צילום: עופר אידולביצ`י
אני חייב להודות, הייתי קצת סקפטי כשהחלטתי לבוא ולסקר את ההופעה האחרונה של יוסי. כשהוא יצא לדרכו כאמן סולו, לא היה לחלוטין ברור איך הוא ישמר את הדברים שלמדנו לקבל ממנו ב-Orphaned Land, או באיזו דרך הוא יחדש לנו – והאם היא תמצא חן בעינינו. בחודשים הראשונים הלכתי לכמה הופעות שלו, אבל בתחושה הראשונית שלי, התוצרים שלו היו קשים לעיכול. באלבום השני Desert Butterflies, יוסי הלך רחוק אפילו יותר עם האמת שלו, אבל גם את השלב הזה בקריירה הוא חתם ממש בימים האחרונים. אחרי קרוב לשנתיים בדרכים, בארץ ומחוצה לה, הגיע הזמן להתקדם לקראת אלבום שלישי – והגעתי למסקנה שזו הזדמנות טובה לתת עוד סיכוי לגיטריסט שלמרות הכול סיפק למעריציו בעבר המון רגעים מלאי רגש.

ההחלטה הזו השתלמה, מעבר לכל ספק. לא שזה היה חדש לי, ואולי גם ארבע השנים שחלפו מאז שיוסי יצא לדרכו החדשה הזיזו משהו אצלי, אבל קרה משהו על הבמה בהופעה הזו. יוסי נוהג כמובן להשתמש ב"בוזוקיטרה" שפיתח, ואותה אף שדרג מאז היוזמה הראשונית – אבל בניגוד למה שזכרתי, השימוש בבוזוקי היה הפעם במינון נמוך יחסית. הביצועים היו טעונים בעוצמה ועשו גם את מעריצי Orphaned Land הוותיקים גאים. ההופעה נמשכה שעה וחצי – פרק זמן שגם להקות ותיקות לא נותנות למעריצים שלהן – ובכל ביצוע וביצוע אפשר היה לראות את הדינמיקה החברית והנעימה בין חברי הלהקה, שפועלים יחד מאז תחילת הדרך. הדבר בא לידי ביטוי גם באלתורים שהיו כשקרו תקלות שוליות פה ושם, או כשמנהל הבמה הביא עוגה לכבוד יום הולדתם של הגיטריסט בן עזר והבאסיסט אור לוביאניקר, אותו חגגו שניהם באותו יום, שהיה באותו השבוע.

ואולי הדבר שחשוב ביותר לומר הוא שיוסי מאמין בדרך שלו וזה גורם לו לעשות את מה שהוא עושה, על הצד הטוב ביותר. כנראה שיש סיבה לכך שבאופן הדרגתי הוא עוזב משרה מבטיחה בחברת היי-טק מובילה, ובהמשך גם את להקתו משכבר הימים. מהצד ובין השורות מדבריו של יוסי עצמו, אפשר לנחש שהסיבה הזו היא קיומו של "אני מאמין" מאוד חזק ובלתי מתפשר. אם תיתנו להם זמן, השירים של יוסי "יגדלו עליכם" כמו שאומרים. הם לא באמת שונים ממה שהוא עשה בעבר (שמבחינתי לפחות זה מצוין), אבל יש בהם בדיוק את האקסטרה רצינות שהופכים מוזיקאי מטוב למצוין. האסימון בהקשר זה נפל לי כשיוסי ביצע את "New Jerusalem", שיר שכתב ללהקת האם שלו, יחד עם ספיר פוקס המצוינת שנכנסה בכישרון רב לנעליה של שלומית לוי. ארשה לעצמי לומר שלדעתי אין אדם שמחובר לשירים האלה יותר מיוסי, גם אם אינם נושאים את שלו. לכן הוא מבצע אותם בכוונה ועם משמעות ופרשנות משלו, שלמרות ההצלחה המסחרית, ספק אם ל-Orphaned Land עצמה יש מהן בימינו.

עבור מי שעדיין היה מוטרד, ביצעה הלהקה קטע חדש ומרשים, מבחינה טכנית ובכלל, בשם "Palm Dance", מתוך האלבום השלישי והבא בתור. עם המון עוצמה רוקנ'רולית וחברים טובים למסע, נראה שיוסי סימן לו עוד תחנה בדרך האישית שלו. גם אם לפעמים היא לא מובנת מאליה, הדבר נובע מהמורכבויות הרבות שטמונות בה, ומחכות שם לכל מי שירצה לקחת קצת מהן לעצמו. גם אם הסיפורים של יוסי על מיזוג בין מזרח למערב נשמעים לפעמים מעט פשטניים, המוזיקה שלו מדברת בעד עצמה. החלק המזרחי במה שהוא עושה, שתמיד היה שם ולא הולך בינתיים לשום מקום, אפילו מחבר אותנו במובן מסוים למקום שאנחנו חיים בו. בתור מעריץ, זו אחת המחמאות שאני הכי שמח לתת למוזיקאי – העובדה שהוא נותן לי להרגיש בבית.