סיקור פסטיבל: Gods Of Metal 2006 – חלק 1
טעון בתחושת חוסר מיצוי של קיץ 2005 באירופה, המראתי ב-31 למאי לאירופה על מנת לספוג בשנית "מנת" מטאל ולהביא לתושבי ארצנו הקטנטונת מה שבמדינות אירופאיות ממוצעות סופג כל פעוט בן יומו. במשך חודשים ארוכים ישבנו אני וחבריי, תכננו, בדקנו וניסינו להתאים את "המסע" בהתאם ליכולותיו ולרצונותיו של כל אחד מאיתנו. אחרי שבדקנו עשרות פסטיבלים במדינות שונות באירופה, בדקנו טיסות ועלויות, החלטנו אני ו-2 מחבריי (התכנון המקורי היה עבור קבוצה יותר גדולה) לוותר על הפסטיבלים הגדולים באמת (Wacken, Graspop, Earthshaker וכו') ולהתכוונן לפסטיבלים עם פחות ידועים אך עם ליינאפ שלא יכול לאכזב. אז לקחנו חופש מהעבודה, כל הציוד המתאים נרכש, כרטיסי טיסה הוזמנו, כרטיסים לפסטיבלים שוריינו מראש, היינו מוכנים לאירופה (לפחות כך חשבנו).
היעד הראשון היה איטליה. בעיר מילאנו חגגו את השנה העשירית לפסטיבל "Gods Of Metal" עם שמות כמו Guns & Roses במופע הקמה לתחייה של הלהקה האגדית, Alice In Chains בהופעה ראשונה עם הסולן החדש ולהקות אחרות כמו Nevermore, Testament, Sodom, Sonata Arctica, Helloween, Gamma Ray, Opeth, Dimmu Borgir, Satyricon, Motorhead, Dragonforce, Amorphis, Edguy ועוד כמה להקות "חביבות" שאינן בדיוק כוס התה שלי, כמו Venom, Korn, Deftons, Whitesnake, Stone Sour, Soulfly וכו'. חלקן דווקא מאד הפתיע אותי לחיוב.
בצהרי היום נחתנו בוורונה ביום שלפני תחילת הפסטיבל, כאשר הציפיות מרובות. אחרי ארוחת צהריים איטלקית מסורתית (פיצה) עלינו לרכבת ו-3 שעות לאחר מכן הגענו למילאנו. כאשר התחלנו לחפש איפה מתקיים הפסטיבל שמנו לב שאין בעיר יותר מדי תחושה של מטאל באוויר, גם לא היו שלטי פרסום אודות הפסטיבל. לאחר חיפוש מפרך אחרי איטלקי דובר אנגלית הופתענו לגלות שבניגוד לכל היגיון בריא, אתר הקמפינג בו תכננו ללון, נמצא כ-45 דקות נסיעה (!!!) ממתחם הפסטיבל בו מתקיימות ההופעות. בשעה שבע בערב, מותשים מעייפות, הגענו לאתר הקמפינג שנמצא בקצה העיר, בדרך אספנו זוג בריטי שהגיע אף הוא לפסטיבל.
בהתאם לבדיקה שעשינו מראש, אתר הקמפינג מנוהל ע"י צוות של ישראלים ושמחנו לשמוע שפה מוכרת במדינה שרוב התושבים אנטיפטים. הקמנו את האגף הישראלי בקמפינג ושמחנו לגלות סוף סוף כמות נכבדת של מטאליסיטים, רובם מרחבי איטליה, שהגיעו לפסטיבל. בסיום היום המייגע, התברר שההסעה שתביא אותנו לאתר הפסטיבל יוצאת בשעה 7:30 בבוקר, זאת כדי להגיע לשם לתחילת ההופעות בשעה 10:00 (שוב, היגיון איטלקי לא ברור), עם תחושה של פלשבק לטירונות הלכנו לישון.
בוקר היום הראשון – בכניסה לפסטיבל
1.6.06 – היום הראשון לפסטיבל
אחרי שינה קטועה, התעוררנו לבוקר איטלקי מקפיא עצמות, התארגנו בזריזות והמתנו בסבלנות יחד עם שאר אורחי מתחם הקאמפים להסעה למתחם הפסטיבל. לאחר המתנה קצרה עלינו לאוטובוס שהוביל אותנו לפסטיבל. כ-45 דקות נסיעה בכביש עוקף מילאנו עד שהגענו לפסטיבל שנראה עדיין בשלבי ההקמה. בדרך נתקלנו בהמון איטלקי שנמצא בשלבי התלהטות, זאת עקב כך שהשעה הייתה כבר 11 ובשערי הכניסה לא נראה עדיין סימן לכך שהפסטיבל הולך להתחיל. אחרי המתנה די ממושכת נכנסו לפסטיבל, בקופה חיכו לנו הכרטיסים במעטפה מסודרת, להפתעתנו לא קיבלנו צמיד כנהוג בפסטיבלים אחרים, בשלב זה התחלנו להבין שאיטליה היא לא מה שחיכינו לו.
באופן די צפוי, האיטלקים לא הפתיעו ועל אף כל השמות הגדולים שהצליחו להביא לפסטיבל בן 4 הימים, הצליחו להבליט חוסר ארגון מוחלט, לא מפתיע יחסית למדינה שהמטאל אינו הז'אנר המוביל בה. סה"כ כ-50,000 בערך הגיעו לפסטיבל ביום הראשון, 90% מהנוכחות הייתה איטלקית, היתר התחלקו בין צרפתים, ספרדים, יוונים, אנגלים, איסלנדים ו-3 ישראלים. מלבד כמה דוכני חולצות של להקות שמופיעות בפסטיבל, עשרות דוכנים שמוכרים פיצה שנראת בדיוק אותו דבר, כמה דוכני דיסקים ושאר אביזרים, אין לרוכלים האיטלקים יותר מדי מה להציע.
ה-Headliner של היום הראשון הייתה להקת Venom האנגלית, אבל אני אישית חיכיתי במיוחד ל-Nevermore, Testament, Amorphis, Opeth, Satyricon ו- Dimmu Borgir שלצערי הרב לא הופיעו בסופו של דבר. מיותר לציין שבפסטיבל הייתה רק במה אחת, כך שבין הופעה והופעה השעמום חגג. מה שהארגון האיטלקי לא עשה, עשו הלהקות. הקהל קיבל שאוו איכותי במיוחד, שווה היה לחכות ולסבול את השיגעונות שלהם. את יום ההופעות פתחו Amorphis הפינים בהופעה חביבה שכללה בעיקר שירים מהאלבום החדש שלהם – Eclipse. כשהסולן Tomi הודיע על השיר האחרון התאכזבתי מאד שכן הם סיימו את ההופעה בלי ששרו את Black Winter Day.
Amorphis – ספתח חביב לפסטיבל האיטלקי
אחריהם עלו באופן מפתיע Caliban שהוזנקו לאור ביטול מפתיע של Dimmu Borgir. מופתע מביטול ההופעה ישבתי על הדשא בהלם ולא טרחתי ללכת לראות את Caliban. ההופעה המשעממת של אותו היום הייתה להקת Sodom הגרמנית, שאיכזבה בענק, נוסף להופעה המונוטונית והמשעממת, הלהקה זכתה לסאונד איום ונורא ובקושי שמעו את המוסיקה. Satyricon הנורווגים היו אלמונים לחלוטין עבורי לפני הפסטיבל, שכן Black Metal לא היה אחד הז'אנרים שעניינו אותי במיוחד, דבר שגרם אצלי להפתעה מוחלטת בהופעה, לחיוב כמובן. גם בשמיעה ראשונה, ניתן היה להבין שמדובר במוסיקה מלודית מאד, קליטה ונוחה להאזנה – בקיצור היה סבבה.
בהתאם לציפיות, Testament נתנו את אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי, ביני ובין הלהקה ישנה הכרות עמוקה וארוכת שנים מהדיסקים שלהם. לפני הפסטיבל שמעתי המון שמועות על זה שצ'אק בילי הינו סולן ענק ושאלכס סקולניק גיטריסט בחסד עליון ושמאז האיחוד הלהקה נשמעת טוב מתמיד. אך כל המחמאות האלו התגמדו כשהלהקה עלתה לבמה ונתנה בראש עם כל השירים הטובים שלהם. הופעה של פעם בחיים! למרות ש-Testament הייתה עבורי אחת הסיבות העיקריות שהגעתי לפסטיבל, הייתה הופעה אחרת ש-"עשתה" את זה במיוחד עבורי.
לאחר שבשנה שעברה בפסטיבל גראספופ [בלגיה] בחרתי ללכת להופעה של Kreator על פני Nevemore, החלטתי שהשנה אין מצב שאני מפספס שוב פעם את הלהקה הזאת. Nevermore נתנו הופעה אדירה שהצדיקה את מעמדם בעולם המטאל כיום. חברי הלהקה יודעים לשלב באופן מעולה בין מוסיקה כבדה ושירת קלין חזקה, אך לצערי הם הופיעו רק עם גיטריסט אחד (סטיב סמית' נשאר חולה בארה"ב) דבר שהגביל מאד את השירים שיכלו לנגן. ההופעה הסתיימה והשאירה אצלי טעם של עוד. בהתאם למסורת, אחרי ההופעה, הלהקה ביצעה מפגש עם המעריצים (Meet & Greet). סה"כ החבר'ה מאד נחמדים, עוצרים לדבר עם כל אחד, מספרים בדיחות, חותמים על דיסקים ומצטלמים. תשוש מיום ארוך, נזרקתי על הדשא והקשבתי ל-Opeth ו-Venom מסיימים יום גדוש בלהקות.
פגישת צילומים עם להקת Nevermore
2-3.6.06 – הימים השני והשלישי לפסטיבל
באופן די מוזר, בסדר ההופעות שתוכנן ליום השני הופיעו אך ורק להקות איטלקיות, השמות היחידים שזיהיתי ברשימה היו White Skull ו-Vision Divine. החלטנו להשלים עם ההיגיון האיטלקי המוזר ולדלג על היום, במקום זאת החלטנו לעשות מסע קניות ברחבי מילאנו, הסתובבנו במרכז העיר, עברנו מחנות לחנות, חיפשנו בעיקר בגדים ובירה, הצטיידנו בהרבה אלכוהול להמשך הטיול (תתפלאו כמה אלכוהול זול באיטליה). בסוף היום גילינו שהסיבה לכך שהלהקות היו כולן "תוצרת איטליה" היא שבאותו יום חל "יום העצמאות" האיטלקי, אולי בכל זאת יש להם קצת היגיון.
ביום השלישי השכמנו מוקדם ועלינו ראשונים להסעה, האיטלקים החליטו לחרוג ממנהגם ואת התשלום הם גבו בירידה מהאוטובוס, כל מי שירד שילם וקיבל צמיד נייר ירוק שעליו כתוב בגדול Whitesnake, הלהקה המסיימת של אותו היום. לא הצלחנו להבין למה נזכרים לחלק צמידים דווקא באותו היום אבל שיערנו שזה לא יכול לעשות נזק. כשנכנסו למתחם הפסטיבל גילינו שבאמצע רחבת הדשא הקימו גדר הפרדה, הממהרים שנכנסו למתחם ראשונים זכו להיכנס לחלק הקדמי שקרוב לבמה וקיבלו אף הם צמיד ירוק, חסרי המזל שנכנסו בהמשך היו צריכים לראות את ההופעות מרחוק. שוב, לא הצלחנו להבין מה עומד מאחורי ההיגיון האיטלקי אבל שמחנו שהנסיעה בהסעה זיכתה אותנו בצמיד.
היום השלישי לפסטיבל הוקדש ברובו לסגנון ה-Power Metal החביב עלי במיוחד. את היום פתחו להקת הרוק / מטאל השוודית Crucified Barbara. למי שלא מכיר, מדובר בלהקה בת 4 בנות בעלות לוק סקסי (שוודיות אחרי הכל!) שלמעט חימום הקהל לקראת ההופעה הבאה, לא היה ללהם משהו מעניין להציע. החברים מ- Sonata Arctica הפינים עלו מיד לאחר השוודיות, הלהקה מוכרת לי היטב מהדיסקים שלהם וציפיתי מאד להופעה. כבר בשיר הראשון הם הוכיחו לקהל האיטלקי הנלהב שהיכולת שלהם על הבמה לא משקפת את מה שקורה באולפן ההקלטות. הגיטריסט Jani Liimatainen רץ על הגיטרה במהירות חסרת תקנה והפתיע בסולואים מדהימים. הם סיימו את ההופעה בביצוע עוצמתי מאד לשיר "The Cage" מהאלבום Winterheart's Guild. הלהקה נתנה פתיחה מעולה ליום הזה והציבה לשאר הלהקות סטנדרט גבוה לאיך צריך להישמע Power Metal מהיר במיוחד.
החבר'ה של Edguy נותנים בראש
הבאים בתור לתת בראש היו Edguy. החברים מגרמניה הוציאו לאחרונה דיסק די מאכזב ולכן הגעתי להופעה בלי יותר מדי ציפיות, אבל… ברגע שהם פתחו את ההופעה בצעקה "Welcome To The Freak Show" ידעתי שהולכת להיות הופעה חזקה. הלהקה מתקשרת עם הקהל באופן מדהים, טוביאס סאמט משדר אנרגיות מדהימות ומתרוצץ כל ההופעה מצד אחד של הבמה למשנהו (כולל טיפוס על עמודי התאורה בצד הבמה). חברי Edguy ידעו למה הקהל מצפה ולכן רוב השירים היו מאלבומים קודמים כמו Mandrake ו-Hellfire Club, ביצוע מיוחד מאד היה לשירים "Save Me" ו-"Sacrifice" מהאלבום האחרון Rocket Ride. ממש נהניתי בהופעה ושמחתי שאני הולך לראות את הלהקה שוב גם בפסטיבל הבא.
אחרי שנחתי על הדשא בזמן ההופעה של Angra הברזילאים תכננתי ללכת להופעות של Gamma Ray ו-Stratovarius, החלטתי לוותר עליהם לטובת מפגש עם חברי Sonata Arctica ולראות את מה שיישאר מההופעות ממקום נוח בדשא. חברי הלהקה היו ממש חביבים וטרחו להצטלם עם כל דורש, חבל שלא צילמתי את הפרצוף של סולן הלהקה טוני, כשהגיב שסיפרתי לו שהגענו לפסטיבל מישראל. הלהקה הבאה הייתה עבורי מעין "אגדת מטאל" – Helloween! על אף שהדיסק האחרון של הלהקה השלישי בטרילוגיית Keeper Of The Seven Keys היה מאכזב, שמרתי ללהקה חסד נעורים מאלבומיה הקודמים והמשובחים וחיכיתי בקוצר רוח להופעה. ואיזו הופעה זו הייתה… פשוט תענוג. הלהקה כמו יין טוב משביחה עם השנים. הניסיון ארוך שנים מוכיח שעל הבמה הם ענקיים! אנדי דריס הדהים בכל שיר מחדש ומייקל וייקאת' קרע את הגיטרה באופן חלומי. הלהקה הוכיחה שעל אף גילם המבוגר יש להם עדיין מה לחדש ולהציע לעולם ה-Power Metal.
התגובה של הקהל האיטלקי לקריאה – "Hello, We Are Motorhead And We Are Playing Rock & Roll!" לא הייתה צפוייה. מי שיער שהאיטלקים המופרעים כל כך יתלהבו מהלהקה האנגלית הוותיקה? מי שלא הפתיעו אותי היו Motorhead, הלהקה נתנה ספתח מצויין לערב "הזקנים" בפסטיבל (מאוחר יותר עלו שתי להקות "וותיקות" נוספות: Def Lapperd ו-Whitesnake). הלהקה הוכיחה שגם אחרי יותר מ-30 שנה על הבמה יש להם עדיין מה להציע… בקולו הצרוד Lemmy Kilmister סיים את ההופעה בשיר Ace Of Spades והקהל יצא מגדרו. יתר ההופעות באותו היום לא עניינו אותי מספיק בכדי להדחק שוב בין השורות הראשונות ולכן בזמן ש- Def Lapperd ו-Whitesnake ניגנו אני העברתי את השעות האחרונות של הלילה בסיבוב בין הדוכנים, מחכה בציפיה להופעות של היום האחרון בפסטיבל.
Motorhead מטריפים את הקהל