צילום: נדב שליו
הגיע הזמן בשנה לפסטיבל המטאל החיפאי. אני מאוד אוהב את המיני פסטיבל הזה. זו הזדמנות לשמוע הרבה להקות, חדשות וישנות, במקום אחד, קרוב לבית. הפעם הפסטיבל שינה מיקום, מהשנים הקודמות, ונדד לכרמל למועדון הביט, שלאט לאט תופס מקום של כבוד בסצינת המטאל של הצפון.

מגיע הרבה כבוד לאנשים ששנה אחרי שנה מרימים את האירוע הזה, כל פעם מאפס. אני יודע כמה עבודה זה דורש מהם, ואתם יכולים להיות בטוחים שהם לא עושים את זה בשביל כסף. אבל כל שנה הם נותנים במה ראויה ללהקות חדשות וצעירות שחולקות אותה עם הותיקים יותר והמנוסים שבקהילה הקטנה שלנו.

אין דבר ראוי מזה ואני מוריד בפניהם את הכובע.

Venus in Fear

הלהקה הראשונה להופיע היא Venus In Fear. ונוס עלו לקהל דליל 30-40 של צעירים, עם גיטריסט אחד בטירונות ובמקומו מתייצב המפיק המוזיקאלי של הלהקה, פז מגן.

את ונוס שמעתי וראיתי רק פעם אחת בעבר, כשהם היו הלהקה הפותחת בערב אחר בביט. הלהקה פותחת בגרוב חזק של בס תופים. השיר שונה ממה שזכרתי מונוס בהופעה הקודמת, אבל הם לא איבדו את היכולת שלהם לייצר מוזיקה מקורית ומעניינת.

נגה, הזמרת המצויינת שלהם עולה ונשמעת טוב מאוד. מה שכן, נראה שלוקח לה קצת זמן להכנס לזון בחלק הפרפורמי.

השיר השני מאוד דרמטי ואיטי ויש ניגוד מצוין לקול העדין והגבוה של נגה. מהר מאוד מתברר שהשיר גם קצר מאוד ואני רק נכנסתי לגרוב.

בשיר השלישי נראה שנגה נכנסה לעניינים. השיר מאוד בנוי על השירה שלה. אני מאוד אוהב את הבס תופים של הלהקה. הם נעולים חזק בגרוב. את הגיטרות אני לא שומע מספיק בשביל להבין ממש את התפקידים. אבל מספיק שומע בשביל לקלוט שהן מוסיפות את הכוח והמלודיה שיהיו שמהווים ניגוד מעולה לשירה של נגה.

השיר האחרון מתחיל עם הכיוון האוריאנטלי שזכרתי שנמצא במוזיקה של ונוס מההופעה הקודמת. זה שיר מאוד עוצמתי, הנגינה מתגברת ונחלשת לפרקים כמשחק על המלודיה של השיר והתפקיד והקול של נגה דוחפים אותו לאיזור המרגש.

בסך הכל זכרתי את ונוס נכון. הם להקה טובה מאוד שמנגנת טוב וכותבת מעולה. יש להם פוטנציאל אדיר והגיע הזמן שיקבלו שאראה אותם מנגנים לא רק כלהקה פותחת של הערב.

Stormy Atmosphere

מהשיר הראשון ברור שסטורמי אטמוספיר מנגנים סימפוני מאוד אנרגטי ומאוד אירופאי. יש להם זמר וזמרת, שאם חשבתי שלנגה מונוס יש קול גבוה, אז דינה שולמן של סטורמי, כבר נמצאת בטווח תדרים אחר לגמרי.

רואים שהם לא זרים לבמה ומרגישים מאוד בנוח. יש להם גיטריסט ליד מצוין שנשמע נהדר. וזוג הזמרים מתחלק יפה ומשלב את הקולות מעניין.

השיר הבא מגיע מאלבום חדש שמתבשל. נשמע קצת יותר כבד ופרוגרסיב ממה ששמעתי עד עכשיו. זה לא רע בכלל אבל צריך חיזוק של השאסי. בגלל שהוא לא סופר טייט החלקים המלודים קצת נאבדים בהופעה.

טדי, הסולן, עובר יפה משירה מלודית לצרחות גבוהות. דינה בסך הכל זמרת טובה מאוד, אבל אני מתוודה כבר עכשיו, קשה לי קצת עם המנעד הכלכך גבוה ונקי הזה. קצת צורם לי וקצת רך לי.
סטורמי בוחרים לבצע קאבר לאיירון מיידן ומנגנים את Run To The Hills. אני לא ממש מתמוגג מהביצוע.

את רב התקשורת עם הקהל עושה טדי. דינה נראית קצת מרחפת בזמן שהיא לא שרה, אבל כשהיא שרה היא לגמרי בעניין.

סטורמי אטמוספיר מופיעים ומנגנים לא רע בכלל, אבל הם לא הטעם שלי. ואפשר גם קצת לחזק את יחידת הקצב שיחזיק יותר טוב את החלק המלודי הדינאמי של הלהקה.

I Foreign I

הזרים מסמנים את התחלת החלק היותר כבד של הערב עם הגרוב דת׳ שלהם. כראוי לסגנון הגרוב אכן הם יושבים טוב ביחד. פוריין מורכת מחבורה של נגנים מאוד מוכשרת. מה שעוד יפה מאוד זה שהם גם נראים נהנים על הבמה. בשיר הראשון אני שם לב שלוובה, הסולן, יש קצת קושי לשיר. נראה שאין לו אויר והוא מתאמץ מאוד. אחרי השיר וובה מספר שהוא חולה וזה מסביר את הקושי שלו. אז סחתיין עליו שלמרות הכל הוא עלה ונתן מעצמו הכל.

המוסיקה, בעוד היא מנוגנת טוב ויש בה את כל האלמנטים הנכונים, קצת מפוספסת לטעמי. חסר איזה תבלין שיבליט אותה ויעשה אותה קצת פחות ג'נרית.

בשלב מסוים שירן, משירן בנד, עולה לבמה. לפני שהלהקה מתחילה לנגן, וובה ושירן מבטיחים לחלק לקהל הפתעות ואז שולפים ומחלקים שלוקים קרירים. מודה, קיוויתי למשהו אחר, כי מטאל וזה. אבל יש ילדים בקהל אז אולי טוב שלא.

השיר מאט את הקצב הגבוה שהיה עד עכשיו לקצב איטי עם ריף כבד. הקול של וובה נשמע עכשיו חזק וגרוני. הטמפו האיטי יותר נותן לו יותר זמן לנשום ולהראות את הקול שלו.

שירן ישר הופכת לבעל הבית, היא חיית במה. גם בנוכחות וגם בקול שלה. היא מאוד כריזמטית וגם הקול שלה חזק מאוד. זה גם השיר הכי מעניין עד עכשיו, בעיניי. יש בו מתח ודינמיקה שנבנה ומתפרק. משהו שהיה חסר לי קצת בשירים המהירים הקודמים.

נקודה אחת קטנה לחובת הלהקה היא שההופעה לא כלכך זורמת. וובה קצת מלהג יותר מידי בין השירים. אני בגישה שאו שאתה יודע לשלוט בקהל או שלא. אם לא, תנגן הרבה ודבר פחות.

שיר אחרון. הפתיחה מאוד מלודית לעומת מה שהיה עד עכשיו. אפילו השירה של וובה נקייה ומתברר שהוא עושה את זה לא רע בכלל. כדאי להם להשתמש בזה יותר. למעשה, זה ממש נשמע כמו שיר של להקה אחרת כמעט. כשהשיר מתקדם לכייון השיא שלו, וובה עובר לגראול, השיר מתגבר ואז הוא יותר מתחבר לחומר הקודם. אבל זה היה טוב, היה עניין.

ל I Foreign I, יש המון פוטנציאל. נגנים מעולים וזמר חזק. אבל יש להם גם עבודה. לנתב את ולזקק את הכתיבה מצד אחד, ולעבוד על הזרימה בהופעה.

Sinnery

סינרי הצטרפה למועדון הלהקות שפשוט נמצאות בכל מקום בימים אלה.זו פעם שלישית או רביעית שאני רואה אותם בחצי שנה. ככה צריך! לקרוע במות עד שאין מטאליסט בארץ שלא ראה אותם לפחות פעם אחת.

מה שמפתיע הוא שדווקא בסינרי יש פחות קהל ממקודם. מה שיפה בסינרי, ומה שלהופיע כל הזמן בטוח נותן, זה שהם מנייה בטוחה. הכל טייט כמו תחת של תינוק. בהתחשב בכמות האנרגיה שהחבורה הזו מוציאה על הבמה זה לא מובן מאליו.

מי שלא ראה בעבר צריך לדעת, ההופעה של סינרי זו קרחנה אחת ארוכה של ת'ראש מטאל. הכל רץ מהר וחזק. המון אנרגיה מתפרצת והם כולם מאוד דינמיים. תענוג לראות אותם.

כשהם פותחים את השיר מג׳יק בולטס, מהאלבום החדש, הם מעלים את רמת האנרגיה בכל המועדון. אפילו הציוד מתחיל לעוף לכל צד והבק ליינר עובד שעות נוספות להחזיר מצילות וסטנדים למקום.

בשיר הבא אלון אומר שכיוון שהם לא לומדים מטעויות הם יבצעו שיר חדש לגמרי. השיר מתחיל לאט לאט ותופס תאוצה עד לקצב הטורבו הרגיל של הלהקה. אלון, יודע טוב מאוד איך עוברים בין השירים. אין שני אישיות שאחת מדברת והשנייה שרה ומנגנת מטאל. כשהוא על הבמה הוא כולו בתפקיד. כשמגיע הסולו גיטרה, שאני בקושי שומע אותו (מה שדי נראה מכנה משותף בערב הזה), זה מביא אותי לפנייה הנרגשת הבאה: להקות יקרות וגיטריסטים נפלאים, לא שומעים גיטרות ובטח לא בסולואים. לפניכם שתי אפשרויות, או שתעבדו עם סאונדמן קבוע שיודע מתי להרים ווליום ולמי או שתקנו בוסטר. לטיפולכם, תודה.

השיר האחרון נפתח בריף בלאק סבאת על טריפ רע סטייל, ועובר להפגזה כללית. כשאלון מבקש את הקהל להתפצל לוול אוב דת' ההיענות גדולה ויש לנו כמה דקות של אלימות חברית נהדרת.

אז סינרי, כרגיל מספקים לנו הופעה את הסחורה שלשמה באנו. חזק אנרגטי ומקצועי.

Katastrof

מגמת ההתדלדלות של הקהל שהתחילה בהופעה של סינרי, ממשיכה גם לקטסטרוף.

אחרי פתיחה אווירתית משהו, הם נכנסים מיד לגרוב המלודת' הידוע שלהם. דניס, הסולן, תופס את קדמת הבמה ואת הפיקוד. בשביל להבין מה בדיוק עושה כל גיטרה, אני נאלץ לטייל מצד לצד בקדמת הבמה. רק כשאני עומד מספיק קרוב למגברים (קמפרים\מחשבים\קסמים) אני מצליח לשמוע טוב את התפקידים.

לפני תחילת השיר השני יש בלבול קצר וקטסטרוף מתחילים מחדש, אבל אז זה עם כל התותחים. בחלק האימסטרומנטלי דניס קופץ ישר לתוך הפוגו שהיה בעיצומו, ומכניס קצת בלאגן בבלאגן. בכלל דניס הוא פרונטמן מצוין. הוא חיי את השיר ורואים עליו. מלא אנרגיה אמוציות. אה וגם גראולר מעולה.

השירים זורמים והאמת הפעם אני שם לב, שיש קצת חריקות מכיוון התופים. אמנם שאר הנגנים מספיק טובים בשביל לחפות ועדיין לנגן מצויין, אבל לחדי השמיעה…

לפני השיר האחרון, בזמן החלפת שאיגור ואלכס מחליפים גיטרות, דניס מספר שזו ההופעה אחרונה שלו כסולן קטסטרוף. חבל מאוד, אבל יש לי הרגשה שעוד נראה אותו על הבמות.

השיר הבא הוא מהחומר החדש של קטסטרוף, והוא על טהרת ה-7 מיתרים. זו לא פעם ראשונה שאני שומע את החומר החדש של הלהקה ואני בדעה שזה החומר הכי טוב שלהם עד היום. גם איכשהו הטווח של הגיטרות יצא יותר טוב במיקס של ההופעה והן נשמעו יותר טוב בחוץ.

קטסטרוף הולכים לעבור קצת שינויי הרכב בזמן הקרוב ואני מאוד מקווה שהם יתיצבו מהר. כי נמשע שיש התקדמות מוזיקלית יפה מאוד בלהקה.

Prey For Nothing

כשפריי מתחילים את ההופעה, הם לא מבזבזים זמן בהקדמות פותחים ישר במצערת פתוחה. מהפעם הקודמת שראיתי אותם במטאל פייט, נראה שגם החברים החדשים בהרכב נכנסים לגרוב הרבה יותר מהר. הנגינה גם פעם קודמת היתה מעולה, אבל הפעם נראה שיש להם יותר זמן להנות.

יותם, כרגיל, שולט בבמה ובקהל כמו מנצח תזמורת מנוסה. לצערי קורה מה שקורה בהופעות ארוכות בחיפה, שהקהל מתדלדל ככל שמתקדם הערב. אבל הפעם לפחות אני מבין ללב הקהל. איכשהו כבר נהיה מאוחר למדי, ומי שלא פינק את עצמו עם החוויה של למצוא תחבורה ציבורית, ממרכז הכרמל בחיפה, בלילה, לא יודע מה זה להיות תקוע. פריי פור נות'ניג, לעומת זאת, לא מראים שזה אפילו מכה קטנה בכנף מבחינתם. הם לגמרי נותנים בראש ונותנים שואו מעולה לקהל השורד.

עם התקדמות השירים, גם הלהקה מתחממת יותר ויותר. השיר השלישי מביא איתו הרבה אנרגיה גם על הבמה וגם ברחבה, שלא נחה לרגע. פריי מורכבת מנגנים מעולים ושומעים את זה בכל רגע. מה שכן, כל אחד מהנגנים מאוד נמצא בעולם ובפינה שלו. הייתי שמח לראות אותם קצת יותר אינטראקטיביים אחד עם השני.

ככל שתמתקדת ההופעה, היא הופכת יותר ויותר אינטנסיבית. פריי נעולים חזק בגרוב ואין כמעט משהו בקהל שלא זז. גם הרגועים והעייפים שבקהל (בכל זאת אמצע הלילה וזה) לא יכולים להשאר אדישים.
השיר הבא הוא השיר הראשון מהאלבום הראשון של פריי פור נות'ינג, Cowardice.

כששמים את החומר החדש מול החומר הישן של הלהקה, מאוד בולטת ההתקדמות המוזיקאלית שלהם. לא שהיה חסר להם משהו באלבום הראשון. זה עדיין דת' חזק טכני ומלודי עם סולן כוחני, גיטרות טובות ובס שעוקב אחרי הגיטרות ומוסיף עליהן. בכלל, הבס תופים של פריי חזקים מאוד. הם יושבים מדהים יחד ונותנים המון כח. אבל עם השנים נוספו גרוב ותחכום יפים מאוד. אצל יותם רואים את החיבור למוזיקה גם כשהוא לא שר. הוא מרגיש כל תו והדגשה.

פריי מסיימים את ההופעה עם Against All Evil, מהאלבום השני שלהם. סיום מעולה שמשלב את הריפים המאוד מהירים של הלהקה עם הפרזות המלודיות המצוינות.

בהחלט מורגש שההרכב החדש הולך ומתגבש. Prey For Nothing נתנו הופעה חזקה מאוד שלא לקחה שבויים.

Winterhorde

כמו שכבר ציינתי היה דיי מאוחר בשלב הזה. עדיין ווינטרהורד לקחו את הזמן לעשות קצת באלאנס לפני ההופעה. וכשאתה הרכב עם 8 חברים, גם באלאנס קצר לוקח זמן. לשמחתי התדלדלות הקהל קצת נבלמה בשלב הזה.

פתאום מתוך הסאונד צ'ק הלהקה פשוט התחילה לנגן אץ מה שנראה כמו תחילת המופע. ואז הם הפסיקו התברר שזה עדיין חלק מהסאונד. חבל, זה היה טוב ונו כבר…

לפני שההופעה ממש התחילה, מרוין, מפיק האירוע עלה לבמה עם מסר של שלום ואחווה רווים אדי בירה.

אחרי הההקדמה של מרוין, ווינטר עולים עם אנטיפת, הסינגל הראשון מהאלבום החדש שלהם מאסטרו. לקח לי זמן להבין מה לא מסתדר, אבל הסאונד היה קצת בעייתי. למעשה אפשר להגיד ששמעתי בעיקר בס תופים ואת הגראולים של זד. כל השאר היא במעין ענן כללי ברקע. גם נראה לי שהנגנים לא כלכך שמעו את מה שהם אמורים לשמוע.

ב Worms of Soul, כבר היה שיפור בסאונד הכללי. גם הנגנים, כבר נראו שהשוו לחצים ונכנסו עמוק למצב הופעה. השירה של איגור מתחילה לבלוט ולצאת קדימה. כשמגיע החלק האחרון והאיטי של השיר, הוא נשמע כלכך כבד ומדויק שזה אפי. תענוג.

ווינטרהורד עוברים לנגן כמה שירים מהאלבומים הקודמים שלהם. בשלב הזה שכולם כבר בזון, אפשר לראות ולשמוע את השינוי מההופעה האחרונה. לווינטרהורד יש עוצמה שיוצאת בהופעה שהיא מהפנטת.
לא ראיתי את זה בהופעה הראשונה שלהם. ידעתי שיש להם את היכולת להגיע לזה, והפעם הם הגיעו. למעשה, הסתכלתי על הקהל בזמן ההופעה, כולם היו פשוט נעולים על הבמה.

לשיר הבא, Cold, סשה מעביר את הבס לאיגור ומוציא סקסופון. מתי ראיתם פעם אחרונה סקסופון על הבמה בהרכב אקסטרים מטאל? איגור מחזיק יפה את הליין בס בזמן סולו הסקסופון, וסשה מראה שבס זה לא הכלי היחיד שהוא מעולה בו. הסאונד הלך והשתפר ככל שהתקדמה ההופעה. החלקים המלודיים כבר בגדר ניחוש. אבל עדיין הסאונד לא היה חף מבעיות. למרות זאת, יש לווינטר את הרגעים שהנגינה פשוט מתעלה מעל לכל הבעיות ופשוט מרתקת.

התופים של מאור הם משהו יוצא דופן. אם לצטט חבר: "מי לעזאזל יכול לנגן ככה חוץ ממחשב?". זה כמובן מתיחס למהירות ולדיוק הפנומנליים. אבל מאור הוא הרבה מעבר למתופף מכונה. הוא מביא לתופים גם תפקידים חכמין ומעניין וטאצ' נדיר. תוסיפו לזה את הבס של סשה שנעול איתו בגרוב, כאילו בנאדם אחד מנגן הכל. ועוד שכבות של קצב ומלודיה של הקלידים וגיטרות והכינור ועל כל זה מנצחות השירות של איגור וזד. לא רק סוג השירה מחולק כך שאיגור שר נקי וזד גראול, גם נוכחות הבמה מתחלקת בהתאם.

ווינטרהורד סוגרים את ההופעה עם שיר הנושא ממאסטרו. זאת ההופעה שווינטרהורד התחברה בה על הבמה, והצליחה להעביר לקהל שהיה את העוצמות שיש במוזיקה של ההרכב המצוין הזה.

Ganza

הבחורים מגנזה היו האחרונים לעלות, לאולם כמעט ריק. כבר היה משהו כמו אחת בלילה וזה היה יום ארוך מאוד. אז ממש מזל שגנזה זה חתיכת משקה אנרגיה ( למרות החיבור הרעיוני שלהם דווקא לדאונרים).

למרות הגיל הצעיר, הם מנגנים את הרוק\מטאל שלהם עם הרבה עצמה ובטחון. וכשאני אומר הרבה, אני למעשה מתכוון להרבה מאוד. הם יצאו לבמה והצליחו להרים את הקהל הדי מותש מהיום הארוך הזה.
אוהד, הגיטריסט, מנגן מעולה. הוא גיטריסט יחיד שביו אם הוא נותן בריתם או יוצא לסולואים, יש לו הרבה נוכחות. הבס תופים יושבים טוב יחד ונותנים למקצב האיטי והפשוט, הרבה כוח. הסולן, מקס, הוא חית במה.

השיר השני שהוא מהיר ומאיץ משחרר מהם הרבה אנרגיה והם לא מפסיקים לזוז ולהשתולל והם די מדבקים.

השיר הבא ג׳נקי נשמע לי כמו משהו שנולד בצומת שבין פנטרה לפרל ג׳ם. אתם בטח תשאלו את עצמכם, WTF, פנטרה ופרל ג'ם? אז מתברר שכן. יש כזאת צומת והיא נשמעת מגניב לגמרי.

כשמגיע החלק של הצגת הנגנים, לגנזה יש דרך יחודית , לפחות בנוף שלנו, לעשות את זה. כדי למנוע הפללה, תצטרכו ללכת להופעה שלהם בשביל לדעת מהי.

למרות הביצים הנגינה הטובה והשואומנשיפ, רואים שזו להקה יחסית צעירה בתמהיל השירים. הכיוון המוזיקלי נמתח לכיוונים שונים עם שירים שונים, ומרגישים עוד שיש עוד השפעות שבאות לידי ביטוי בלהקה. משהו בין תראש פאנק טכני עם דום בקצה. זה נשמע נהדר, אבל יש איזשהו פיזור, שללהקה יותר ותיקה בדרך כלל מתכנס למשהו יותר אחיד.

אבל עם פיזור או לא, גנזה היו אחלה הפתע. ממש הסוכריה של הסוף. ממליץ ללכת לראות אותם. יש לי הרגשה שאיפה שהם לא מופיעים, זו אחלה מסיבה.

לסיכום: אם לסכם את אירוע הפסטיבל, היה ליינאפ מצוין. הרבה להקות טובות מאוד ממגוון סגנונות.
המקום טוב ונעים גם הוא.

בסאונד, לצערי, עדיין יש מקום לשיפור, אבל היה מספיק טוב בשביל להינות מהמוזיקה. וגם רואים שאנשי הסאונד עשו מאמץ להשתפר תוך כדי תנועה.

מה שכן, יש את שילוב הבעיה החיפאית, אין תחבורה ציבורית ראוייה, והפקה שנגמרה מאוחר מידי.
זה גרם להרבה ללכת באמצע, ולמי שנשאר להגיע ממש ממש מאוחר הביתה. אולי שווה להוריד את כמות הלהקות, או אפילו לחלק את הפסטיבל ליומייים.