישראלי לשנת 2018, בקיצור, אחלה גברת.

המוזיקה של אורפנדלנד חייבת נשים במרקם המוזיקלי שלה, ואין שום ספק ששילובן במופעים החיים לגמרי מקפיץ את תחושת החגיגיות שבמופע.
גרומן היא אמנית מנוסה על הבמה, היא נעה בין ניצוח סימבולי על המקהלה לבין קטעי שירה בחזית הבמה לצד קובי פרחי, היא אנרגטית, כובשת ואהובה במיוחד על הקהל.

מקהלת Hellscore מעניקה נפח ומוסיפה מאוד לאווירת הכנסיה\בית הכנסת שאוהבים היתומים במוזיקה שלהם, אבל יש משהו מעט מנותק לפרקים בעמידת המקהלה על הבמה, השירה קיימת וההד עובד, ללא צל של ספק, אבל חסרה להם מעט נוכחות בימתית, נוכחות שקיימת בשפע אצל מנצחת המקהלה, נועה גרומן.

שירן עלתה על הבמה עם שמלת נשף, מזכירה מעט זמרות נשמה מצריות מהמאה הקודמת במראה, עד שהיא פתחה את הפה, וכל הדמיון לזמרת עם מצרית התאדה – הקול שלה חזק, מהדהד ומערבב את הבטן של הקהל מבפנים.
ומבחינת התנהלות הבמה שלה? היא קלילה, משוחררת ולא רשמית.
זקוקים לאנלוגיה? קבלו – כשהיא עלתה על הבמה היא נראתה קצת כמו אום כולתום, אבל כשהיא מדברת עם הקהל, אתם מבינים שמדובר במרגול.

פרק 3 – קובי דאז נוט רזיסט להדלקת נרות.

הלהקה הראשונה בישראל שאימצה לעצמה חג הייתה היתומים, מאז עשו זאת עוד הרכבים, אבל צריך לזכור מי היה הראשון.
בשנים הראשונות הייתי מעט ציני בעת הדלקת הנרות, כל עניין הדת קצת פחות יושב עלי טוב בשנים האחרונות, והמעורבות של נציגי חב"ד שם לאורך השנים מעט צרמה לי. הדלקת נרות היא מסורת נפלאה, אבל אני יכול להסתדר בלי נציגי הממסד הדתי.

השנה משהו השתחרר אצלי ומאוד התרגשתי בטקס המטאל\חנוכה הזה, אני מעז להרחיק לכת ולהגיד שתקיעת השופר פשוט צמררה אותי.
אחרי הדלקת הנרות עלו היתומים עם We Do Not Resist, אחד מהקטעים האהובים עלי ביותר באלבום האחרון של היתומים.
אבל הפעם, הפתעה – קובי לוקח מעט אחורה ונותן לנועה גרומן לשאוג במקומו.
מעבר לעובדה שהיא הייתה לא רעה בכלל בתפקיד הזה והדגימה את רבגוניותה כמבצעת, יש בצעד הזה אצילות מרשימה מצד סולן הלהקה, הוא לא רק מארח אמנית לצדו, הוא מעניק לה את הבכורה, סחטיין עליו.

פרק 4 – אחי, איפה אתה?

אורפנדלנד כבר מזמן הפכו למופע "מיינסטרים", עכשיו רגע, שניה לפני שאתם צולבים אותי, תנו לי להסביר.
אופרנדלנד היא לגמרי ה"מכבי ת"א" של המטאל הישראלי, מדובר בהרכב המטאל הגדול והמצליח ביותר שיצא מישראל, יש להם מעריצים בכל העולם והמופעים שלהם נמכרים מראש כמעט בכל פעם.
ולכן גם קלישאות מיינסטרים מגיעות אל מחוזות המטאל, דוגמת הגרסה המודרנית של המציתים, או הנרות – תאורת הטלפון הסלולרי.

היתומים התחילו לנגן את Brother, ה Nothing Else Matters שלהם – קובי קרא לקהל לפתוח תאורות טלפונים, והקהל ציית.
הביצוע שלהם היה מרענן, כולם נסחפו אל תוך הבלדה השקטה והמהורהרת הזו.
ואורות הטלפונים? כנראה שאני מזדקן, כי פשוט עמדתי שם ובהיתי בהם, זה היה פשוט יפהפה.

פרק 5 – איש צדיק היה בדורותיו

המופע מתקרב לקיצו, אנחנו עומדים שני שירים לקראת ההדרן המתוכנן ואל הבמה צועד אבי צדקני, סולן להקת קלפסודרה, הוא חמוש בזקן שחור עבות ובמיקרופון והוא לא מפחד להשתמש בהם.
קטע הפתיחה של Ocean Land מתנגן והקהל נכנס לקצב המטורף, כל המועדון פשוט זינק באוויר ואבי צדקני החל לשאוג.

אם ראיתם את אבי מופיע עם להקתו, מדובר בחוויה שונה, קלה ומשוחררת יותר, המוזיקה של להקת האם שלו איטית וכבדה יותר ולכן מכריחה אותו להיות מקובע יותר לבמה, זה כנראה עניין אנרגטי.
כשהוא תופס את הבמה לצד קובי פרחי, צדקני קל יותר, משוחרר ותזזיתי יותר, כיף לראות אותו וכיף להיסחף עם האנרגיות החיוביות שהוא משדר לכל עבר, הגראולים שלו עוצמתיים, על מצע מחייך וכובש.

פרק 6 – וואי, מעניין אם הם יעלו שוב.

הגענו אל ההדרן, אתם מכירים את זה, הלהקה יורדת מהבמה, כולם יודעים שהם יחזרו, אבל תמיד קיים הספק הקטן הזה, "מה יקרה אם לא נמחא כפיים חזק מספיק והם לא יעלו?"
אבל אל דאגה, היתומים עולים חזרה לבמה והם חמושים בשיר הטוב ביותר באלבומם האחרון, נשבע לכם.
אני יודע שכבר כתבתי על שירים טובים מתוך האלבום הזה, אבל Only The Dead Have Seen The End Of war הוא הטוב מכולם.

קיוויתי שתומס לינדברג, סולן להקת At the gates המתארח בשיר הזה באלבום, יפתיע ויעלה לבמה, אבל זה לא קרה, עדיין – פרחי החזיק את השיר יופי בעצמו, שבר אותנו עוד קצת לפני שהערב נסגר.
המופע נסגר כמו תמיד, עם "נורא אל נורא" ועם הנעימה הסופית מתוך Ornaments Of Gold, כל הידיים באולם היו מורמות באוויר, הילדים היו על הבמה, וגם מבוגר אחד שהצליח להשתחל שם, אולי הוא סתם ילד שנראה מבוגר לגילו, אני לא שופט.

אני לא מצליח להיות ציני לגבי העניין הזה, גם אם אני מנסה ממש, אבל הסיטואציה הזו שבה כל הקהל ביחד נע מצד לצד עם הידיים באוויר כשהוא שר ביחד עם הלהקה, פשוט גורם לי תמיד להרגיש שאני חלק ממשהו גדול יותר, שבט ענק של מטאליסטים.

לסיכום:
אני כבר לא זוכר בכמה אירועי חנוכה של היתומים נכחתי, אני רק יכול להגיד לכם שבכל פעם מחדש אני רואה את האור בעיניים שלהם, בכל פעם מחדש הם מצליחים לסחוף אותי, לנער ממני את הציניות ולגרום לי להאמין בזה שלמרות כל החרא שעוטף אותנו מסביב, יש גם לא מעט טוב במדינה שלנו.
נסיים בקלישאה? קיבלתם:
אורפנדלנד הם השגרירים האולטימטיביים של האור המטאלי, חנוכה הוא לגמרי החג שלהם.