נשים בסגול – סקירת מופע הטריביוט האירופאי לDeep Purple

אם תשאלו אותי "ירון – מי היא להקת מטאל האהובה עליך ביותר?" כנראה שאגיד שלכם שאין אחת, אבל מטאליקה תהיה הראשונה בתור.
אבל אם תשאלו אותי מי הלהקה שעיצבה לי את הטעם המוזיקלי, מי היא הלהקה הזו שיצרה עבורי בסיס כבד ואיכותי שעליו בניתי את כל העדפותיי המוזיקליות עד לימים אלו – Deep Purple תהיה התשובה הבלתי מעורערת.
גדלתי על שלושה אלבומים של דיפ פרפל – Machine Head, In Rock ו Deep Purple III, אלו היו התקליטים שלהם שאבא שלי החזיק באוסף התקליטים שלו.
נכון, גדלתי גם על הביטלס, על לד זפלין ואפילו על מייקל ג'קסון, אבל דיפ פרפל הם המעצב הגדול ביותר של תחילת הטעם המוזיקלי שלי.

זכיתי לראות את דיפ פרפל פעמיים לפני הערב הזה, אפילו גררתי את אבא שלי באחת מהפעמים הנ"ל, הוא הכיר לי את הלהקה – אני חייב לו את זה לנצח.
והנה, הוכרזה לה ההופעה הזו, להקת מחווה שטסה את כל הדרך מאיטליה לישראל כדי לנגן דיפ פרפל, מי אני שאגיד לא?
אז הגעתי לי לתיאטרון גבעתיים בערב שישי, מודה, נשמע לי מוזר מאוד לראות קונצרט רוק\מטאל בתיאטרון, אבל היי, אני לא שופט, אני פה בשביל המוזיקה.

את הערב פתח הרכב ישראלי בשם Dream On, הרכב אירועים שנותן בראש עם קלאסיקות רוק מכל הזמנים, סוג של סופר גרופ מקומי המורכב מחברי להקות מטאל\הארד רוק מקומיות – סטלה מאריס, מטאל סנט ועוד כמה ככה על הדרך.
רמי שלמון, סולן להקת סטלה מאריס בהווה והאיש מאחורי המיקרופון בהרכב הזה הוא סולן מטאל קלאסי מעולם אחר, הוא לוקח את הדבר הזה שנקרא "רוק כבד" או "מטאל קלאסי" ומעביר את המוזיקה שמבצע הרכב הקאברים הזה בצורה מופתית ועם אנרגיה כבדה במיוחד.
עם שירים של אליס קופר, בון ג'ובי וקווין הנעימו החברים את פתיחת האירוע הזה, מחדירים אנרגיה לקהל שהגיע בערב יום שישי לתיאטרון גבעתיים. באופן כללי, מדובר בחבורה של מוזיקאים מוכשרים במיוחד – עם שרון לחמי על הגיטרה, בן מיטאל על הבס, דורון דנגור על הקלידים ורונן ציוני על התופים.

לקראת סיום מופע החימום ואחרי שניגנו כמה שירים של קווין מתנצל רמי על כך שהוא מנגן קווין לחובבי מטאל, הקהל בתיאטרון סולח לו, כמובן.

בוא נדבר קצת על הקהל שהגיע לפני שנדבר על ההופעה של ההרכב הראשי לערב הזה, בסדר?
דיפ פרפל הוא הרכב שמגשר בין הדורות השונים. נכון, רוב הקהל שהגיע לתיאטרון באותו הערב היה בן 60 פלוס, אנשים שהכירו את דיפ פרפל בזמן אמיתי, לא כמוני, בירושה.
אבל ניתן היה לראות לא מעט "ילדים" בני 30 – 40 שהגיעו עם הוריהם בני השישים פלוס, היו שם גם משפחות שהגיעו בהרכב תלת דורי וגם חבר'ה צעירים שהגיעו לבדם – גברים ונשים, מבוגרים וילדים, כולם הגיעו כדי לגעת במוזיקה של הלהקה המופתית הזו.

אז אחרי התארגנות קצרה וחילופים על הבמה, עולה להקת Strange Kind Of Women לבמה, הצלחתי להתחמק מלדבר על המגדר שלהן עד לשלב זה, אבל זהו – חמש נשים איטלקיות כובשות את הבמה בשנייה אחת בדיוק, משאירות אבק לכל מה שקרה פה לפני כן.
ואם אתם שואלים: "היי ירון, למה להתחמק מזה שהן נשים, זה הרי חלק מהמיתוג וסוג הקסם שלהם, לא?"
אז אגיד לכם למה – אני חושב שהתייחסות מגדרית במקרה הזה מרדדת אותן לכדי קוריוז, גימיק – ובמקרה הזה הן פשוט חבורה של מוזיקאיות מוכשרות, אין לזה כל קשר להיותן נשים.

אני לא בטוח אם לדיפ פרפל המקוריים הייתה כמות כזו של אנרגיות אי פעם, אלטריה, סולנית ההרכב קופצת על הבמה מיד אחרי שהתמקמו שם חברות הלהקה האחרות, היא מחזיקה באנרגיות משל עצמה ומשלבת אותן במחוות הגוף שכולנו זוכרים מאיאן גילאן –החזקת הסטנד על הצד והשענות לאחור בסוג של גמישות שגורמת לי לחשוש שעוד שניה היא מתפרקת לשני חלקים.

הסטליסט של ההופעה פורסם מראש, ככה שאין שום הפתעות, מה שכן יש אלו ביצועים מדויקים וחריפים במיוחד למוזיקה המקורית של דיפ פרפל.
אנחנו נהנים מארבעה שירים לפתיחת ההופעה לפני שאלטריה מסבירה על ההקשר המתבקש (והברור מאליו) לשיר הקלאסי של דיפ פרפל – Strange Kind Of Women לשם ההרכב.

אחרי הביצוע הזה לשיר הנושא מחליטה אלטריה לעשות כבוד לדיוויד קוברדייל, שלקח את תפקיד הסולן בשנים 1973- 1976 כשהיא מציגה את השיר הבא: Mistreated ומפנה את הבמה לקטע גיטרה מטורף המבוצע ע"י הגיטריסטית ומייסדת ההרכב – אליאנה.
עמדתי שם צמוד לבמה, שיכור ומהופנט מהצלילים שהגברת הזו מוציאה מהגיטרה שלה, אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל מבחינתי? הייתי יכול להישאר ברגעים הללו לנצח.

הלהקה המשיכה לתת בראש, אני מקפיץ אתכם מעט קדימה בזמן אל הביצוע שלהן ל 'Space Truckin – ביצוע שגרם לי לחזור שלושים ותשע שנים לאחור, אל הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה, בשיא העוצמה, בשיא הכוח, אחד לאחד בדיוק כמו בגרסת התקליט של דיפ פרפל!

שניה לפני הקליימקס של הערב, החליטה הלהקה לשחק עם הקהל, במחווה שככל הנראה נשחקה עד דק בהופעות שלהן, אבל עובדת יופי, ככה זה קלישאות, הן בד"כ עובדות.
"את השיר הבא אתם בטוח מכירים" צועקת אלטריה, כשאליאנה מתחילה לנגן את נגינת הפתיחה של Highway To Hell (ACDC) ואז את Whole Lotta Love (Led Zeppelin) – רק כדי לשבור אותן במהרה ולחתוך אל Smoke On The Water.

מרגע זה ועד לסיום ההופעה, הקהל היה על הרגליים, לגמרי.
חלק מהמשתתפים נצמדו לבמה, חלק עמדו במקומותיהם, האנרגיה לא אפשרה שום דבר אחר.
באופן כללי, אף פעם לא הצלחתי להבין מופעים כאלה שמתקיימים בישיבה, אז כמובן ששמחתי על השינוי באווירת מצד הקהל, אני בטוח שהדבר הוסיף לאנרגיות של הלהקה עצמה וכך הכל התנקז אל הקליימקס הסופי, מופע שהסתיים בפיצוץ על.

בסיום ההופעה עמדה הלהקה בכניסה לאולם, שוחחה עם כל משתתף ומשתתף מהקהל שרק רצה, הצטלמו, חתמו – עד שאחרון ברי המזל שהגיעו להופעה הזו יצא מהמתחם.
ואני? אמרתי תודה להפקה שהביאה את המופע המטורף הזה לישראל, צפתי על אדים של אנרגיה במשך כמה וכמה ימים.
וכמו שאמרתי לכל מי ששאל אותי "איך היה?" ולסולנית הלהקה בסוף האירוע.
ראיתי את דיפ פרפל שלוש פעמים בחיי, הפעם הזו הייתה הפעם הטובה מכולן!