צילם: יאיר אבלסון
לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי בבארבי תל-אביב, אבל אם משהו יחזיר אותי לשם – זו תהיה Epica. ענקית הסימפוניק מטאל ההולנדית מסיירת עכשיו בכ-30 מדינות ברחבי העולם לכבוד השקת אלבום הסטודיו השמיני שלה, Omega, אותו שחררה בשנה שעברה. את הופעתה בארץ נבחרה לחמם לא אחרת מ-StormbounD, להקת סימפוניק מטאל מקומית עולה ומבטיחה, שכבר הספיקה להוכיח את יכולותיה בשלושת הסינגלים הנהדרים ששחררה עד כה. האחרון מהם – Flying High ,שוחרר ממש ימים ספורים לפני כן, וכשבוע וחצי לאחר מכן גם תשיק רשמית את אלבום הבכורה שלה, December.

משנכנסתי לבארבי תל-אביב הנוסטלגיה הכתה בי. "בארבי תל-אביב", אגב, כי עדיין יש לי מקום חם בלב לבארבי כפר סבא זכרו לברכה, בו התקיימה ההופעה החיה הראשונה אליה אי פעם הלכתי, וממש שם בין ארבע קירותיו זכיתי להתאהב עד מעל הראש לעולמי עד במדיום האומנותי הזה של ההופעות החיות. ההופעה המיתולוגית ההיא בבארבי כפר סבא, לסקרנים, הייתה של שייגעצ. יובל מנדלסון חתם לי על האולסטאר!

בחזרה לערב של ה-7 ביוני 2022. כצפוי וכראוי, הופעת החימום של StormbounD הכילה את כל מה שיכולתי לקוות לו – ביצוע לייב מעולה של שלושת הסינגלים שלה: Altar of Innocence, הפייבוריט האישי שלי Desert's Roar, וכמובן Flying High, קאבר מהודק להמנון The Show Must Go On של להקת Queen, וסגירה בפינוק אמיתי – Away From Here, שיר חדש מאלבום הבכורה שלהם שממש עוד שניה יוצא מהתנור.

הרוחות שעלו מהופעתה המצוינת של StormbounD היו רחוקות מלהירגע, והבארבי הלך והתמלא עוד עוד (בכל זאת הופעת סולד אאוט), והקהל התהדק סביב הבמה והמעקות בתקווה לתפוס זווית טובה של הבמה. הוראות ההפקה בהולנדית בכריזה הנעימו את זמננו בנתיים, והזכירו לי כמה מזל יש לנו שהופעות חו"ל חזרו. לרגעים עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין שאני בהולנד, אך האשליה לא החזיקה יותר מדי. בשעה עשר אפס-אפס בדיוק הוחשך המועדון והתחיל שיר האינטרו Alpha – Anteludium מאלבומה האחרון, ולקול תשואות הקהל הרמות עלו חברי הלהקה לבמה, ובהמשך ישיר ומתבקש לשיר הבא באלבום, Abyss of Time – Countdown to Singularity, התחילה רשמית ההופעה.

משהו פשוט ישב טוב באותו ערב – הלהקה נשמעה פשוט מעולה, האנרגיות של חברי הלהקה היו גבוהות, וכמובן Simone Simons, זמרת הלהקה הראשית, שמיגנטה בנוכחותה הקורנת על הבמה. המשך ההופעה לקח את הקהל במנהרת הזמן לאלבום הבכורה של הלהקה עם השיר Sensorium. על אף שני העשורים שעברו מאז צאתו לאוויר העולם, קולה המלאכי של Simons לא איבד מצלילותו ועוצמתו, גם אם חל בו שינוי טבעי קל בגוון. משהו בשילוב האווירה הנוסטלגית של השיר והמועדון זורק אותי לנסיעות הארוכות ברכבת ישראל שנאלצתי לעשות בתקופת הצבא, בהן צללתי באלבום הזה כדי להקל על שביזות יום א' בדרכי לצפון.

אנחנו ממשיכים את ההופעה עם Victims of Contingency, וממנו במעבר ישיר ל-Unchain Utopia, שניהם מאלבומם השישי של הלהקה. בעיה טכנית בתופים איפשרה ללהקה לייצר קצת אינטראקציה עם הקהל, שזרמו היטב על תחרות צרחות. כפרס על אימוץ הגרונות הקולקטיבי, התאורה על הבמה עוברת לירוק בוהק ומובילה אותנו אל אלבומם השלישי של הלהקה עם The Obsessive Devotion, ומשם חזרה אל ההווה ולאלבומם האחרון – תחילה עם The Skeleton Key, ואחריו אל Kingdom of Heaven Part 3 – The Antediluvian Universe. למי שלא מכיר, מדובר ביצירת סימפוניק מטאל אפית ואווירתית, שאף שנייה מ-13 וחצי דקותייה לא מיותרת לדעתי – בחירה אמיצה (וארוכה) עבור הופעה מלאה וגדושה כמו זו.

קשת הקלידים של Coen Janssen זוכה להופעות רבות על הבמה במהלך ההופעה, אך במהלך Sancta Terra זכה הקהל להיפגש איתה פנים אל פנים – לשנייה בודדת מצמצתי וכבר Janssen והקלידים היו עמוק בתוך הקהל – הבחור פשוט ממגנט באנרגיות שלו! ועכשיו משהקהל משולהב, אנו ממשיכים לאחד מהשירים המוכרים והאהובים ביותר של הלהקה – ובצדק – Cry for the Moon, שיר שלוכד היטב את הקסם של Epica – מלודיה אנרגטית, גראולים אימתניים ושירה נוגה. לשמחתי הרבה קולה העוצמתי של Simmons ושאגותיו של Mark Jansen מעבירים היטב את הקסם בן ה-20 של הלהקה ומרעידים את רצפת הבארבי, ונראה שגם שאר חברי הלהקה נהנים מהעוצמות שיש בהמנון הזה, שכן אנו מסיימים בקינוח בצורת סולו תופים משוגע של Ariën van Weesenbeek המתמזג בסופו עם קול תרועות ומחיאות הכפיים הסוערות של כל נוכחי הבארבי.

את חלק הארי של ההופעה חותמת הלהקה עם Omega – Sovereign of the Sun Spheres הסוגר את אלבומם האחרון, סגירה עגולה והולמת להופעת השקה שנפתחה עם השיר הפותח את האלבום. לאחר הפוגה קלילה לפי כללי הטקס, חוזרת הלהקה לבמה לשלושה שירי הדרן – Code of Life החדש, Beyond the Matrix (נציגו היחיד של אלבום הסטודיו השביעי של הלהקה להופעה זו), והשיר החותם את ההופעה סוף סופית סופנית Consign to Oblivion, שהוביל ל-Wall of Death הראשון שיצא לי לראות מאז… וואו, המון זמן, ובהחלט הראשון שאי פעם ראיתי בהופעת מטאל סימפוני. חתיכת בלגאן, חתיכת סיום, חתיכת הופעה.