סימפוניה בלהבות – Megadeth חוזרים לארץ עם האלבום Dystopia

את הערב פתחה הלהקה Terrapain, עם הפנים המוכרות של יגל כהן מאלמנה שחורה. מדובר בלהקה לא מוכרת שנהנתה מבמת ענק לאחת מהופעותיה הראשונות. לזכותם יאמר, שהחבורה ניצלה את הבמה, לפחות קצת. מדובר בניסיון לעשות פאוור כבד עד מאוד, סגנון שלא שומעים בארץ לעתים קרובות. במרכז הבמה, זימר הסולן מארק איל ששילב בין קול עמוק עם נגיעות של דיסטורשן, לזעקות מסמרות שיער כראוי לפאוור. קול שמזכיר קצת את קולו של UDO שהיה אמור להופיע בארץ לפני מספר שבועות.

מאחוריו, מחזיקים את המוזיקה יחד, ריפים מהירים וכבדים, גם אם קצת מרושלים, של שני הגיטריסטים – ירון בן סימון ואיציק דרורי. בין כל הנגנים שרר בעיקר בלאגן על הבנה, שכנראה הגיע משילוב בין הסאונד שעוד לא היה במיטבו, לת'ראש שניסתה החבורה לשלב בשירים, ת'ראש שכמובן דרש את הבלאגן. אכן זהו ניסיון מענין, אבל עשוי בצורה רחוקה ממושלמת. אולי עם עוד קצת עבודה ועוד קצת ניסיון, יוכלו לתפוס כמה אוזניים בקהל הישראלי.

Ferium

מיד אחריהם עלו החבורה המוכרת מהצפון, Ferium המצויינים. החבר'ה דאגו לקשט את הבמה ברולאפים, והנגנים סומנו בפס התיוג הצהוב מאלבומם האחרון. הצבע הצהוב הפך למזוהה עם הלהקה, דרך מצויינת למתג את עצמם. הסולן, טירן עזרא, קרע את האוזניים בצעקות, וגם את הבמה בשואו איכותי. שאר הנגנים לא נשארו מאחור, ויחד איתו כבשו את כל מי שרק העז להסתכל. הקהל הריע כולו בהתלהבות, אכן נראה שקיבלו את מה שרצו לחימום המופע.

שאגותיו של טירן הצליחו לקרוע לא רק את מיתרי הקול שלו, אלא גם את הרמקולים שהוסיפו להם דיסטורשן מדי פעם. למזלם, גם הסאונד שקיבלו, לחיזוק הנגינה שלהם, היה מצויין והחמיא מאוד לכל מה שתמיד נדרש להדגיש – התופים המהירים, הגיטרות הבועטות, והצרחות מחרישות האזניים. טירן אף טרח לציין שכיף להם על הבמה, אבל לא באמת היה צריך לומר מילה. הם נהנו מהמעמד, מהסאונד, מהקהל, ויותר מהכל- המוזיקה שניגנו. ותכלס זה כל מה שחשוב

Megadeth

תוך זמן לא רב, הכל השתתק. ואת קולות הקהל החליף האינטרו של השיר Prince Of Darkness מלווה בוידאו ארט של מכונת ענק. הקהל שאג להופעת המתופף דירק ורביורן המוכר לנו מהלהקה המצליחה Soilwork. ונבורן הצטרף ללהקה לטובת הטור הנוכחי במקום כריס אדלר מLamb Of God שהקליט יחד איתם את האלבום. מיד אחריו, כל חברי הלהקה הופיעו בפתיחה מפציצה עם השיר "Hangar 18". מהר מאוד היו כל הידיים באוויר, והקהל קפץ והתרגש משלושת הזקנים שמקפצים על הבמה כאילו לא מדובר בכאלו שהתחילו להופיע לפני יותר מ-30 שנה. את מרבית הסולואים בשיר ביצע הגיטריסט קיקו לורירו, ביניהם גם חלק מאלו של דייב מאסטיין. סרטוני וידאו ארט מצוינים באנימציה מושקעת ליוו את השירים בהתאמה. Megadeth המשיכו מיד לאחד הלהיטים מאלבומם האחרון, "The Threat Is Real", ונגינת הגיטרות הבועטת הצליחה להסיח את הדעת אפילו מכך שמאסטיין לא היה בטוח במילים בכלל.

את השיר הבא, "Tornado Of Souls", הקדיש מאסטיין למי שהיה חלק חשוב מאוד בלהקה בזמנו, המתופף ניק מנזה, שנפטר לאחרונה. מעניין שדווקא בשיר הזה, ואולי לא רק, הדמות הכובשת ביותר על הבמה הייתה המתופף ורביורן. הבחור הצעיר דחף את עצמו בענק אל תוך הלהקה הוותיקה, מילא את הבמה בנוכחות גם אם רק בזכות התיפוף המצויין, והצליח גם איכשהו, על הדרך, לדחוף קצת את האישיות שלו עצמו ליצירות האלמותיות שכתבו קודמיו.

חזרה מקלאסיקות לאלבום החדש, עברו בדילוג קליל לשיר קורע הלב "Poisonous Shadows". הוידאו ארט שליווה את השיר עזר לגיטרות ולקולו החורק של מאסטיין לצמרר את הקהל עד אימה. מיד אחריו, בחזרה לקלאסיקות, המשיכו לנשיכת הזאבה בליווי ידיים מדממות ועיניים צהובות שמביטות לתוך הנשמה. הקולות השניים זויפו באדיבות קיקו והיו יכולים להוסיף המון אלמלא היו חזקים בהרבה מהשירה העייפה של מאסטיין.

הקהל מחא כפיים עד אין קץ, כשמאסטיין שלהב אותם לטובת הקלאסיקה האהובה "Wake Up Dead", כשחזרו מהתרעננות קצרה שהייתה כנראה חשובה להם מאוד. בסולו הנהדר של השיר הזה, הקהל קפץ כולו בהתלהבות, ובצדק. ראו שמאסטיין מתאמץ מאוד, ומגיע לו קצת פרגון!

בהמשך ישיר, לעוד אחת מהקלאסיקות האהובות ביותר של Megadeth. חושך כחול ירד על הבמה והמוזיקה החודרת נתנה תחושה אמיתית של אותן השעות האפלות כל כך, בשיר "In My Darkest Hour". לאחר כמה קלאסיקות מצויינות, נחתנו חזרה אל Dystopia באחד מהשירים המסמלים את האופי ההו כה פוליטי של האלבום הזה, "Post American World". החבר'ה על הבמה התחילו להתעורר, ונתנו הופעה קופצנית ועצמתית לשחרור כל האנרגיה שהבמה מילאה בהם. אפילו את הסולו הסתמי של השיר, ניגנו שתי הגיטרות בהרמוניה ויחד עם התופים העצמתיים נראה שכל הבמה התעוררה לחיים, ואפילו השירה של דייב התחילה להישמע קצת כמו שציפינו.

משם היישר לאחת הקלאסיקות המוכרות ביותר של הלהקה, "Sweating Bullets". בשלב הזה, השירה של מאסטיין כמעט ולא שינתה, הקהל שר את השיר כולו בצרחות שהתעלו גם על הגיטרות, עד לרגע המדהים בו כל הידיים בקהל הונפו לאוויר בקצב הסולו. תאי הכלא המפורקים והמוצפים ברקע בהחלט עזרו לתחושת השיגעון והסכיזופרניה שמילאה את כולנו. ומקלאסיקה חשובה אחת, לאחרת שהיא גם באופן אישי מהאהובות עלי. "Trust" נפתח באינטרו התופים המצויין והמוכר. הקהל כולו קפץ בקצב, בזמן שהבמה התמלאה בצבעי דם וכאב והאנרגיה הגיעה לשמים הכהים של ראשון לציון בלילה, במיוחד בסולו קורע הלב של קיקו.

מיד לאחר מכן, החבר'ה המשיכו לשיר ל"Fatal Illusion" שנפתח בסולו באס כיפי במיוחד של דיוויד אלפסון, מלווה במחיאות כפיים של הקהל כולו. החשמל על הבמה הראה שכנראה, בעולם כזה, הרשע באמת לא עומד למות. עוד סולו באס, למעשה נגינת באס תופים בלבד, הצטרפה להקלטה של "Dawn Patrol", שהובילה במהשך ישיר ל"Poison Was The Cure". אל הבאס והתופים הצטרפו הגיטרות בסאונד מחריש אזניים, ומיד אחריהם התחילו, לראשונה בהופעה, שלושה פוגואים בקהל. שלושתם התחילו, כל אחד בפני עצמו, באותו הזמן בדיוק, כמין מחווה לאש שסוף סוף נדלקה על הבמה גם אצל החבר'ה הוותיקים יותר. לאחר הפסקה בלילה, סיפר מאסטיין שאתמול בלילה אמר להם יורי מהדרן שהשיר האהוב עליו מהאלבום האחרון הוא היצירה האינסטרומנטלית "Conquer Or Die". קצת מבאס, אמר מאסטיין, כי אנחנו עדיין לא מנגנים אותו! אבל פאק איט, זה לא נורא. הרביעיה השקיעה, הם למדו את השיר בלילה, ונתנו לו ביצוע מדהים ומלא באהבה. את הקהל המרוגש גם ככה היה מאוד קל להקפיץ מיד אחריו, לשיר הנושא של האלבום האחרון, "Dystopia". הקירטוע והעייפות הפכו בשלב הזה לאין סוף אנרגיה והתרגשות, שלא פסחה גם על איש מהקופצים בקהל.

כתובית "For the people" סימנה את מה שעומד לבוא, וכדי למלא את הציפייה של רבים מהקופצים בקהל, התחילו לנגן את השיר האהוב עליי של Megadeth באופן אישי. "Symphony Of Destruction" מילאה את כולם בהתרגשות אדירה בשיאה של ההופעה. התרגשות שהובילה לא רק לביצוע מדהים על הבמה, אלא גם לריקודי הורה של ממש בקהל, ממש כמו החלילן שהוביל עכברושים ברחובות. ההופעה התקרבה לסיומה, ואלפסון שאל האם אנחנו נהנים, תל אביב? (כלומר, למרות שאנחנו בראשון). סערה בקהל ועל הבמה פרצה לאחד השירים הקלאסיים ביותר שנוגנו, "Peace Sells". את הפזמון אגב, הקהל שמח מאוד לצרוח בלי שום עזרה מהבמה בשקט מוחלט. את השאלה האלמותית, מי לעזאזל קונה, שאל השלד האהוב של Megadeth שעלה לפתע על הבמה לבוש בחליפה מחוייטת, ואף אחד לא נשאר אדיש. אף אחד לא קונה.

ההופעה הסתיימה בשיר "Holy Wars" ומלמעלה הכל נראה כמו מלחמה. אין מי שעומד, כולם קופצים, רוקדים מתרגשים. מאחורה, המסך מתחלף בין קליפים של Megadeth מכל השנים לתמונות מלחמה. צעקות, פוגואים ידיים באוויר, ומהבמה, ת'ראש מטאל עצמתי, ותיק, כנה, בועט, ואלמותי. Megadeth הגיעו לארץ לאחר שלפני כשנתיים נאלצו לבטל את ההופעה המתוכננת בעקבות צוק איתן. החבורה על הבמה הייתה נחושה לפצות את הקהל, ועשו הכל כדי שנרגיש שהיה שווה. הם התאמצו, קרעו את הבמה, השקיעו ונתנו הופעה מצויינת בסטליסט שמשלב קלאסיקות אהובות לצד שירים חדשים לא רעים בכלל. בהחלט פינוק.